ביציע חובבת עדשות זכוכית ונייר
הסיפור הופיע לראשונה בכתב העת לספרות "מאזניים"
לובשת את נעלי הבית המשובצות של אבנר, ומשתרכת אחרי הגורה.
היא מרחרחת בחצרות זרים, מושכת את הרצועה, ומנסה לדרבן אותי למשחק. אני מביטה בעיניה המצפות. זה לא הוגן לאף אחת מאתנו.
אנחנו עוברות ליד הגינה מאחורי האנדרטה. אני משחררת אותה מהרצועה, ומרגישה מאוד הומנית באותו רגע. כמו תמיד, עצי האורן עושים לי אלרגיה: גרודים, נזלת וקוצר נשימה. נראה שכל רגע יבוא מחנק. אבל הגורה רצה החוצה, ואני מדדה אחריה.
ליד האנדרטה, מונחים הזרים הנבולים מהטקס של שנה שעברה. אני זוכרת. הייתה שם איזו כוסית שברירית ששרה הנסיך הקטן. אמא של אבנר בכתה המון, אמרה שהיא לא יכולה יותר, והביטה בי, מצפה לאיזו שהיא השתתפות. חבקתי אותה. היא די הופתעה, אבל הניחה לי להחזיק אותה זמן רב. היה לה את אותו מבנה גוף גס ורחב של אבנר.
אני מחפשת את השם שלו על לוח השיש, וכשאני מוצאת, אני ממששת את האותיות הבולטות, עד שקול צרוד מקפיץ אותי.
"סליחה, ילדתי, זה ממש לא מכובד."
אני מביטה בזקן משובץ, שעומד סמוך למלחמת השחרור.
"הכלבה שלך משתינה על האנדרטה, ואת? כלום! זה כבוד זה?!"
"היא לא שייכת לי."
"זה לא משנה. יש פה כמה אנשים על האנדרטה הזאת, שלא מתו, רק בשביל שהכלבה הזאת תשתין על השם שלהם."
אני הולכת, ומאחור הוא צועק לי להתבייש.
בבית, אני מחליטה ללמד את הגורה איך לשחק מתה, וקוברת אותה ואת עצמי מתחת לשמיכה.
הדלת נפתחת. אמא שלי עומדת בפתח.
"עוד פעם השוורצע חיה במיטה שלך?! מה את נועלת אותה בחדר? היא צריכה לרוץ, להפעיל את השרירים. אני אתקשר לאח שלך שייקח אותה מפה!" כשהיא לא מקבלת תגובה היא יוצאת.
הגורה מתחילה להיטפל לנעלי בית. אני דוחפת אותה. היא לא מפסיקה. להפך, הדחיפה מדרבנת אותה יותר. היא נועצת את שיניה בסוליה.
"מספיק," אני מתחילה לבכות, "מספיק!"
"שקט," אמא שלי צועקת מהחדר השני, "מה קרה לך?!"
"היא מנסה לאכול את הנעליים של אבנר."
אמא שלי שותקת. הנעליים של אבנר רטובות וסמרטוטיות אחרי מאבק מעייף.
למחרת, אח שלי מוציא אותי לטיול בשמש, לפי בקשתה של אמי שצובטת לי את הלחיים, על מנת ליצור סומק טבעי.
"אז איך הגורה? יש לך כבר שם בשבילה?" אח שלי שואל אותי בדרך.
"גורה."
הוא מהנהן. " חכי, עכשיו אולי אין לך סבלנות, אבל בסוף תראי שתיקשרי אליה." אחרי שתיקה ארוכה הוא אומר, "אחיין שלך התחיל ללכת."
"ביג דיל. אני הולכת כבר עשרים שנה." אני אומרת, וממהרת להוסיף גיחוך קל, כשהוא מביט בי בעלבון.
אנחנו מתיישבים בגלידריה.
אני מנסה למצוא נקודה בקיר שנוח לבהות בה ולחלום בהקיץ, אבל המוכר פותח את המקרר מאחורי וגל קור מקפיץ אותי. אני שמה את ראשי בין ידיי, מרגישה שאם אניח לו הוא ייפול.
"אני חושב ששוב צנח לך הברזל," אח של אומר , "לא נראה לך?"
"יכול להיות, אני גם עייפה כל הזמן." אני מביטה בחייל שיושב בחוץ, ומחבק ספל שוקו בין כפות ידיו. המדים שלו מכופתרים עד למעלה. אבנר אמר לי פעם, שאסור לכפתר את הכפתור האחרון במדים, כי זה משדר רצון להיחנק ולמות.
"אז מה את אומרת?" אח שלי מוחץ פתאום את כף ידי," אולי תצאי קצת יותר מהבית?"
"כן, כן, יהיה בסדר."
"יופי," הוא מגניב מבט לשעון, "ותטפלי גם בגורה שלך, שאני לא אשמע ממנה טענות." הוא קם ומחייך בשביעות רצון. את שלו הוא עשה. "יאללה, בואי. אני מאחר לעבודה."
"אני אשאר פה עוד קצת נראה לי."
"יופי. כן, צאי קצת לשמש." הוא הולך לעבר היציאה.
"תגיד," אני צועקת לו והוא מסתובב, "חשבת כבר על שם בשבילי?"
" מצחיק…נתראה בקרוב." הוא יוצא.
אני צובטת מעט את לחיי, יוצאת אל החייל המכופתר ומתקרבת איליו באיטיות.
"מה?!" הוא מרים את ראשו מהספל, וסוקר אותי.
"הרובה שלך…" אני מגמגמת, "זה לא טוב שהקנה נמצא כלפי מעלה. זה עלול להיות מסוכן."
הוא מתבונן לרגע ברובה, מניח את הספל וקם. הוא גבוה מאוד. אני מתרחקת מעט והוא בועט באוויר.
"לכי ממני, עוד אחת…"
אני עושה כפקודתו, והולכת.
בערב אני עוברת עם הגורה ליד הבית של אבנר. הסלון חשוך, והטלוויזיה מרצדת באור כחלחל על הקירות. בחלון החדר של אבנר, התריסים מוגפים. הייתי עולה לשם ושוכבת במיטה שלו. אולי אני אעשה איזה סידור עם אמא שלו, של פעם בשבוע. אולי אני אעלה עכשיו, והיא תיתן לי לחבק אותה.
אני הולכת לאנדרטה ובועטת בזרים היבשים. אחרי זה נכנסת לגינת האורנים שמאחור. גירודים, משיכות באף, קוצר נשימה. אני משחררת את הגורה. היא רצה רחוק, עד שאני מאבדת איתה קשר עין. אני נשכבת על הדשא הירוק . עוד רגע נחנקת.
ספור יפה נועה
מרגישים את האווירה המכופתרת החנוקה בספור
היטבת לתאר אותה באמצעות הדמות המופנמת
תודה לך חנה
"בבית אני מחליטה ללמד את הגורה ,איך לשחק מתה ,וקוברת אותה ואת עצמי מתחת לשמיכה" -אהבתי את זה
כה מקורי, נועה