ביציע חובבת עדשות זכוכית ונייר
אנשים נזכרים בכאבים שלהם בעיקר בסופי שבוע. המזכירה ענתה והעבירה שיחות לארבעת הרופאים שישבו בחדריהם. היא היתה יעילה ומנומסת,לכן היה לה עץ במבוק ננסי על השולחן,מתנה נפוצה שקיבלה מהרופאים באיזה חג או מועד.
בחורה צעירה הגיעה למומחה לפוריות ולא היתה בטוחה במועד התור שלה. היא ליטפה את עלי הבמבוק הארוכים. "הוא נורא יפה," היא אמרה.
המזכירה המשיכה להעביר שיחות מצוקה,כל אחת לרופא המתאים.
הבחורה הצעירה שאלה "איך את שומרת עליו כ"כ רענן?"
המזכירה לא הבינה במה מדובר,הרימה את ראשה מרשימת החולים.רק אז נזכרה בקיומו של הצמח הננסי, תפאורה מובנת מאליה על שולחן העבודה.
"אני מתעלמת ממנו," אמרה וחזרה לעניינה. לאחר כמה שניות הרימה את ראשה בשנית והחוותה בעט שלה לעבר הבחורה הצעירה שכבר התיישבה."טעית, איחרת."
ביציע
אהבתי ,נועה ,את הקצרצר הרגיש הזה
רוב חיינו עוברים עלינו בהיסח הדעת
בתרדמת ממש
עיוורים לעצמנו ולזולתנו
לכדת לרגע את העיוורון הזה ,נועה
ובסופי שבוע ובחגים תמיד מתעוררים הגעגועים
כי אז לזמן יש קצב אחר
חנה תודה רבה. אוסיף שהתגובה גרמה לחייך בבוקר לא קל
את באמת טובה בקצרצרים האלה נועה
ומה שלא יהיה לא שווה להיות עצוב בגללו!
השמש בכל זאת מאירה והסתיו הו הסתיו מרהיב ביופיו הייתי מתלבשת, שמה ליפסטיק ויוצאת לשדרה לקדם את פניו(של הסתיו כמובן:)
ואת הרי כה יפה
יפה כתבת. הצמחים הננסיים האלה תמיד נראים לי כמו סמל לדיכוי.
קטע יפה
קצר וקולע לכל כך הרבה
הינה אותה פקידה יעילה שמקבלת מתנה עציץ ננסי על כך שהיא בקושי מרימה ראשה מעל עבודתה וכך לא מבחינה בעציץ ואפילו לא כך הבחינה בצעירה שנמצאת במצוקה
ועוד דבר מעניין שהבחינה בו רקפת ועליו אביא שיר קצר
רקפת העלית נושא מעניין
דיכוי צמחים
יש בזה הרבה ופעם בסדנא של רחל היא ביקשה לכתוב על משהו בחדר ואני כתבתי על עציץ מדוכא
מקום
זה לא מקומו
אי שם במרומי המקום
יחפש את האור החיצון
וכך בעליבותו ינסה
לומר.
ומי יראה מי יחוש
את מצוקתו?
יְצִיר שמש וצל הוא
והחושך יסתכל עליו
דרך קרני אור
מלאכותי.
ולחנה תמיד יש מילה טובה בשבילינו
נועה היה כיף
תודה לך דוד, שמחתי בשיר והתעצבתי
בגלל זה אני לא מגדלת צומח
אני כל חיי עוסק בגידול צמחים
לא כל מקום מתאים לגידול
כל דבר צריך לעשות נכון בכדי לא להעצב