עטלפים

חדרי החדש ממוקם בגובה מעופם של עטלפי הפירות, הבאים כל ערב לנגוס בצמרת עץ התמר.
שעות הם מצטופפים סביב הפירות, אשכול יונקים הומה וחדור מטרה. לא פעם חשבתי לזנק מעל הרחוב בפיסוק אדיר, לאחוז בגוש היונקים המעופף ולהניח לו לקחת אותי למעונו: שם אעביר ימים תלויה בשינה הפוכה בין הגופים, מכורבלת בין אלפי נשימות חמות .
אך העניין דורש תירגול וזמן למתיחות רגליים, ועם עונת ההזדווגות הוחלט ע"י ועד הבית לכרות את העץ. השכנים מאסו מלשלשת על הכבסים המתייבשים.
למרות הכריתה, העטלפים מגיעים עם ערב, מעופפים מבולבלים סביב החלל שהותיר העץ. מנורת הרחוב שהצמרת תמיד הסתירה, מאירה לי בפרטי פרטים את מוטות כנפיהם ועינהם הבוהקות והרעבות.
גם בחוסר ההגינות יש חסד, אני חושבת ומניחה לעצמי לסגור את התריסים בתנועה מהירה. מחר לא אתעורר כחלק מבניין שקרס לאחר שננגסו תחתיו עמודי היסוד.