אפיזודה-אקטואליה מחדר המדרגות

בדיוק עכשיו צלצלו לי בדלת. אני מתגוררת בלב תל אביב. גברת ועד הבית. ידעתי מיהו המצלצל. סאלח, מנקה המדרגות שלנו זה ארבע שנים. התיידדנו קצת. אני אחראית למענו על משכורת בזמן והוא למעני על ניקוי חדרון ארגזי החול של החתולים שלי, תמורת בונוס כמובן. אין ניצול, רק עזרה הדדית וחיוך אמיתי משני הצדדים.

 אז פתחתי עם הצ'ק בידי. סאלח הושיט יד אחת לצ'ק וביד השנייה אחז פלפון ודיבר בפנים עגומים. המתנתי שיסיים את שיחתו הפרטית. הוא סיים ואמר: "מישהו משלנו נהרג במשט." נזעקתי. המילה – משלנו. "מה, מהחיילים? אוי!" "לא, משלנו," סאלח עדכן. "אומרים שזה ראש העיר לשעבר שלנו." שלנו שלנו שלנו. פתאום המילה הזאת תפסה משמעויות אדירות. סאלח ואני בחדר המדרגות והמשלנו בינינו – מילה אחת בלבד שחוצצת ומבטלת ולו לרגע ארבע שנות ידידות אנושית פשוטה של חדר מדרגות מואר ושטוף באור יום. "שלנו? למה בדיוק אתה מתכוון?" אני מעזה ללחוץ ולהפריד עוד קצת. "אום אל פחם. זה הכפר שלי. ככה אומרים שראש העיר לשעבר היה על הספינות ושהוא נהרג."

 לפני שאני שבה ונכנסת לדירה שלי, קשה לי לעשות זאת בלי להיפרד ולו היום מסאלח היקר שלי, של הבניין הנקי שלי, בלי לומר לו בחיוך, כן בחיוך, כי זה מה שנותר לנו היום – לי ולו – "שלנו, שלכם. מה זה משנה. מדובר בבני אדם." כמה בנאלי. כמה טריוויאלי. כמה משקף. כמה אנושי, ולא במיטבנו כולנו. אנחנו והם.