שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
ביצרתי חדרים פנימיים בְּסוֹללוֹת
דימויים וְחרוזים סגורים
ופתוחים לְמזון ומים.
ולא צלְחה דרך הפּוֹלְשים
שהובסו בְּאֵלם היותי
מוּגנת בְּרוּח אלוהים.
*
מילים מְבארות נְגעים
כִּנבואה שניתנה בְּשוֹטים
מצליפים בְּעשבים
סביב גזע חבוּש משפטים,
נרגע לרגעים
שלפני הסופה הבאה.
מאד יפה, ענתי. שיר ארס פואטי. (יצא לי חרוז, ענתי פואטי. מתאים לך כמו כפפה ליד, בחיי.) מאד אהבתי את הנבואה המצליפה בעשבים. זה דימוי נפלא לכוח רב שמופעל כשאין נזקקים לו. (ושום מילה על המרמרה)
בבית השני הייתי ממירה את המילה דימויים, שכבר השתמשת בה, במילה "מילים", או אפילו "משפטים", שיכול להתחרז יפה עם "שוטים".
תודה איריס, הנה אני ממושמעת. תיקנתי להלילה כעצתך.
"מוּגנת בְּרוּח אלוהים."
איזו זכות ואיזו התרוממות רוח ענת
הזכייה היא, ריקי, ביכולת להכיר בהגנה ולהודות עליה. זה כוח אדיר שלא שמור לבעליו. שבת שלום ומבורך, וכן אשרי מי שזוכה להכיר ולהודות ולהתרומם בין נחיתה לנחיתה.
החלק/השיר הראשון הזכיר לי את השיר הנהדר של פול סיימון I am a rock
I've built walls
A fortress deep and mighty
That none may penetrate
והשורות שתמיד הכי דיברו אליי
I have my books and my poetry to protect me
I am shielded in my armour
שורותייך, לי, שהעלו מן האוב את שורותיו הקסומות של פול סימון, הזכירו לי משפט נפלא של יוצר צרפתי מפורסם (שחכתי מפאת סניליות מיהו), שנחקק על מגנט שהיה תלוי שנים על המקרר שלי עד שהחלפתי אותו. ניסיתי עכשיו למצוא את המגנט ולשווא, אז אעלה באוב את הרעיון ובלשון הכי פרוזאית: מי שיש לו גינה וארון ספרים הוא המאושר באדם. הכיוון נכון והלוואי שאכן כך היה גם במציאות חיינו שבה המילים הכתובות הן לא אחת לא יותר ממצפן.
ענת היקרה, זוכרת היטב את המילים האלה שלא ציטטתי מהשיר של סיימון, אבל המילים האלה ומילים בכלל מבחינתי אינן אלא גשר אל אנשים, אני מכורה לאנשים התמכרות קשה מאוד. לכן השיטה של הצרפתי לא עובדת עליי.
אבל כשפגועים מאוד מאנשים, האפשרות קוסמת. זה היה השיר האהוב עליי בנעוריי 🙂 {אחד האהובים).
התמכרות קשה לאנשים מוכרת היטב, כמעט פרדוכס קיומי נפשי מעצם המילים שבחרת לי, שוב בדיוק בול לנשמתי. בטח תסכימי שהתמכרויות כמו התמכרויות מחייבות לפעמים תחליפי החלמה כמו שירי נעורין אהובים, ספרים מרתקים וגם שפע אופטימיות מולדת שהיא מתת אל שמאפשרת לכמונו לשוב ולהתמכר – לאנשים, אולי ממקום טיפה שונה-חדש, ואפילו בכאילו.
נפלא ניסחת (בול לנשמתי בחזרה), בעיקר השורה האחרונה!
אני חייבת לנצל את ההזדמנות, את הבמה, ואת מילותייך שריגשו אותי. ולמה? הטענה היא שכל ההיכרות דרך הבלוגייה היא מעצם מהותה וירטואלית. אם כך אז הווירטואליות היא במיטבה לפעמים. שכן למשל הדיאלוג ביני לבינך אין לי ספק לי שהוא מלמד על קרבת נשמות ודמיון נשמות אמיתית ומציאותית לגמרי. לפעמים אנשים נפגשים יום יום שנים – כחלק מהמציאות – ואין ביניהם ולו טיפה מהקרבה האמיתית וה"מוחשית" שניתן לחוש ובאמת תוך כדי התכתבות וירטואלית, כביכול. וירטואלית ויטאלית מאוד.
מסכימה אתך מאוד.
רבים מן הקשרים המשמעותיים בחיי כיום החלו בהתכתבות/וירטואליה, וכיום זה כבר נראה לי טבעי יותר מלהיפגש "בחוץ" (תרתי משמע).
מילותייך לי, לי, הן קסם וכיבוש בדייקנותן פנימה.
לי, אני גם מאוד אוהב את השיר הזה. והאופטימיות הבלתי נדלית שלך הביאה אותך לשלות ממנו את החצי המואר. מה שציטטת ממשיך –
hiding in my room / safe between my womb / i touch no one and no one touches me , שלא לדבר על כך שסלע לא חש כאב, ואי אינו מת לעולם. מעניין לחשוב לאור האירועים האחרונים על הפופולריות ש"האי" זוכה לה בישראל…
ידעתי שיש עם ואל מי "לדבר". ככלות הכול, נועם, גם תגובתך זו מלמדת שהכול בעיני המתבונן ורוחו. וזהו יופיו של שיר באשר הוא. כמספר קוראיו מספר פירושיו. ואני אגב עם שעון העצר מתחת לכר… רמז אישי.
כמה יופי.
שימחת מאוד, אומי.
ענת, כבשת אותי.
אני נכבשתי, כמו תמיד.
שמחה ומודה לאל שאתה חי וקיים איתנו ולא רק תלוי על קירות כבד מצויר, נפלא ככל שיהיה. שבת שלום יוסי היקר באדם.
אבל בסופו של דבר המילים והיצירה הן תחבושת לרפא את מה שהמציאות מטפטפת או ממטירה עלינו. מקסים ענת. למי מתייחסת המילה "מצליפים"?
נועם היקר לי מאוד, אתה הכי רחוק מלהיות "שוטה" כדי שאסגור למענך את תמונת השיר ואסגיר למה התכוונה הכותבת במילה "מצליפים". רמז: יש כמה אפשרויות בו זמנית. הכול פתוח והרשות נתונה. יש לך שבת שלמה לפתור את החידה, וכל תשובה תתקבל באהבה.