בננות - בלוגים / / הכיבוש הגדול
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

הכיבוש הגדול

 

 

 

ביצרתי חדרים פנימיים בְּסוֹללוֹת

דימויים וְחרוזים סגורים

ופתוחים לְמזון ומים.

ולא צלְחה דרך הפּוֹלְשים

שהובסו בְּאֵלם היותי

מוּגנת בְּרוּח אלוהים.

 

*

 

מילים מְבארות נְגעים

כִּנבואה שניתנה בְּשוֹטים

מצליפים בְּעשבים

סביב גזע חבוּש משפטים, 
נרגע לרגעים

שלפני הסופה הבאה.

 

 

 

 

20 תגובות

  1. איריס אליה

    מאד יפה, ענתי. שיר ארס פואטי. (יצא לי חרוז, ענתי פואטי. מתאים לך כמו כפפה ליד, בחיי.) מאד אהבתי את הנבואה המצליפה בעשבים. זה דימוי נפלא לכוח רב שמופעל כשאין נזקקים לו. (ושום מילה על המרמרה)
    בבית השני הייתי ממירה את המילה דימויים, שכבר השתמשת בה, במילה "מילים", או אפילו "משפטים", שיכול להתחרז יפה עם "שוטים".

  2. "מוּגנת בְּרוּח אלוהים."

    איזו זכות ואיזו התרוממות רוח ענת

    • הזכייה היא, ריקי, ביכולת להכיר בהגנה ולהודות עליה. זה כוח אדיר שלא שמור לבעליו. שבת שלום ומבורך, וכן אשרי מי שזוכה להכיר ולהודות ולהתרומם בין נחיתה לנחיתה.

  3. החלק/השיר הראשון הזכיר לי את השיר הנהדר של פול סיימון I am a rock
    I've built walls
    A fortress deep and mighty
    That none may penetrate
    והשורות שתמיד הכי דיברו אליי
    I have my books and my poetry to protect me
    I am shielded in my armour

    • שורותייך, לי, שהעלו מן האוב את שורותיו הקסומות של פול סימון, הזכירו לי משפט נפלא של יוצר צרפתי מפורסם (שחכתי מפאת סניליות מיהו), שנחקק על מגנט שהיה תלוי שנים על המקרר שלי עד שהחלפתי אותו. ניסיתי עכשיו למצוא את המגנט ולשווא, אז אעלה באוב את הרעיון ובלשון הכי פרוזאית: מי שיש לו גינה וארון ספרים הוא המאושר באדם. הכיוון נכון והלוואי שאכן כך היה גם במציאות חיינו שבה המילים הכתובות הן לא אחת לא יותר ממצפן.

      • ענת היקרה, זוכרת היטב את המילים האלה שלא ציטטתי מהשיר של סיימון, אבל המילים האלה ומילים בכלל מבחינתי אינן אלא גשר אל אנשים, אני מכורה לאנשים התמכרות קשה מאוד. לכן השיטה של הצרפתי לא עובדת עליי.
        אבל כשפגועים מאוד מאנשים, האפשרות קוסמת. זה היה השיר האהוב עליי בנעוריי 🙂 {אחד האהובים).

        • התמכרות קשה לאנשים מוכרת היטב, כמעט פרדוכס קיומי נפשי מעצם המילים שבחרת לי, שוב בדיוק בול לנשמתי. בטח תסכימי שהתמכרויות כמו התמכרויות מחייבות לפעמים תחליפי החלמה כמו שירי נעורין אהובים, ספרים מרתקים וגם שפע אופטימיות מולדת שהיא מתת אל שמאפשרת לכמונו לשוב ולהתמכר – לאנשים, אולי ממקום טיפה שונה-חדש, ואפילו בכאילו.

          • נפלא ניסחת (בול לנשמתי בחזרה), בעיקר השורה האחרונה!

          • אני חייבת לנצל את ההזדמנות, את הבמה, ואת מילותייך שריגשו אותי. ולמה? הטענה היא שכל ההיכרות דרך הבלוגייה היא מעצם מהותה וירטואלית. אם כך אז הווירטואליות היא במיטבה לפעמים. שכן למשל הדיאלוג ביני לבינך אין לי ספק לי שהוא מלמד על קרבת נשמות ודמיון נשמות אמיתית ומציאותית לגמרי. לפעמים אנשים נפגשים יום יום שנים – כחלק מהמציאות – ואין ביניהם ולו טיפה מהקרבה האמיתית וה"מוחשית" שניתן לחוש ובאמת תוך כדי התכתבות וירטואלית, כביכול. וירטואלית ויטאלית מאוד.

          • מסכימה אתך מאוד.
            רבים מן הקשרים המשמעותיים בחיי כיום החלו בהתכתבות/וירטואליה, וכיום זה כבר נראה לי טבעי יותר מלהיפגש "בחוץ" (תרתי משמע).

          • מילותייך לי, לי, הן קסם וכיבוש בדייקנותן פנימה.

    • לי, אני גם מאוד אוהב את השיר הזה. והאופטימיות הבלתי נדלית שלך הביאה אותך לשלות ממנו את החצי המואר. מה שציטטת ממשיך –
      hiding in my room / safe between my womb / i touch no one and no one touches me , שלא לדבר על כך שסלע לא חש כאב, ואי אינו מת לעולם. מעניין לחשוב לאור האירועים האחרונים על הפופולריות ש"האי" זוכה לה בישראל…

      • ידעתי שיש עם ואל מי "לדבר". ככלות הכול, נועם, גם תגובתך זו מלמדת שהכול בעיני המתבונן ורוחו. וזהו יופיו של שיר באשר הוא. כמספר קוראיו מספר פירושיו. ואני אגב עם שעון העצר מתחת לכר… רמז אישי.

  4. כמה יופי.

  5. יוסי וקסמן

    ענת, כבשת אותי.
    אני נכבשתי, כמו תמיד.

    • שמחה ומודה לאל שאתה חי וקיים איתנו ולא רק תלוי על קירות כבד מצויר, נפלא ככל שיהיה. שבת שלום יוסי היקר באדם.

  6. אבל בסופו של דבר המילים והיצירה הן תחבושת לרפא את מה שהמציאות מטפטפת או ממטירה עלינו. מקסים ענת. למי מתייחסת המילה "מצליפים"?

  7. נועם היקר לי מאוד, אתה הכי רחוק מלהיות "שוטה" כדי שאסגור למענך את תמונת השיר ואסגיר למה התכוונה הכותבת במילה "מצליפים". רמז: יש כמה אפשרויות בו זמנית. הכול פתוח והרשות נתונה. יש לך שבת שלמה לפתור את החידה, וכל תשובה תתקבל באהבה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט