איך נרפאתי ממחלת הגעגועים

כשהייתי ילדה לקיתי במחלה נפשית – "מחלת הגעגועים" –  והיא מפריעה עד היום לזרימה החופשית הבריאה של חיי. 

אינני ומעודי לא הייתי רומנטיקנית בהתייחסותי אל המילה הזו – געגועים. געגועים לגבי דידי הם כאב מצמית, המונע יכולת תנועה חופשית בשצף נהר החיים.
בהיותי ילדה, כשנסעתי בחופשות לבית סבא וסבתא לשהות בת כמה ימים שאמורים היו לענג ולשמח, כבר ביום השני לשהותי איתם הייתי מרגישה חנק וכורח לשוב ומיד אל הסינר של אמא.

לימים הבנתי שגעגועי הנואשים והמייאשים אינם תוצאה של אהבה עזה להורי, כי אם של היעדר ביטחון קיומי במשפחתי הגרעינית שעל סף רעידת אדמה מתמדת.

כשבגרתי עוד קצת ונעשיתי הריונית, קבעתי לעצמי כמה משימות הוריות עליונות. אחת מהן – אולי בעצם העיקרית –  היתה לחזק בבנותי את מלוא יכולת התעופה שלהן, שתאפשר להן לפרוש כנפיהן ולעוף מהקן הכי גבוה מתחת לשמיהן. 

בזאת הצלחתי ללא ספק, ועל כך עיקר שמחתי כאֵם.

לפני שבוע בדיוק שבה בתי דנה בת ה-23 הביתה לאחר שהות של שמונה חודשים קסומים באיטליה. בימים לפני שובה נשאלתי שוב ושוב אם אני מתרגשת לקראת חזרתה. עניתי בלי בושה בלאו. במהלך שמונת החודשים נשאלתי שוב ושוב אם אני מתגעגעת. עניתי ללא היסוס בלאו (חרף תחושתי כי תשובתי עלולה להתפרש כאיזו מין פגימות הורית).

לעצמי ולכל שואל מיהרתי להסביר:

למה או איך אפשר להתגעגע אל היקרה מכול כאשר משוחחים ורואים אותה לפחות פעם ביום –  בסקייפ או בפייסבוק או בטלפון.

 ומה עם מגע? איך אפשר לחבק בת בסקייפ? נשאלתי. זה לא חסר לך, אמא יקרה?

בתחילה, נוכח השאלה מחטטת הקרביים (לטעמי), נמצאתי טיפה נבוכה נוכח התהייה שמא משהו בי כאמא נמצא לקוי עד מאוד. אך לאחר ברור עצמי נוקב הגעתי למסקנה הרגשית-תבונית הבריאה שבין בנותי לביני יש חיבור שנוצר במהלך שנים רבות של התחככות נפש-גוף. בכל אותן שנים של עוללות/ילדות/נעורים מולאו מצברינו הפנימיים באופן שאינו מחייב את טעינתם ותחזוקתם המיטבית על ידי מגע וקרבה פיזית-גאוגרפית.

אז בדיוק לפני שבוע פתחתי את דלת ביתי לבתי, שלא היתה איתי תחת קורת גג אחת שמונה חודשים תמימים, והתחושה העזה שמילאה אותי באחת היתה שדנה בעצם עזבה את הבית לפני יום אחד בלבד!
חוויתי באופן עוצמתי ביותר כי הזמן הוא אכן איינשטני לגמרי – מאוד מאוד יחסי – והוקרתי עד בלי די את אלכסנדר בל ממציא הטלפון, מרק צוקרברג ממציא הפייסבוק, וניקולס ז'נסטרום וג'נוס פריס ממציאי הסקייפ על מתנת החיים החופשיים לטבעם התוסס – בהיותם פטורים ממחלת הגעגועים הכובלת והאוסרת.
מיליון פסיכולוגים מצטיינים לא היו מצליחים לספק את התמורה לעלותם הגבוהה באותה מידת הצלחה לאמא ענת.