בננות - בלוגים / / איך נרפאתי ממחלת הגעגועים
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

איך נרפאתי ממחלת הגעגועים

 

 

 

 

 

כשהייתי ילדה לקיתי במחלה נפשית – "מחלת הגעגועים" –  והיא מפריעה עד היום לזרימה החופשית הבריאה של חיי. 

אינני ומעודי לא הייתי רומנטיקנית בהתייחסותי אל המילה הזו – געגועים. געגועים לגבי דידי הם כאב מצמית, המונע יכולת תנועה חופשית בשצף נהר החיים.
בהיותי ילדה, כשנסעתי בחופשות לבית סבא וסבתא לשהות בת כמה ימים שאמורים היו לענג ולשמח, כבר ביום השני לשהותי איתם הייתי מרגישה חנק וכורח לשוב ומיד אל הסינר של אמא.

לימים הבנתי שגעגועי הנואשים והמייאשים אינם תוצאה של אהבה עזה להורי, כי אם של היעדר ביטחון קיומי במשפחתי הגרעינית שעל סף רעידת אדמה מתמדת.

כשבגרתי עוד קצת ונעשיתי הריונית, קבעתי לעצמי כמה משימות הוריות עליונות. אחת מהן – אולי בעצם העיקרית –  היתה לחזק בבנותי את מלוא יכולת התעופה שלהן, שתאפשר להן לפרוש כנפיהן ולעוף מהקן הכי גבוה מתחת לשמיהן. 

בזאת הצלחתי ללא ספק, ועל כך עיקר שמחתי כאֵם.

לפני שבוע בדיוק שבה בתי דנה בת ה-23 הביתה לאחר שהות של שמונה חודשים קסומים באיטליה. בימים לפני שובה נשאלתי שוב ושוב אם אני מתרגשת לקראת חזרתה. עניתי בלי בושה בלאו. במהלך שמונת החודשים נשאלתי שוב ושוב אם אני מתגעגעת. עניתי ללא היסוס בלאו (חרף תחושתי כי תשובתי עלולה להתפרש כאיזו מין פגימות הורית).

לעצמי ולכל שואל מיהרתי להסביר:

למה או איך אפשר להתגעגע אל היקרה מכול כאשר משוחחים ורואים אותה לפחות פעם ביום –  בסקייפ או בפייסבוק או בטלפון.

 ומה עם מגע? איך אפשר לחבק בת בסקייפ? נשאלתי. זה לא חסר לך, אמא יקרה?

בתחילה, נוכח השאלה מחטטת הקרביים (לטעמי), נמצאתי טיפה נבוכה נוכח התהייה שמא משהו בי כאמא נמצא לקוי עד מאוד. אך לאחר ברור עצמי נוקב הגעתי למסקנה הרגשית-תבונית הבריאה שבין בנותי לביני יש חיבור שנוצר במהלך שנים רבות של התחככות נפש-גוף. בכל אותן שנים של עוללות/ילדות/נעורים מולאו מצברינו הפנימיים באופן שאינו מחייב את טעינתם ותחזוקתם המיטבית על ידי מגע וקרבה פיזית-גאוגרפית.

אז בדיוק לפני שבוע פתחתי את דלת ביתי לבתי, שלא היתה איתי תחת קורת גג אחת שמונה חודשים תמימים, והתחושה העזה שמילאה אותי באחת היתה שדנה בעצם עזבה את הבית לפני יום אחד בלבד!
חוויתי באופן עוצמתי ביותר כי הזמן הוא אכן איינשטני לגמרי – מאוד מאוד יחסי – והוקרתי עד בלי די את אלכסנדר בל ממציא הטלפון, מרק צוקרברג ממציא הפייסבוק, וניקולס ז'נסטרום וג'נוס פריס ממציאי הסקייפ על מתנת החיים החופשיים לטבעם התוסס – בהיותם פטורים ממחלת הגעגועים הכובלת והאוסרת.
מיליון פסיכולוגים מצטיינים לא היו מצליחים לספק את התמורה לעלותם הגבוהה באותה מידת הצלחה לאמא ענת.

 

 

 

 

 

 

 

 

14 תגובות

  1. רקפת זיו-לי

    אני עדיין בשלב מילוי המצברים אבל אני מקווה ובאחלת להם ולי שבבוא היום אדע גם אני לשחרר את גוזליי לחופשי ואולי עד אז מישהו ימציא איזה מכשיר תקשורת שדרכו אפשר גם לחבק 🙂

    • כבר המציאו: דמיון יוצר. אפשר לחוש חיבוק גם ממרחקים, אחרי שמפנימים היטב את התחושה. ובעיקר צריך לעמול על השתחררות מהתניות לקרבה ולהתחזק ברצון ובהכרח לתת לילדים במתנה את מלוא חייהם.

  2. אני שמחה בשבילך, ענת…

  3. שמעון מרמלשטיין

    להרפא מגעגועים למישהו אחר. זה פשוט. נפגשים איתו.
    אבל מה עם געגועים לאדם שאיננו.
    ובמיוחד געגועים למה או למי שהיית.
    ואל תתבלבלי עם נוסטלגיה. כפי שהתייחסת לה באחד הפעמים. כי נוסטלגיה זה הרצון להיות בזמן ההוא. לחזור אחורה. געגועים זה משהו שגם המסע לאחור בזמן לא ירפא. למשל לחזור לעיר שפעם היית בה לפני שלושים או ארבעים שנה. היא אותה עיר. אבל אחרת, במישור אחר, מעל או מתחת. אולי בגלל זה כתב איטלו קלווינו את "הערים הנסתרות מהעין"

    ונזכרתי במה שכתבת לגבי תחושת הבטן בנוגע לפגישת המחזור (אם נתעלם שהחיבור של בטן ומחזור מוביל למחוזות אחרים).
    אני הלכתי. כשהזמינו. ובכלל לא הפחיד אותי שאנשים הזדקנו. כי במידה די מדויקת , הם המשיכו להיות מי שהיו, אבל רק נחרטו בהם עקבות הזמן שהפך למעין פאטינה מושלמת.
    ואני חייב להודות שבחורה צעירה עם פנים יפות (למשל בר רפאלי, שדודתה למדה איתי אדריכלות) לא עושה את זה. אני צריך לראות מישהו עם חריצים על הפנים כדי להנות ולהסתכל עליו ולנחש מה עבר עליו. למשל נשים זקנות שסימני היופי של פעם נותרו על פניהן. זה דבר שאני יכול להתבונן בו שעות ולנסות לשחזר את החיים ואיך נראו הפנים בעבר.

    אז יש סרט וגם ספר, "הבט אחורה בזעם" ואני אומר הבט אחורה ברוך, הבט קדימה בתקווה … ואז תדע שאתה נמצא בדיוק במקום בו אתה צריך להיות, אפילו אם הוא מרוחק עשרת אלפים מילין מאיפה שהיית אמור להיות.

    • זה מכבר למדתי שכתיבת פוסט היא יצירה לעצמה. כמו בכתיבת רומן לא הכול יכול להיכלל. המציאות אפילו שלי הרבה יותר מורכבת מכפי שאני מתארת בתמצות. ויחד עם זאת או בראש ובראשונה – אני מתנגדת לכל מה שגורם כאב (נכון נכון למדתי שכאב מפרה מעשיר מלמד וכו'). אבל שמעון למדתי בחיי שמגדלור חייב גם להיות בהיר לפעמים וכן חד משמעי. געגועים ולו בעיני הם מקור לכאב. ולכן אני נגד. ובאשר למחזור – נו שמעון, נכון יצאתי לכאורה קצת שטחית אולי. אבל התכוונתי לא לאובדן היופי שניכר על הפנים המתבגרים כי אם לאיזו מראה "בוטה" לטרנספורמציה שנערים ונערות שלא ראיתי כמה עשורים עברו. חוץ מזה, כל נושא פגישת המחזור – לפחות אצלי – גם הוא מאוד מאוד מאוד מורכב. ואגב, לפני ימים ספורים נזדמן לי ככה לפגוש בתערוכה של רות צרפתי עליה השלום, אמה של חגית, בת כיתתי בתיכון, יצא לי לפגוש כמניין בנות מחזורי והיה כיף לא נורמלי. ויחד עם זאת אני בספק אם לי מתאים הפורמט של פגישת מחזור "ממסדית".

      • היי ענת מנסיוני כאדם כאם כחברה וכרעיה לא נפטרים בקלות ממחלת הגעגועים
        הם נשארים תמיד רק מושא הגעגוע מתחלף

        • נכון, לא נפטרים בקלות, אבל אדם כמוני שמגדיר זאת כמחלה עומד להיפטר!!!!!! תשאלי איך? ובכך כבר זמן מה אני מאמינה שרוב המחלות הן.. במוח ולא בנשמה שהיא טהורה מטבעה. כמדענית עצמית שהואשמה זה מכבר שחוגי הבקרה במוחה לא משהו אני עמלה על תיקונם. עכשיו המדענית ענת בשלב הניסוי. בקרוב יהיה פטנט עולמי על שמי. יש מין כפתור במוח שקוראים לו קאט דליט. אם לומדים לזהות אותו השלב הבא הוא ללמוד ללחוץ עליו בכל פעם שמשהו שנקרא רגש מציק… ואז הפלא ופלא הרגש המציק נעלם, נסוג ונמוג (גם אם בתחילה זמנית) ובאה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל על… השגת שלוות נפש רוב הזמן. המוח קובע והנשמה נהנית ולא מן ההפקר.

          • ענתי יקרה האם זו שלוות נפש או שמא הדחקת נפש מכל מקום אם יהיה לך פטנט הודיעי לי
            נולדנו כלים שבורים כדי שנתגעגע זה בשורש (במהות) ובענפים(בגשמי) ההשתוקקות

          • אינני רוצה חלילה להיקרא כיהירה בתגובתי הבאה
            ברבות ימי וכחלק ממסעי הפרטי אני מסרבת לקבל עלי עול משפטים דטרמיניסטיים כגון "נולדנו כלים שבורים" וכו. קבלתם הינה בעיני כניעה מראש לתכתיבים שמישהו (אפילו גדול(ים) כתבם, פסקם אך אינם מעניין מסעי שלי כפרט מול בוראו. והוא עצמו כידוע מסתתר מאחורי הפרגוד…
            אשר להבדל בין שלוות נפש להדחקת נפש, אספר לך משהו כמעין תשובה. לאחר מות אבי רואיינתי על ידי ציפי גון גרוס שהיא כידוע גם פסיכולוגית. כשאמרתי לה שאבי ואני יוצאים למסע של תיקון אב וכי אני יודעת שהוא איתי כך – היא אמרה, אולי זה רק בתחושה/פנטזיה שלך, ענת? עניתי, מה זה משנה איך תגדירי זאת את – משנה מה אני חשה ושאינו תובע ולו ממני שום חובת הוכחה.
            אין זה משנה האם מדובר בשלוות נפש או בהדחקת נפש – העיקר המצב הקיומי הבלתי מוגדר והוא משתבח הודות להשתבח שמו:) ולכך שאינני כל כך מפריעה לו עוד להשביח את ימי.

  4. אני כל כך מתחברת אל דברייך ענתי, אבל מסכימה עם חנה טואג,לא נפטרים מגעגועים,רק המושא משתנה.

    עפרה

    • נפש האדם פנים רבות לה וגורלה בידינו! וגם על כך ניתן להחיל את ה-הכול צפוי והרשות נתונה! וגם חנה ודאי תסכים שהמצב האופטימלי שאליו על כולנו לחתור (ובאופן אבסורדי הוא הכי קשה להשגה) הוא ההווה! הוויה=הווה. ומי שמבקש להתמזג בשלמות עם ההווה – כמו אולי ביקום כולו – הגעגועים רק מפריעים לו. כי געגועים הם תמיד למשהו/מישהו שאינו קיים בהווה של חיינו. תתרגלי (ת' ראשונה עם שווא), עופרה – ותתרגלי (ת' ראשונה עם חיריק)- בלי להיות אשת לוט ותזכי בארץ המובטחת:)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט