שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
תָּלִיתִי עוֹרֵב מִפְּלַסְטִיק עַל אֶדֶן
חַלּוֹנִי, שֶׁיַּבְרִיחַ אֶת הַיּוֹנִים, שֶׁלֹּא
יַעֲשׂוּ אֶת בֵּיתָן בְּבֵיתִי, שֶׁלֹּא יְלַמְּדוּנִי
עוֹד אֶת סוֹד מְעוֹפָן בְּרָזִי אֲהָבָתָן
לְקוֹל הֶמְיָתָן הַמִּתְחָרֵשׁ בְּאָזְנַי
הַקַּשּׁוּבוֹת לְתַלְמוּד מְעוֹפִי בֵּין
קִירוֹת בְּשָׂרִי
הַמִּתְכַּלֶּה לְהַבְרִיחֵנִי
בִּנְעִילַת דָּמִי אֶת שְׁבוּעָתוֹ
לְהַנְחִית אֶת יַעַד הַמָּעוֹף
לִפְנֵי אִחוּרִי.
מעניין הניגוד בין המיית האהבה של היונים לבין המעוף המתכלה של הדוברת, או שמא הבשר המתכלה (?) (תחושת הכלא בתוך הגוף)
אני דוקא אוהבת עורבים ולא מפלסטיק דוקא. משום שהם צפורים אינטליגנטיות וילדותיות, ודווקא בהן אהבה גדולה משל היונים, אשר יכולות לנקר זו את זו עד מוות.
אבל כמובן זה שיר, והוא יפה ומעניין, ומעורר תהודה.
שמחתי במה שכתבת על השיר, ובאשר לחיים הפרוזאיים שעוררו אותו בי – גדלתי על אגדת הדחליל ולא ידעתי עד לפני ימים ספורים שיש לו וריאציות בדמות עורבי פלסטיק ענקיים ודי מפחידים (אפילו אותי). וכפי שכילדה תמיד תהיתי איך הציפורים לא מבחינות כי מדובר בדחליל כך עכשיו אני דרוכה לבדוק את תקפות המוצר החדשני (בשבילי).
הבית כמגן בפני החוץ.
העורב (מפלסטיק) מגויס כשומר השער.
הניגוד בין העורב מפלסטיק
לבין היונים המתנים אהבים
הוא ניגוד בין הזיוף לבין האמיתי
בין החיצוני לבין הפנימי
ניגוד, עליו נשען כל השיר.
ניתוח שבהחלט לא ציפיתי לשכמותו ובבחינת השיר חכם מכותבתו. אך גם מתאים לה, שהרי אני תמיד נגד זיוף ועכשיו אתהה איך הוא גויס להגנת הדוברת. משמע: לעולם אל לנו לפסול דבר על הסף, כי אפשר שברבות הימים דווקא הוא יצילנו.
מצמרר.
מה שאני קוראת:
עורב מפלסטיק – חומר סינטטי ו/אבל: חומר עמיד בפני פרעות אדם וטבע – מוּצב לשמירת השפיוּת של הדוברת.
שני פנים לשפיוּת שבכאן:
– פן אחד: התלמוד ["תלמוד מעופי בין / קירות בשרי"] השגור אצלה, המקובל עליה, ידידותי בשבילה;
– פן שני: לשמור על מקצבהּ – לא לאחר, לא לאפשר את הנחתת מעופהּ "לפנֵי".
המשפטים לעיל:
מילים אחרות לשמירת על סטאטוס-קווֹ שפוי. מאוזן.
החשש של הדוברת:
שמא לימודי מעוף היונים יערערו את עצם היותה – שפויה, מאוזנת, קשובה ליכולותיה ולמעופהּ-שלה –
– בעת הזאת. בזמן הזה.
שיר חזק.
תודה, ענת.
ושבת שלווה.