שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

זולת

 

 

 

 

  

הַזּוּלָת הוּא דֵּי נוֹזְלִי, כִּכְלוֹתו

כִּבְרֵאשִׁיתוֹ. אֶפְשָׁר לְמַשְּׁשׁוֹ,

וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא. אֶפְשָׁר לִרְאוֹתוֹ,

וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא. אֶפְשָׁר לְהָרִיחוֹ,

וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא. לִפְעָמִים מֵצִיף,

וְלִפְעָמִים מַטְבִּיעַ. לִפְעָמִים שַׁמְנוּנִי

אוֹ מֵימִי מִדַּי. לִפְעָמִים אֵין זוּלַת

הַזּוּלָת, וְלִפְעָמִים יֵשׁ הַכֹּל

הוֹדוֹת לְזִילוּתוֹ

כְּשֶׁאֵינֶנִּי עוֹד 
כִּבְרֵאשִׁיתִי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

23 תגובות

  1. יפה ,ענת ,ומיוחד בעיני הפלירטוט עם המילים: זילות ,זולת נוזלי
    זהו האדם -הכל בו

    • תודה על מילותייך. אני בהחלט אוהבת לגלות את מכמני יופיה של העברית דרך "משחקי מילים" שיוצרות משמעות טיפה אחרת משיש לכל אחת מהן בנפרד. ובאשר ל"הכול בו", אכן כך – אך עניין המינונים הוא המהותי וחובתו להשתנות במהלך שנותינו ולטובת איכות חיינו למעננו.

  2. רות בלומרט

    שיר חכם ענת. כנראה שרובנו מגדירים את עצמנו באמצעות הזולת. או חברותא או מיתותא.
    בוקר אור
    רות

    • מחוויתי רות, המשקל האדיר שהענקתי לזולתי בזבז לי חצי חיים. לא עוד. אפשר גם אחרת. איך מישהי כתבה בססטוס פייסבוקי בעניין ושהוא בין השאר שגירה אותי לשורר על כך: ככל שאנו מתבגרים (לא רק בשנים הקלנדריות אלא עמוק מאחוריהן?) מן הראוי לנשאל – ובלשונה הבוטה והישירה: לעזאזל מיהו בכלל אותו זולת ולמה אנחנו מעניקים לו כל כך הרבה כבוד. כמו שאומרים החבר'ה – וואלה פתאום נפל לי האסימון עד הסוף.

      • ענתי אני לא מצליחה להגיב במקום המתאים לתגובה לכן אני מגיבה כאן.
        שיר חכם מאד, אמיתי מאד. "הכל מים" אמר הפילוסוף תאלס. הכל נזיל, הכל נע כדברי הרקליטוס ואנחנו נשטפים בתוך התנועה הזו. המשחק במילים :זולת, נזיל,זילות מבטא את התנועה הזו.
        עפרה

  3. שמעון מרמלשטיין

    הגיהנום הוא הזולת. זה לא אני. זה סארטר אמר. ובינתיים כדי להמחיש. להתאמן או להתרשם מהעולם הבא. עשה גיהנום לאישתו. סימון. בעולם הזה.

    מצד שני. לא לראות. לא לגעת. לא למשש. לחבק, או ללטף אחר … יכול להיות שזה הצד האחר, האפל, של הגיהנום. מה שנקרא הגיהנום של הגיהנום.

    השיר מיטיב לבטא את מאזן האימה שבין להיות עם הזולת ובין לא להיות איתו. בדרך הידרולוגית. די מפתיעה.

    בסופו של דבר, כולנו כוכבי לכת בודדים שנעים בין כוחות גרביטציה של דחייה ומשיכה.
    כנראה שהיקום לא מתפרק לעזאזל בגלל שהוא שומר על איזון עדין בין שתי הכוחות. והיקום יכול להיות משפחה.שביל החלב או גלקסיה.

    • א. אמרתו של סארטר חיזקה וחידדה את תחושתי שנים רבות – קרי אינני לבד בתחושתי.
      ב. זה שהוא עשה את גיהינום לסימון היקרה אינו סותר את אמרתו. זו הודאתו במה שעל כולנו להודות בו. הגיהינום הוא הזולת. איננו בנויים אלא לקרבה עם הרבה ספייס. זה הפתרון. זהו טבעו האמיתי והבריא וההגיוני של המין האנושי, ועד שלא נפנים זאת – לא יהיה איזון עדין ולא תיקון תקין.

      • שמעון מרמלשטיין

        אני מצאתי את הפתרון.
        חצי שבוע עם מישהי . חצי שבוע לבד. כדי להגיע אליה, אני הולך 5 דקות, הכול ברגל. עולה על גשר ומגיע לבית בתוך פארק. מהג'יפה אל מגדל יוקרה. לשמור על איזון. ולהבין כי הקשר בין אושר לעושר הוא רופף. אני קורא לזה גשר הזהב. למרות שהוא עשוי מברזל.
        אימנתי את עצמי להיות חתול. לפול תמיד עם הרגליים על האדמה.

        • התיאור שלך הוא האידיאל. עכשיו כל שנותר לך לעשות כדי שהגשר לא יקרוס זה לא להתפתות לנחשית שתמיד רוצה עוד

  4. רבקה ירון

    "[—]
    הוֹדוֹת לְזִילוּתוֹ
    כְּשֶׁאֵינֶנִּי עוֹד
    כִּבְרֵאשִׁיתִי."

    נכון עד צווחת המציאוּת.

    ענת, תודה!

    • א. צווחת המציאות – מטאפורה ראויה כשם נפלא למחזור שירים…
      ב. תודה על התודה!

      • רבקה ירון

        א. נכון :). איך ניחשת? <נו באמת!> מקווה שלא מפריע לך השימוש פה.

        ב. נהדר!

        ג. משום מה, נתקע לי ה"לעזאזל מיהו בכלל אותו זולת (…)" ונזכרתי באירוע שקרה תוך כדי עבודה – קורס להכשרת אנשי בריאות הנפש לעבודה עם נוער. היו עשרים וארבעה (24) משתתפים. החלק של התהליכים היה עלַי. מנהל הפרויקט היה מנהלן. בוקר אחד, כשהגעתי, קרא לי למשרדו, מודאג מאוד, והראה לי עצומה חתומה על ידי שנים-עשר (12) משתתפים שתיארו אותי כרודנית, אכזרית, לא נותנת מקום לאף-אחד, וכד'. אמרתי לו: "זה בסדר. נדבר יותר מאוחר." הלכתי למשרדי ועוד לפני שהגיעה שעת הכניסה שלי לקבוצה הוא טלפן אלַי: "אני לא מבין. כרגע קיבלתי עצומה חתומה על ידי שנים-עשר (12) המשתתפים האחרים והם מתארים אותךְ כחלשה מדַי, פרמיסיבית מדַי, לא שמה גבולות…"
        בקיצור: עשיתי יופי של עבודה <וסליחה שאני מחמיאה לעצמי>.
        ובקיצור:
        הפריזמה האישית של כל אחד מאיתנו קובעת מה כל אחד מאיתנו רואה בזולת – תלוי אישיוּת, סיטואציה, צורך, ושאר משתנים.
        אִם לוקחים זאת בחשבון, 'סימן שהתבגרנו'.
        ובמילים שלך: "[כְּשֶׁ]אֵינֶנִּי עוֹד
        כִּבְרֵאשִׁיתִי."

        מקווה מאוד שלא עברתי את הגבול, ענת.

        • רבקה, לא רק שלא הגזמת – אלא תבורכי על כל מילה שכתבת. ואת גם צודקת לחלוטין במסקנתך, לתחושתי. וכן, גם אני חשתי באופן מוזר שהמילים האלה – מיהו הזולת לעזאזל – מילים הכי פשוטות שספרים רבים נכתבו על כך עם הרבה פחות אפקט ומיידי – השפיעו עלי לטובה ומיידית ולאו דווקא לכיוון של זלזול בזולת אלא קצת פיחות בחשיבות האדירה שהיתה לו בחיי ועל חשבון התחשבות בעצמי.
          ועכשיו אתוודה: מטע הבננות מראשיתו היה עבורי סדנת טיפול עצמי מדהימה ממש. שעיקרה היה הקשבה לקצב הפנימי שלי תוך כדי התערבות בזולת הלכאורה וירטואלי. עכשיו בתקופה האחרונה אני בשלב מתקדם. מה פירוש? אין לי שום יכולת כמעט לקרוא טקסטים מלבד אלה שאני חייבת לפרנסתי כעורכת. בעברי זה היה הזמן לחדול מהשתתפות בחברותת הבננות. שכן הייתי מרגישה מיידית שאם לי אין יכולת לקרוא אחרים אין לי שום זכות לקיים את יצירתי מולם ועוד לצפות שיגיבו אלי… ואת רבקה פשוט מלמדת אותי בדרך מאירה ופשוטה ואנושית שבחיים נאורים זה אחרת – אין התחשבנות, אין קרא אותי ואקרא אותך. כל אחת ואחד בזמנו. תודה! כתבת זאת קודם כול לך, כי את חברה חדשה במטענו – אז קודם כול ברוכה הבאה

          • מאז ומתמיד שיחה אנושית כמו זו שהתפתחה כאן חשובה בעיני יותר מכל יצירה שהיא בעיני טריגר נאור. זה הכול

          • רבקה ירון

            (כמעט פספסתי אותו – אֶת הנ.ב.)

            <אני שואלת את עצמי איך יישמעו/ייקראו מילותַי הבאות. אַת לא חייבת לענות, ברור. או הרגע מתאים, או לא. בלי חשבונות מיותרים.>

            זאת ההרגשה שלי – יצירה, כשזאת יצירה טובה, מהווה טריגר לשיחה טובה. בעיקר לשיחה אינטימית.
            למה אינטימית?
            כי יצירה טובה חודרת לעומק. ושיחה שלא העזתי/העזנו ליזום מתאפשרת בזכות מילים כתובות, כאילו נכתבו בהזמנה. "קראת-?"

            עד כאן.
            שבת שלום, ענת.

          • מסכימה מאוד גם לזאת. אינטימיות בחברותא ועוד בעקבות או בזכות יצירה היא אורגיה במיטבה. שבת שלום

          • רבקה ירון

            וואו. איזו קבלת פנים מרַגשת, ענת.
            <רגע - התלבטות>
            למרות הכול (כבר אמרנו 'תודה' זו לזו), אומר לך 'בקול': תודה!

  5. יפה השיר ענת ויפה השיח
    אני תמיד אוהב את כתיבתו של שמעון
    אתערב לכם מעט
    הכל עניין של בחירה
    התנאי לקשר שלי עם הזולת היא תרומתו לי
    ואם סארטר עשה גיהנום לאשתו אז או שהוא היה סדיסט או סתם פחדן שלא עזב אותה
    מוטב שתהיה הזוגיות למען עצמנו ובצומת הזו נפגשים השניים למען עצמם

    • אביטל קשת

      דוד, אוהבת את ההגיון הבריא שלך בקשר לסארטר.

      גם אני חושבת שזה קצת דרמטי.
      גרמת לי לחייך וזה המפתח לדעתי.

    • א. זה שנים אני גורסת כי אל לנו להיכנס בין בני זוג כי לעולם לא נדע את האמת המורכבת שביניהם.
      ב. לגבי דידי, סארטר הפילוסוף והסופר ביקש לבטא פן אחד של אמת זולתית שעיקרה לא שהזולת בעצם קיומו הוא הגיהינום כי אם האינטראקציה בין שניים מפאת כובד משקלה בהחלט עשויה לחולל גיהינום פנימי. נוסף לכך את דיונו במושג אינטימיות ונקבל את המשוואה: כגודל הקרבה גודל עוצמת הרגשות שהם מטבעם ים סוער ורב שכבות שעלול בהחלט מעת לעת להטביע. וזהו הגיהינום. ודוד אם הדברים אצלך כה פשוטים – תנוחם ותתנחם

  6. מאז ומתמיד שיחה אנושית כמו זו שהתפתחה כאן חשובה בעיני יותר מכל יצירה שהיא בעיני טריגר נאור. זה הכול

  7. נורית פרי

    ענת, אהבתי מאד. חשוב, בעיניי, להיות גם הזולת של עצמך…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לענת לויט