פאולוס והולדת קהילת הבנים – הקדמה

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

st1\:*{behavior:url(#ieooui) }

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

פאולוס

והולדת קהילת הבנים

עיון ביסודות הנצרות בעקבות פרויד ולאקאן

 

יצחק בנימיני

Paul and the Birth of the Sons' Community

An Investigation into the Foundations of Christianity

following Freud and Lacan

Itzhak Benyamini

 

מתוך ההקדמה בספרי פאולוס והולדת קהילת הבנים 

זה כמה עשורים שאיגרותיו של פאולוס מצויות במוקד של סערה אקדמית והגותית בנוגע לשאלות הנוגעות לחוק היהודי, לשאלת האהבה ביחס לחוק, לקשר בין היהדות לנצרות וכו'. מה הופך קורפוס קצר זה (כמה עשרות עמודים) לכה נפיץ? מה יש בכתביו של פאולוס אשר יכול לשמש מפתח להבנת התרבות המערבית? לרוב התשובות (גם העדכניות והאופנתיות ביותר) לשאלות אלה נוצקות לתוך עמדות נוצריות מוקדמות, בין אם קתוליות ובין אם פרוטסטנטיות.

בספר זה אבקש לפסוח על שליפת נוסחאות מוכרות על פאולוס, ולקרוא מחדש באופן ביקורתי באיגרותיו כדי לגלות איזה גרעין בלתי מודע מותיר לנו טקסט זה, אשר העמיד את הבסיס התיאולוגי לתרבות הנוצרית-מערבית כולה? במה זכינו, אנו המערביים, היהודים, הנוצרים, המוסלמים (והאורחים מבחוץ), באיזו אהבה?

*

פאולוס הנו הראשון והגדול מבין התיאולוגים הנוצריים. הוא פעל לאחר מות ישו וביקש להפיץ את הבשורה המשיחית מעבר לגבולות הדתיים והחברתיים של העם היהודי. במרבית מאיגרותיו, המופנות לרוב לקהילות באגן הים התיכון אשר ייסד במו ידיו, טיפל פאולוס במושג החוק, כמצביע על הפן החוקי בתורה. עבור פאולוס החוק – כמבדיל בין היהודים לבין הלא-יהודים וכמשתייך לעולם ה"בשר" – מאפיין את ההוויה היהודית ה"ישנה", ואילו האמונה "הרוחנית" מציינת את ההולכים בדרכו של ישו המשיח, את "היהודים החדשים". על מנת לחרוג מעולם החוק, ממעגל החיים המעשיים המיוצגים כבלתי-רוחניים, היה על פאולוס להציג גאולה אסכטולוגית שבה אין חיים-בחוק של האב, אלא חיים-בישו הבן. אולם פאולוס לא ביקש לחרוג טוטלית מכל חוק באשר-הוא, בין היתר משום שהיה עליו לארגן את קהילת המאמינים בישו. לפיכך ייצר פאולוס לבני הקהילות הנוצריות ציוויים חדשים המבוססים בעיקר על הציווי המקראי "ואהבת לרעך כמוך", כמו גם ריטואלים המאפשרים את כינון גבולות הקהילה ואת אופייה הפנימי באמצעות אהבת הרֵעַ וישו.

המחקר הנוכחי ייבחן את השימוש שעושה פאולוס בריטואל הנוצרי, תוך גיבויו בצו "ואהבת לרעך כמוך", על מנת לכונן זהות קהילתית נוצרית, הנפרדת מהיהדות ומהאלילות "הבשריות". כפי שאבקש להראות, בתיאולוגיה הפאולינית חבויה הבחנה דואליסטית בין שני סוגי ריטואלים דתיים, שאותם אכנה "ריטואל מחצין" ו"ריטואל מפנים". פאולוס מבטא את חשדנותו ביחס לריטואל היהודי והאלילי, אשר מכוון את המאמין לגורם אלוהי חיצוני, ואשר בו האדם יוזם את ההתרחשות הריטואלית הקונקרטית, כפי שמתקיים למשל בטקס ברית המילה היהודי, כלומר כשישנה הבחנה ברורה בין סובייקט-מוען (המאמין) לבין אובייקט-נמען (האלוהים, מושא הפולחן, הכתובת שאליה מופנה הקורבן). כנגד ריטואל ההמרה היהודי – ברית המילה (במקרה של גֵרים) – פאולוס מציע את הקונברסיה שלו לאמונה בישו ואת הטבילה (על פי פרשנותו הייחודית) כדגם אידיאלי של המרה דתית עבור נמעניו הפגאנים. בהתרחשויות אלו מעורבת האלוהות באופן טוטלי, כשרוח הקודש שורה על המאמין. הטרנספורמציה הריטואלית אמורה לכלול את ההשגחה האלוהית ולא רק את מעשי ידי האדם.

אם נפריד בין שני סוגי ציוויים בכלל, ומקראיים בפרט: בין אדם לאלוהות (ריטואל) לבין אדם לחברו, נראה שפאולוס חשדן מאוד ביחס לחוקים המצווים לקיים את הריטואל (כדי לזכות בצדקת אלוהים). הוא מעדיף להסתפק בציוויים המוגבלים מראש במטרתם: כינון קהילה "בריאה" ומלוכדת. אולם פאולוס אינו נכון לוותר לחלוטין על הריטואלים הנוצריים (הקיימים עוד לפני פעילותו במסגרת האמונה המשיחית), ועל כן הוא מבקש לכוננם מחדש בהתאם להשקפותיו התיאולוגיות הייחודיות, כלומר כריטואלים המפנים את המאמין חזרה לקהילתו – קהילה המשתווה לאדונה, ישו, דרך האהבה. בכך מתמזגים ציוויי האהבה והריטואל: הריטואל נעשה אקט דתי שבו הקהילה מממשת הן את אהבתה לישו והן את אהבת בן-הקהילה לחברו, שכן הריטואל הפאוליני הנו גם המקום שבו האלוהות שותפה בכינון הריטואל מעצם השתוות הקהילה לאלוהות (ישו) עצמה.

*

במהלך שנות חייו מצווה הנוצרי לחקות את ישו: להיזכר בפעולותיו על פני האדמה, בסבלו, בצליבתו ובקימתו לתחייה, ולשחזרם כמאמין החי-בו, במשיח. ישו הופך בעקבות מותו למושא האמונה עצמה, למושא החיקוי של המאמינים הצועדים בדרכיו כבנים מושפלים וסובלים.

במהלך טקס סעודת האדון נזכרים בני הקהילה במותו של ישו משיחם ואדונם, ומזדהים עם סבלו ועם צליבתו. הריטואל מתייחס, למעשה, לסעודה האחרונה של ישו עם תלמידיו לפני צליבתו. בארבעת הבשורות ובאיגרת הראשונה לקורינתים מוזכרת סעודה זו: לפני שהמשיח מוסגר לכוהן הגדול, הוא עורך את הסעודה עם תלמידיו ומבקש מהם לאכול את הלחם המשתווה לבשרו שלו, וללגום את היין המשתווה לדמו, דם העומד להישפך בזמן הצליבה – כפי שישו עצמו מנבא לתלמידיו.

פאולוס – אשר ביקש לכונן קהילה נוצרית מתוחמת מהיהדות ומהאלילות ובעלת הרמוניה פנימית – עשה שימוש בריטואל סעודת האדון, כמו גם בטבילה, על מנת לייצר סולידריות נוצרית מסביב לשולחן ההיזכרות בישו. על כן באיגרת הראשונה לקורינתים השליח דורש מנמעניו לראות בטקס סעודת האדון לא מקור לשובע ולעליזות גרידא, אלא אפשרות להתאחדות עם זכרו של ישו המשיח, אדון הקהילה. הלחם שבוצעים ומעכלים הנו למעשה גופו של ישו, והיין שעליו מברכים הנו דמו העומד להישפך. פאולוס אף מוסיף שהקהילה הנוצרית בקורינתוס, כמו כל קהילה נוצרית, הנה עצמה כגוף הקדוש של ישו: מתקיימת זהות בין הקהילה לבין אדון הקהילה. משמע שמתקיימים יחסים מורכבים ודו-צדדיים בין דמות הקהילה לבין דמותו של ישו כמושא לחיקוי. באופן הזה טקס סעודת האדון הפאוליני מגשים את האידיאל הרפלקסיבי של הריטואל המפנה את המאמין חזרה לעצמו/לקהילתו.

בפרקים המוקדשים לטקסי הטבילה ולסעודת האדון אצל פאולוס אבחן את היחסים בין כינון הקהילה הפאולינית במסגרת טקסים אלה לבין הדימוי של ישו המשיח כפי שהוא מופיע אצל פאולוס (ובשאר כתבי הברית החדשה). כל זאת מתוך בחינת כיוון החיקוי ביחסים בין המאמין למשיח: מי מתפקד כמושא החיקוי ומי כנושא החיקוי? לשם כך אתייחס בתחילה לדמותו של ישו כפי שהיא מוצגת בברית החדשה, במיוחד בארבע הבשורות, כלומר כפי שהיא נתפסת ביחס לתקופתה, ולא לשחזור דמותו של ישו "ההיסטורי".

לשם בחינת הריטואל אצל פאולוס ביחס לכינון הקהילה נחוצה מתודה מחקרית השונה מהמתודות המצויות בחקר איגרות פאולוס (המוגבלות ברוב המקרים להיבטים ההיסטוריים או הפילולוגיים של האיגרות). במחקר זה אציע את הקריאה הפסיכואנליטית, מבית מדרשו של ז'אק לאקאן, כמתודת מחקר חלופית. באמצעות קריאה זו אנתח את יחסו של פאולוס לריטואל בכלל ולטקסי הטבילה וסעודת האדון בפרט (כמו גם את תפיסת החוק והאהבה שלו). טקסים אלו משלימים זה את זה במעשה כינון הקהילה הנוצרית-פאולינית: האחד הנו טקס מעבר חד-פעמי, והאחר – טקס מחזורי המחזק שוב ושוב את לכידות הקהילה.

עד כה הוצג טקס הטבילה הנוצרי, כמו מרבית הריטואלים הדתיים, כטקס מעבר (rite de passage) – במסגרת מחקרים סוציו-היסטוריים במדעי הדתות – בהסתמך בעיקר על התיאוריות האנתרופולוגיות החלוציות של ואן גנפ וויקטור טרנר. מחקרים חשובים אלה מצביעים על כך שהמשתתף בטקס חווה שלושה שלבים בסיסיים: ניתוק, שוליים (limen, סף), התחברות מחדש. ניתוחים מעין אלה שמו דגש על תהליך החיברות, במובן שהנטבל נעשה שותף לתהליך חברתי רחב ממנו בהיכנסו לתוך הקהילה. בתווך ישנו זמן (ומרחב) גבולי וקצר, שבו האדם נותר תלוי בין שני המצבים (הישן והחדש), כשזהותו אינה ברורה ביחס לכל ההיררכיות החברתיות. מצב ביניים זה מאיים על המבנה החברתי, וקיימת שאיפה מצד המשתתף לחמוק ממצב זה על ידי השלמת מעשה הריטואל והיציאה ממנו.

ניתוח מעין זה מצוי לרוב בדיונים המחקריים הנוגעים לייצוג טקס הטבילה באיגרות פאולוס. לטענתי, ניתוחים אלה מהווים למעשה שופר לבקשתו של פאולוס עצמו לייצר-מחדש את טקס הטבילה כמאורע של חיברות לתוך הקהילה הנוצרית. ניתוח זה מתעלם מהצורך לבחון את חוויית הסובייקט הנטבל שלא בהקשר חברתי צרוף וכן מהתחבטותו הנסתרת של פאולוס ביחס לריטואל ולמשמעותו החברתית/לא-חברתית כפי שבאה לידי ביטוי באיגרות השונות.

במסגרת מחקר זה אבקש לחרוג מעמדה פונקציונליסטית/סוציולוגית בהסברת הריטואל הנוצרי-פאוליני: לריטואל אין רק תפקיד חברתי מכונן קהילה – אם כי פאולוס מעוניין לכוננו ככזה – אלא קיים בו עצמו גם פוטנציאל חתרני הנובע מתשוקת הסובייקט העובר את הריטואל וממהותו הטרנספורמטיבית של הריטואל עצמו. לפיכך אבחן את המתרחש אצל הנטבל הפאוליני מבחינה תת-הכרתית גם ביחס לסמליות שהריטואל נושא כמקום מעבר בין-דתי ובין-תרבותי. אנסה להציג את אופן התמודדותו של פאולוס עם הריטואל ברבדיו האנטי-חברתיים והלא-מלכדים.

כאמור, יש צורך במתודה נוספת-משלימה שתאיר לנו גם את ההיבטים הלא-מודעים של הנטבל ביחס לעצמו, להתרחשותו החד-פעמית, לתשוקתו, תוך משחק עם תשוקת האחר (התרבות, השפה, אלוהים וכו'). אני מוצא את עמדת לאקאן רלוונטית לבעיה זו, בהתאם לדבריו: Le désir de l'homme, c’est le désir de l'Autre – תשוקת הסובייקט הנה תוצר של תשוקת האחר או תשוקה לעבר תשוקת האחר. בחיבור זה אציע על כן את המתודה הפסיכואנליטית-לאקאניאנית לשם בחינת הסובייקט ביחס לתשוקותיו הלא מודעות וביחס לדמיוני (הדדיות ונרקיסיזם) ולממשי (מה שלא עבר סימבוליזציה לשונית/חברתית) בלא התעלמות מהאחר, דהיינו מהמרחב החברתי/חוקי (המערך הסמלי אצל לאקאן). יש לציין ששלושת המערכים – הדמיוני, הסמלי, הממשי – אינם מוצגים בתיאוריה של לאקאן כנפרדים זה מזה וכטהורים; יתר על כן, עצם החלוקה התיאורטית ביניהם, כולל קשרי הגומלין ביניהם, תשמש אותי כפרדיגמה מושגית לחקירת השיח הפאוליני.

השימוש במתודה הפסיכואנליטית-לאקאניאנית כמסגרת פרשנית המציעה כלים הרמנויטיים לניתוח הטקסט הנו כלי נחוץ לביאור טקסטים קדומים אשר הדיון הפוזיטיביסטי-היסטורי מוגבל בהבנתם. הדבר תקף במיוחד במחקר המקובל על פאולוס, אשר מספק לנו פיסות אינפורמציה חלקיות ביותר על התקופה ועל הריטואל בנצרות הקדומה. המתודה שאציע תשלים את המתודה ההיסטורית על מנת לעבד מחדש את הנתונים ההיסטוריים והתיאולוגיים המועטים המצויים בקורפוס הכולל מספר איגרות בלבד. באופן הזה יוצע דיון בין-תחומי עבור חקר הדתות, אשר מבקש לבחון, בין היתר, את ההיבטים הפנומנולוגיים של דת מסוימת, ולא רק את אופן התפתחותה ההיסטורי. מאותה הסיבה גם השאלה הפוזיטיביסטית בדבר נכונותן ו"אמינותן ההיסטורית" של תופעות דתיות (כגון ההתגלות לפאולוס בדרך לדמשק כפי שמוצגת במעשי השליחים ונרמזת בכתבי פאולוס, או דמותו המיתית של ישו בארבעת האוונגליונים) אינה רלוונטית לדיון הנוכחי, אשר נושא אופי פנומנולוגי במטרה להגיע לתובנה ביחס לדפוסי החשיבה והפעולה הפנים-דתיים. הדיון לא יישא אופי אנתרופולוגי-סוציולוגי או פסיכולוגי-ביוגרפי בלבד, אלא יתמקד בהיבטים הפנים-טקסטואליים של התיאולוגיה הפאולינית. הרבדים ההיסטוריים והביוגרפיים ישמשו כבסיס שעליו יושתת הדיון הפסיכואנליטי-תיאולוגי המרכזי על פאולוס.

מטרה נוספת במחקר זה תהיה לבחון את עצם האפשרות של כינון שיח לאקאניאני עבור חקר הריטואל הנוצרי, תוך בחינה של השיח עצמו והתאמת מושגי המפתח בשיח לתחום המחקר. בחינת השיח תתמקד גם בקירבה הרבה (כמו גם בפער) בין משניותיהם של לאקאן ופאולוס בנוגע לתפיסת האדם, לחטא/הפרה ולחוק. יש לציין כי התיאוריה הלאקאניאנית כוללת רבדים תיאולוגיים משמעותיים, אשר חלקם יוצגו במהלך הדיון בריטואל ובתיאולוגיה הפאוליניים. התיאורטיקן הלאקאניאני החשוב, סלבוי ז'יז'ק, מבהיר זאת היטב בהצביעו על ההשפעות הפאוליניות על לאקאן: "[…] על מנת להבין באמת את כתבי לאקאן יש צורך לקרוא בדקדקנות את האיגרות לרומאים ולקורינתים".