כשאני לעצמי עורך וכותב פרוזה, דרמה ושירה (הצילום:פראנס לבה-נדב)
על שליחות והשתלחות
בימים אלה נקלעתי לצירוף מקרים שבו נטלו חלק (מלבדי) ויכוח פסבדו-ספרותי וירטואלי וגם מפגש בין אנשים בשר ודם: בין בודהיסט (גיל אלון) ואיש תיאטרון (אמיר אוריין).
הוויכוח הווירטואלי (מבחינתי לפחות) נסב על האופן שבו יש לבקר יצירה. ניסיתי לשכנע, בלי מי יודע הצלחה, כנראה, שלסגנון כתיבת הביקורת יש חשיבות. חשוב כמובן לנמק כל טיעון ולהביא הוכחות, ועדיין, גם אם הממצאים איומים ונוראים, יש דרך, תסלחו לי על הביטוי, תרבותית לומר זאת. אט אט הפכו התגובות, שהרי כולנו טוקבקיסטים, להתנצחות על הבנתי בשירה, ובאיזו זכות אני בכלל מגיב (התשובה, אגב, היא שאולי דווקא משום שאיני מבין גדול בשירה, קל לי לשמוע את הרעש).
המפגש עם אמיר אוריין היה לעומת זאת היה מרתק. בין השאר מסיבות היסטוריות. אי שם בתחילת שנות השמונים (ואולי אפילו בסוף שנות השבעים) שימש אוריין מבקר התיאטרון של עיתון 'העיר'. באותם ימים, אם זיכרוני אינו מטעני, ביקורתו של אוריין הייתה אחד התכנים הבודדים של העיתון. השאר היה בעיקר מודעות.
בביקורותיו היה אוריין בוטה, וכיוון שלמדתי אז תיאטרון ועבדתי בתיאטרון, ראיתי די מקרוב את הרעד שהיה אוחז באנשים לקראת ביקורתו של אוריין ואת הזעם לאחר שביקורתו התפרסמה (אגב, ושוב למיטב זיכרוני, סירב אוריין להגיע ל"הצגות מבקרים", אלא היה קונה כרטיס כאדם מן השורה להצגות שלפני הצגות למבקרים).
באותן שנים בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב התקיים סמינריון שלימד אלייקים ירון על ביקורת תיאטרון. אחד התלמידים ניתח את ביקורותיו של אוריין, ומצא שהן מדויקות מבחינת ההתייחסות שלו למרכיבים השונים של ההצגה, ודיבר על הטוב ועל הלא טוב (בעיקר על השני) שראה. ועדיין הטון שבביקורותיו היה בוטה ומכעיס, לפחות את המבוקרים. הקוראים פתחו את העיתון בשקיקה לקרוא את הכיסוחים.
במפגש סיפר אוריין על עבודתו עם שחקנים בתיאטרונו, תיאטרון ה"חדר". אחד הדברים שאמר, שכאשר עובדים עם שחקן, ואומרים לו "לא אהבתי את העבודה", "זה לא טוב", זה לא כיוון נכון" וכו', כל אלה משתקים את השחקן, שהוא ממילא חשוף כל כך, עד שלבסוף הוא נאטם ומתגונן כל הזמן.
מלימודיי שלי, אני זוכר משפט של נולה צ'לטון שאמרה (לא ציטוט מדויק) "כשאומרים לשחקן 'זה לא' ו'זה לא', לבסוף לא נשאר כלום! כבר אין לשחקן עם מה לעבוד. כשאומרים מה יש בעבודה, ומפרטים, נותנים לשחקן פידבק על מה הוא עשה – שהרי הוא עשה משהו – הוא יודע מה יש לו. מה היה חסר הוא כבר יבין בעצמו."
אני מקבל כנתון שכל הדמויות שנטלו חלק בוויכוח הוירטואלי וכן גם במפגש הם אנשים חדורי שליחות, והם רואים באמנותם עבודת קודש. אלא שלעיתים, כך נראה, תחושת קדושה זו מביאה לשכנוע פנאטי שהצדק עם הפנאט. כשמהצד האחר עומד פנאט מזומנת לנו מלחמה עסיסית שותתת דם.
ואולם, יש גם אפשרות לעשות את עבודתך קודש, ולהכיר שגם השני חש בתחושת שליחות, גם אם היא לא לטעמך. שיפוטיות (ולהגיד "אהבתי" או "לא אהבתי" – זה אותו דבר) מסרסת ומשתקת. אם המתבונן/קורא/מאזין אינו מסוגל ללכת דרך עם היוצר, ואינו יכול לראות מה יש ביצירה, והוא משתלח בה, אין בדבריו אלא אמירה על עצמו, על חוסר יכולתו לראות משהו ביצירה.
כאשר מתלווה לכך השתלחות ביוצר, כאן צריך לחפש סיבות לכך באיזור הקנאה והנקמנות, שכן השתלחות כזאת אינה אלא השלכה. השלכת מצוקותיו של המבטל והלועג על היוצר.
ומי שחושב שמה שכתוב לעיל הוא צדקני, חנוני, מטיפני וכו' – שיפשפש במניעיו.
לא הבנתי בדיוק מה קרה שם.
שמע שמעון, זה מוכר בוירטואליה שאדם מחצין תכונה בולטת שלו, ויוצא שבדיון בכלל, כל אחד חושב שהוא איזה גיבור סופר על מאיזה סרט שהוא המציא.
כשנתקלים באנשים קשים ברשת, הם בדרך כלל מקצינים את הקשה שבהם, ואנשים נחמדים כמוני:) מקצינים את הנחמדות.
מה שאפשר לעשות זה להתרחק מכאלה או להשקיע אנרגיה בלחפש בהם הקשבה.
מה שחשוב זה לא להפגע. לדעתי כשזה הופך למתקפה אישית, זה בדרך כלל מראה שקלעת למשהו שלא נעים להם להתמודד איתו, ולא מוכיח כלום עליך או על מי שאתה.
כל הטיעון של הפוסט הוא שהמשתלח במומו פוסל. מעבר לפגיעה האישית (בוויכוח ההוא לא היה מדובר בי כלל ועיקר) זה מונע אפשרות לדיון לגופו של עניין, והופך להיות לגופו של אדם.
אי לא חושב שאפשר להתרחק לגמרי מכל אלה משום שאנחנו נתקלים בהם כל הזמן, והתעלמו עלולה לתת להם תחושה שהם צודקים.
תמיד לפני שאי נדחף לדיון כזה אני מתלבט בין שני פםסוקים במשלי ל"ד:
1. אל תען כסיל כאיוולתו פן כמוהו תחשב
לבין:
2. ענה כסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו.
יש לי שני פסוקים שמובילים אותי, גם הם עשה ואל תעשה אבל אין ביניהם סתירה:
אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך.
ואהבת לרעך כמוך .
(יש מקומות שכבר קוראים לי נוצריה:)
אצלך, בין אל תהיה כמוהו לבין עין תחת עין נמצא שמצד אחד לא משנה מה שתגיד אתה תמיד בסדר ,אבל מצד שני אתה תמיד טועה. איך אפשר ?
לסיגל,
איך הגענו ל"עין תחת עין"??
אנחנו מדברים על כסיל!
ענה כסיל כאיוולתו, הוא משתלח אתה משתלח שלא יחשוב שהוא חכם. הוא מקלל אתה מקלל שלא יחשוב שהוא חכם. הוא נותן לך סטירה אתה מחזיר. שלא יחשוב שהוא חכם. הוא נועץ בך סכין (כי הוא טמבל גמור והמרחק מטמטום לפשע לא כזה גדול) מה תעשה שלא יחשוב שהוא חכם?
פוסט חשוב.
תודה.
כשביקורת היא קטלנית באופן קיצוני במיוחד, אני תמיד שואלת את עצמי מה הניע את המבקר לטרוח ולנסח את כל הארס הזה. התשובה שעולה במוחי היא בד"כ כנראה סכסוך אישי עם המבוקר, הסבר אחר אין לי, שהרי בכל יצירה ניתן לפחות למצוא משהו.
אכן, זו בדיוק פירושה של השלכה.
אכן, יש יצירות (שמוטב לא לכתוב עליהן) שיש בהן רק זבל.
שמעון
מאוד אוהבת את הגישה שלך.
יש אנשים שפשוט כשהן מבקרים זה היצירה שלהם.
ככה … לקח לי הרבה שנים … לדעת להקשיב לביקורת.
וגם היום אני יכולה ליפול לרשת… (לא להרבה זמן.)
להתראות טובה
מה היו המבקרים עושים לולא היו יצירות?
שמעון יקר,
לא יודעת אם היית ער לכך כשכתבת את הפוסט, אבל לאחרונה הנושאים של המבקר והביקורת, היו "חמים" מאד במטע. מכיוון שהייתי מעורבת באחד הוויכוחים הווירטואלים האלה, הפנה אותי אמיר אור למאמר שפירסם: "כשהמבקר בא לבקר", כך נדמה לי קרא לפוסט, כבר אחפש אותו ואצרף לינק. אני אישית מאמצת לחלוטין את העמדה שאמיר הפליא לנסח ולכתוב, לא רק בחוכמה רבה, אלא ברגישות רבה ונדירה, שהפכה את לילותי. שהרי זהו אחד הנושאים המרכזיים בהוויתנו כיוצרים, ובפרט לגבי, כיוצרת חדשה וצעירה באופן יחסי ובאופן כללי. (למרות שאני באה מהאומנות הפלסטית, אני קרמיקאית)מכל מקום, תודה שכתבת על זה. והלוואי והפוסט הזה ימצא דרכו לאוזניהם של המבקרים.
סליחה, זה נקרא "מי בא לבקר?" זה הלינק
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10246&blogID=182
נראה לי שהייתי יכול לחתום על דבריו.
יש מבקרים(מבקרי ספרות )שמעמידים כלל חשוב לנגד עיניהם הם בוחרים לבקר יצירות שאהבו, על יצירות שאינן מדברות אליהם הם לעולם לא יטילו ארס, פשוט לא יגעו בהם.
זו גם דרך למי שיכול לאפשר לעצמו את הבחירה . מסכימה,אין כל טעם ותועלת בביקורת ארסית והרסנית לא ליוצר, לא ליצירה ולא לקהל הקוראים.
חנה,
את טועה, ובגדול.
יש יצירות שחייבים לבקר אותן בתוקפנות כדי לעקור אותן מן השורש.
כמובן שמדובר רק ביצירות שיש טעם לקרוא בהן.
נסי לקרוא כמה מן הספרים הקרויים "רבי מכר" ותביני מדוע חשוב לצעוק כדי להוריד אותן מן המדף בחנויות (לא שזה עוזר!)
אולם מי שאינו זועק נגד תופעות ספרותיות מגונות נהפך למשת"פ.
גם בביקורת מחמירה יש להצביע גם על החיובי שביצירה ואחר כך להצביע על כל ליקויה
ובאשר לרבי המכר לא תמיד כל רבי המכר גרועים יש ביניהם גם ספרים טובים
רב מכר אינו בהכרח ספר גרוע
לחנה ולגיורא,
לפני זמן מה סקרתי ספרים ברדיו (רשת א' הנידחת). הצהרתי שעל ספרים שאני לא אוהב לא אדבר. וכך נהגתי זמן רב, כשאני משתדל לדבר על ספרים שאני יודע משהו על הכותב. על מה שהיה בעיני מתחת לכל ביקורת (פשוטו כמשמעו) פשוט לא דיברתי.
ואולם, אירעו פעמים ספורות שקיבלתי ספרים שקראתי אותם בלי לדעת כלום (לטוב ולרע) שהתבררו כספרים שבלשון המעטה לא קיימו את מה שהבטיחו. דיברתי על היש שביצירות, וציינתי כמה "אֵינים" (לטעמי), כשאני מעביר למאזינים את הבחירה אם הם מעוניינים לקרוא.
סוגיה חשובה העלת שמעון
בסופו של דבר תמיד קל יותר לבקר מלעשות וראוי שהמבקר יזכור זאת – תמיד !
ורבים מאתנו נמצאים בשתי העמדות האלו,
ביקורת היא ערך חשוב ביותר. כשהיא נופלת לידיים טיפשות ולא אחראיות היא הרסנית ולהפך: בעט של מבקר משכיל , פיקח ורהוט היא רבת ערך.
אמיר אוריין לא יכול היה להתאפק מלהוכיח איזה גודל יש לו ולכן היה מבקר נקרא מאד ורע מאד
ריקי,
מי אמר לך שיותר קל לבקר מאשר ליצור?
אם זה נכון, מדוע יש פחות מבקרים טובים מיוצרים טובים?
ליוצר דרושים כישרון, תבונה ודמיון, למבקר דרוש ידע ובעיקר יושרה אינטלקטואלית, מצרך לא כל כך מצוי.
מהבדיקה שנעשתה על הביקורות של אמיר אוריין, עד כמה שלא נעים לשמוע, נראה שדווקא היתה לו יושרה אינטלקטואלית. הטון היה באמת מרגיז ומעליב.
גיורא
לבקר קל
להיות מבקר טוב קשה
זה לא אותו דבר