העיוור

לפעמים עולה רעיון למשהו, ואתה מתחיל לשחק איתו. לפעמים יוצא ממנו משהו, לפעמים לא. לפעמים עצם המשחק מעלה רעיונות אחרים או מוצא את עצמו במקום אחר בצורה אחרת. לפעמים אני רואה מישהו שנתקל במישהו ונשמעת רטינה "אתה לא רואה לאן אתה הולך?" ואני אומר לעצמי, "בוא נשחק עם זה." ואני מסכים.

חשבתי לקרוא לזה "אור בקצה המנהרה", אבל הסתפקתי ב

 

 

"עצור לי כאן," ביקש אור עיני מנהג המונית. הנהג עצר, אור שילם ולקח קבלה, לא כי היתה נחוצה לו לצורכי מס, אלא כדי שהנהג לא יסחר בקבלותיו. תרומתי הקטנה לסדר הטוב, נהג לומר. ובכן, כאשר יצא מן המונית נתקל בו מישהו, ופניו נחבטו בדלת המונית, ושפתו העליונה החלה מדממת. מייד פנה לאחוריו בזעם.

"אתה לא רואה לאן אתה הולך," הטיח בזעם, ואז הבחין שהאדם שנתקל בו היה עיוור שנעזר במקל לבן, ואכן לא ראה לאן הלך.

"סליחה," אמר העיוור, "אני מצטער." תחילה הצטנן זעמו של אור ופינה את מקומו לרגש אשמה קטן, מאותם רגשי אשמה התוקפים אותנו בראותנו עיוור או נכה בכיסא גלגלים, וגם אם איננו מתנדבים לסייע בידם, ואנו עוקפים אותם כדי שלא רק שלא ניתקל בהם, אלא אף שלא יבחינו בנו, ולו גם מזווית עינם או, במקרה של עיוור, שלא יגיע שמץ מריח גופנו אל נחיריהם. אלא שרגש האשמה של אור היה בלתי מפותח עד כדי מבוכה, והזעם שעוד לא כבה לגמרי לובה מחדש.

"ממש עוזר לי שאתה מצטער." הטיח, "כל החליפה שלי מלאה עכשיו בדם, שלא לדבר על השפה הנפוחה שלי…" ואור עבר לדבר כאילו פיו מלא בתפוד לוהט, "אני גם בטוח שהלכה לי שן…"

העוברים והשבים שהתעכבו לרגע כאשר נחבט אור בדלת המונית נעצרו כעת.

"מה אתה רוצה ממנו," הטיח מישהו, "אתה לא רואה שהוא לא רואה?!"

"סגור ת'דלת," קרא נהג המונית, "אני, יש לי עבודה."

"שום דלת," עבר אור לקול צונן, "ושום עבודה. ברגע זה הפכת להיות עד התביעה. העד הראשי."

"אני לא ראיתי שום דבר," צרח הנהג והחל לנסוע. אור חבט באגרופו על אחורי המונית, ומייד רשם את מספרהּ.

"אתה עוד תראה," קרא אור אחריו ופנה אל העיוור.

"תן לי בבקשה את הפרטים שלך," אמר.

"על מה אתה מדבר?" נדהם העיוור.

"אני רוצה לתבוע אותך." אמר אור בשקט.

"אתה מטורף לגמרי," אמר מישהו מן הקהל. אור העיף מבט בגבר שאמר זאת, וחשב אם גם נגדו יוכל להגיש תביעה, אלא שעוד בטרם הגיע למסקנה חד משמעית החליט להתרכז בעיוור שלפניו.

"אתה לא צריך לדאוג," אמר אור, מנסה לרכך את קולו, "אם תיתן לי את שם סוכן הביטוח שלך, ואת מספר הפוליסה, לא נצטרך לדבר אחד עם השני. חברות הביטוח יריבו ביניהן."

העיוור נבוך. הוא הפנה ראשו לעבר אור, לעבר הקהל, מנסה לפענח מה מתרחש סביבו.

"ביטוח?" שאל-גיחך העיוור, "על מה? מה הולך כאן, זה יגאל שילון או מה?"

"יגאל שילון, מה? אתה בטוח שאתה עיוור?"

"מה אתה רוצה ממנו!" החלה אישה מבוגרת לצווח, "הוא עיוור, אתה לא רואה? עיוור!! מה נטפלת אליו? מה ביטוח, איזה ביטוח?"

לפתע נמלא אור אורך רוח. "ביטוח על הליכה ברחוב," אמר.

"אין דבר כזה," אמר גבר בחליפה ותיק מהודר, "אני מבין בזה."

"לא ביקשתי שתתערב," אמר אור בצינה, ולעיוור אמר "כן, ביטוח על הליכה ברחוב."

"אל תגיד לי שלך יש ביטוח על הליכה ברחוב!" ניסה העיוור לסיים את העניין בבדיחה.

"יש לי ביטוח חיים, כמובן, שכולל גם פגיעות מסוג זה. אלא שאין סיבה שחברת הביטוח שלי תשלם מכיסי כאשר יש את מי לתבוע."

"ואם אתה היית נתקל בו," ניסה אחד העוברים והשבים להתפלפל.

"למה שאתקל בו, אני מסתכל לאן שאני הולך." העיוור התחיל להתעצבן.

"תשמע," אמר, "אני עיוור, אני לא רואה שום דבר…"

"זאת לא בעיה שלי, תסכים…" אך העיוור לא היה מוכן להסכים לשום דבר.

"אני הולך עם מקל," הרים את קולו "גם כדי למצוא את הדרך שלי וגם כדי שאנשים יראו וישמעו אותי ויזוזו הצידה, כמו שהם עושים תמיד. אל תחשוב שאני לא יודע."

"אני אף פעם לא," החלה הגברת המבוגרת לצווח, אך העיוור לא הקשיב לה.

"עד כמה שאני מבין," אמר לאור, "אתה יצאת ממונית ונתקעת לי מול הפרצוף. אתה, שמסתכל לאן שאתה הולך, לא ראית אותי משום מה, ועכשיו אתה מנסה לסחוט כסף." נהמת הסכמה עלתה מן הקהל. איש מהם, אפילו האיש בחליפה ובתיק המהודר, לא יכול היה לנסח זאת בצורה טובה יותר. אלא שלא איש כאור עיני יאבד את עשתונותיו.

"לו הייתי נתקל בך פנים אל פנים היית צודק," אמר בקור רוח. "אלא שכמו שרכב שנכנסים בו מאחור לא יכול להיות אשם בשום מקרה…"

"יכול," התערב המתפלפל, "אם הוא נוסע לאחור." הקהל הסכים.

"אני לא הלכתי לאחור."

"רק מהפתיחה של הדלת הוא היה יכול לחטוף," ניסה מהודר התיק לתרום את תרומתו.

"עובדה שהוא לא חטף," התריס אור. "בוא," פנה לעיוור, "חבל על הזמן שלנו. בוא נחליף פרטים. תן לי שם, מספר זהות, סוכן ביטוח…"

"אתה יכול לתבוע את הביטוח הלאומי. אין לי שום ביטוח אחר."

"תכף תגיד לי שאין לך רשיון הליכה ברחוב."

"אתה השתגעת, טינופת," צעקה המבוגרת, "תפסת לך עיוור כדי להתעלל בו?"

"תיזהרי," אמר המתפלפל "גם אותך הוא עוד יתבע, על השפלה, על הוצאת דיבה…"

"שרק ינסה," אמרה האישה בבוז, " אנשים כמוהו נטפלים רק למי שיותר חלשים מהם…"

"את תסלחי לי מאוד," אמר אור, "אני לא יודע לנהוג, לכן אני לא נוהג. אני, כפי שראיתם נוסע במונית. האיש לא מסוגל לראות, שלא ילך ברחוב."

"מה רצית שיעשה," צעקה האישה, "שיישב בבית כל היום?"

"אלף, זו לא בעיה שלי. בית. הוא יכול לקחת מלווה."

"יש בזה משהו," אמר המהודר.

"נכון," אמר המתפלפל, "אין שום הצדקה לזה שהוא סומך על הזולת כדי לא להיתקל במישהו." הריגוש שעלה עד אותו רגע מן הקהל דעך, ומבט מהורהר עלה על פני האנשים.

"זה די מעצבן שאתה תמיד צריך לזוז הצידה," התוודתה אישה צעירה.

"בעצם," אמר המהודר, "הם מנצלים אותנו, הרואים, כדי להסיר מעל עצמם אחריות."

"נכון," אמר המתפלפל בפשטות, "הם חלק מה'מגיע לי'! אחרי הכל, למה שנזוז כשהם הולכים ברחוב, למה שנודיע להם שהאור ברמזור התחלף והם יכולים לעבור, למה ש…"

"אתם מגעילים" אמרה המבוגרת והחלה הולכת משם.

"בריחה מהבעיה," קרא אחריה המתפלפל "לא פותרת אותה." אור ראה שהעניין תופס כיוון חסר תוחלת.

"אולי תיתן כבר את הפרטים ונגמור עם זה?"

"עדיף לך ככה," אמר המהודר, ופרש גם הוא לדרכו. הקהל הימהם בהסכמה והחל מתפזר.

"אני לא מאמין שזה קורה לי," מילמל העיוור תוך שהוא מוסר את פרטיו.

"תודה," אמר אור, "ניפגש בבית המשפט." הוא לחץ בנימוס את ידו של העיוור והלך משם.

"אל תיקח ללב," ניסה המתפלפל לנחם את העיוור, "אין לו קייס."

* * *

"הנאשם יקום על רגליו," קרא שמש בית הדין.

"אני פוסק לטובת התובע," אמר השופט ביבושת, "עוגמת נפש, דמי ריפוי, ניקוי החליפה ושיפוי על החמצת פגישת עסקים, וכמובן הוצאות משפט. עלי להעיר, מר צבעוני" העיר לעיוור בנימה נוזפנית, "שמחלוקות כאלה אינן צריכות להגיע לבית המשפט. לפחות את הוצאות המשפט היית יכול לחסוך לעצמך".

"בית המשפט!" קרא שמש בית הדין, וכולם קמו, חוץ מחרש אחד שחיכה למשפטו.