ארז פודולי
עכשיו אני רחוק וסופסוף קצת שקט. ובאמת כאן, אולי רק כאן ורק כך, אפשר לכתוב אוטוביוגרפיה. אבל "ביוגרפיה מלאה" תהיה הגדרה גדולה בכמה מספרים על מה שנמצא כאן מתחת, שכן עדיין אין לי פתרון לחידה איך מנהלים בלוג ונשארים בנאדם פרטי.
"רחוק" זה בסטנפורד, אוניברסיטה חביבה בקליפורניה שטופת השמש (היעדר טיסה ישירה הופך בעיניי כל מקום לרחוק מספיק). כאן, לא הרחק מסן-פרנסיסקו-על-המים אפשר להנות מרוחות המפרץ ולהיזכר בחיוך בים התיכון.
***
לכאורה כתבתי מאז ומעולם, ואני לא מתכוון לנוסחאות בכימיה ומשוואות במתמטיקה. הייתה בי תמיד התלבטות לאן אני שייך ומדי פעם הייתה תוקפת אותי תחושת חרדה שאני מעין סוכן כפול. מדע ושירה כשתי וערב, שתים הן ולא יודעות.
***
פעם (היום זה כבר נופל תחת ההגדרה "מזמן"), עוד בארצנו הקטנטונת, הייתי מנסה להיות פחות עכבר מעבדה ויותר עכבר העיר. פה הקראתי, שם פרסמתי, פה ושם השתתפתי בסדנאות ומסגרות כתיבה, שם ופה ערכתי (כן, אני יכול להביא דוגמאות וקישורים, אולי יום אחד, בהמשך). מה נשאר מכל אלה? מה מכל אלה יכול להתקיים כאן בגלות הדוויה (היא חייבת להיות דוויה, אחרת מה יגיד לעצמו העם היושב בציון)?
***
אחרי כל המלל הזה, אם יש צורך שייספג דבר-מה, מוטב שיהיו אלה שורות של ויסלבה שימבורסקה מתוך "כְּתִיבַת קוֹרוֹת חַיִּים":
כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.
הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים, וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.
מְחִיר וְלֹא עֵרֶךְ
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.
לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶׁנִּשְׁמָע.
מַה נִשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.
גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
שיר שעושה חשק על הבוקר (זמן ישראל)-
לשכנה, לקפה ולסיגריה…
אך מה לעשות שבארץ הדפוקה הזאת צריך לקום בבקר יום ראשון ולצאת למלחמת הקיום במקרה הטוב, או לסתם מלחמת יש ברירה במקרה הרע….
שבוע טוב
אהוד
אהוד,
במקרה המתואר זה מלחמת המינים. עדין לא החלטתי אם זה יקוטלג כ'יש ברירה' או לא.
יש דיסוננס (זה לא נאמר כשלילה) בין הבית הראשון המתאר בצורה דרמטית את חורבן הבית לבין שלושת הבתים הבאים אחריו המדגימים את החורבן באמצעות פרטים ופריטים טריויאליים יום יומיים.
גיורא,
ראית נכון את הדיסוננס: אני חושב שיש "הפרטה" של החורבן אחרי הבית הראשון (הבית הראשון בשיר, אין קשר לשנת 586 לפנה"ס…), שכן אי אפשר להיות כל-כך דרמטיים כל הזמן ולהחזיק באותו מתח לכל אורך השיר.
למעשה בהרהור היאוש שבסוגריים יש אפילו אירוניה עצמית, וודאי לא דרמה. אולי זה מה שהטעה כל-כך את לבנה (למטה).
שיר התנשאות שאינו מטיב עם הדובר. למה הצלצול מפיל? הרי היא לא ירדה לבקש סוכר, היא ירדה לברר אם האהבה עדיין שם.
עם שירה כזאת תגיע רחוק אצל השכנות.
(השירה? מה היא חשובה? החזייה של השכנה היא העניין)
לבנה,
אני בדרך-כלל לוקח עשרים וארבע שעות לפני שאני מתחיל להגיב פה, אבל הייתי חייב.
לא קראת אותי נכון והצטערתי.
איפה ההתנשאות? מדוע קירות הבית מאיימים להתמוטט עליי? האם זה מעיד על כוח או שמא להיפך? ואולי השכנה נמצאת בעמדת הכוח כאן, ולא רק מפני שהיא גיאוגרפית "מלמעלה"?
אולי כדאי לצאת 'טאבולה ראזה' לקריאת שיר ולא מעמדה שבלונית. אבל אני מוכן להניח שהשיר לא עושה את העבודה ולכן כתבת מה שכתבת.
לבנה,
למען האמת כל-כך נרעשתי שאני מוסיף עוד תגובה-על-תגובה:
הרי אני גם כותב "שכחת אותי כרגיל".
איזו התנשאות יש כאן? יש כאן זעקה אמיתית, ואני עומד על זכות הזעקה הזאת.
אשמח אם תחזרי לכאן להגיב.
התוספת בסוגריים נתנה את התחושה הזאת, ארז, בבחינת אוי, עוד הפעם את, כך פירשתי את "המעניין" וגומ'. המסר לא אחיד, קודם קירות נופלים, (ציפייה למישהו אדיר), ואחר כך נפילה בהתייחסות.
ארז אחי, גם בי עברה אותה תחושה של לבנה.אם כי התגובה שלך מחתה אותה מיד.
ובכל זאת.
איריס (ולבנה גם),
אני חושב שיש צדק מסוים בדבריה של לבנה. ובכל מקרה, אם השיר עושה לי שירות דוב (וכבר לא משנה אם מדובר ברושם האישי או הספרותי) אז כדאי שאשקול לגנוז אותו או לשלוח אותו לשולחן העריכה מחדש. אני תוהה אם וויתור על הסוגריים, כלומר על הבית השני כולו (ויחד איתו גם על הקריקטורה שמשמאל, כמובן) ירימו את השיר מאשפתות.
ללא ספק עברתי על כלל ידוע בשירה: אירוניה (קל וחומר אירוניה עצמית) לא עוברת מסך. הסוגריים היו אמורים להיות סוג של הלקאה עצמית, וודאי לא התנשאות, אבל הם פספו ובגדול.
ארז יקירי. יש כאן כמה עניינים. ראשית, גם "שרות דוב", הוא לא ביטוי מתאים לדעתי.השיר לא בא, הרי, לשרת איזה "דימוי נכון" שאתה רוצה ליחצן…השיר, אני משוכנעת, נולד בעקבות משהו שרצית להגיד על עצמך, או על סיטואציה מסויימת, אולי אפילו סיטואציה מתמשכת.עוד, לתחושתי, דווקא לבנה ואני בעמדת מיעוט.אז יש מצב לשקול שהבעיה היא אצלנו. ובכל זאת אספר לך מה צרם לי.ראשית הכותרת. קפיצה לקפה, וכל יתר הקלישאות המוכרות, שלא מופיעות חלילה בשיר, אבל עוברות לכולנו בראש, מה לעשות?, מזמינות משהו זול, ולא משהו דרמטי כמו חיפוש ובקשה למשענת, או אפילו אהבה.ואז באמת, נוצרת תחושה של זיוף. לא של התנשאות, לטעמי. והבתים הבאים, ממשיכים את הקו, בטח ובטח הסוגריים. ואפילו המזוזה, שכשלעצמה, רעיון מבריק, צועקת אללי.לא לבחורה הזאת פיללתי, מה גם שאין טיפת הבנה ותיאום בין הנפגשים. וחוץ מזה, גם האיור, סאטירי כזה, ולא מתיישב עם תחושת הנפילה.
ואם לא הייתי חושבת שאתה נהדר, לא הייתי כותבת את כל המגילה הזאת עכשיו. אז רק שתדע.
איריס א"כ,
תודה על ההסבר הארוך והמפורט: עשית עבודה רצינית ואכפתית.
יש בשיר משהו זנותי, זול, מקומם, מרגיז, משפיל: נכון. כל זה אך ורק משקף את מערכת היחסים המתוארת בשיר. מה לעשות, לא הכל רק יופי שמימי נעים רומנטי ורך, יש מערכות יחסים מכוערות והרסניות – אבל אני מניח שאת יודעת את כל זה. אני חושב שכדי לתאר מציאות צריך להשתמש בחומרים ממנה היא עשויה ולא לייפּות אותם. אולי מותר לכתוב מילה גסה. לקלל. בהקשר זה, נדמה לי שראיתי כבר שירים בוטים מזה המופיע כאן.
גם זיהית באופן מדויק את תחושת הזיוף. יש משהו סינתטי ולא אמין במערכת היחסים הזו. משהו בסיסי לא מתקיים בה. את יודעת מה? אפילו הקלישאה של "לעלות אליך לקפה" לא מתקיימת בה (הנה חוה תוהה למטה "אבל איפה הקפה").
אז לא לבחורה הזו פיללת. או. קי.; וההוא על המזוזה כן פילל? כיף לו? הוא מבסוט על הבוקר? נכון: אין טיפה הבנה ותיאום, אפילו לא טיפת קפה.
ארז יקירי, קודם כל, אם פגעתי בדברי, אלף אלפי סליחות. זאת בשום פנים ואופן לא הייתה כוונת הלב. אתה פשוט נקרא לי כועס. אל נא תכעס, אחי. אבל לא הבנת את דברי עד סופם. לא על הבוטות כתבתי. הרי וודאי שיש דברים בוטים יותר במטע, ובטח ובטח בבלוג שלי. ואין לי שום בעיה עם בוטות.לאחרונה אפילו גיליתי אצלי אלימות חבויה שבאמת לא ידעתי על קיומה. ואכן, לצערי, אני בהחלט מכירה ויודעת שמערכות זוגיות אינן סוגות בשושנים.אפילו ההיפך.ואתה יודע מה, השירים האלה הכי מדהימים אותי. היכולת ללכוד את הפינות האלה, (כמו אצל שחר מריו שאני מבינה שאתם חברים, כמו אצל רות בלומרט המופלאה לדעתי.)אבל הקושי, בשיר, עליו כתבתי, נוצר מההנגדה שיצרת, והיא זאת שלא נקראה אמינה.זאת אומרת, דמות הדובר בשיר אינה עקבית.מחד, הקירות נופלים עליו, מאידך, (ושוב, ככה זה פשוט נקרא אבל רק לי, זה בהחלט עניין שיש לתת עליו את הדעת,)הוא מחייך אל הבחורה בדלת, יאללה. נו, טוב. מה שכחת הפעם?!? ושוב, ארז, סליחה סליחה סליחה, אם גם בדברים האלה אני פוגעת. אני חושבת שאתה משורר חכם ונהדר, ואני כותבת את הדברים רק בשם הדיאלוג ששנינו מאמינים בו.
איריס א"כ,
ממש לא בכעס. לא רק שלא נפגעתי אלא להיפך: יש לי תחושה שאני פגעתי הציפור נפשן של כמה בננות כאן (וראי ערך קובליו למטה) וזו בוודאי לא הייתה הכוונה. והרי כל עוד הדיאלוג קונסטרוקטיבי, כולם מרוויחים, אני חושב.
לדעתי הדובר בשיר פסיבי לכל האורך: הוא לא יוזם, לא מדבר (רק מהרהר באירוניה עצמית בסוגריים), ולא עושה ביקורי בית (אלא להיפך). הוא אפילו השכן מלמטה, כדי לא יהיה ספק מי נמצא בעמדת שליטה.
מכירה את התמונה שאפשר לראות בה אישה צעירה או זקנה? במבט מרוכז בכתם הזה הדמויות מתחלפות ובאמת אי-אפשר לדעת מה מצויר. יכול להיות שזה האיור שהייתי צריך לשים כאן. שהרי במקום ל"קַרְבֵּן" באופן אוטומטי את הדמות הנשית בשיר אפשר גם לקרוא את השיר אחרת. רק צריך לרצות ולהתרכז.
ארז אחי, ועדיין אתה נקרא לי כועס.מאד. אם לסמוך על האינטואיציות הנשיות שלי. הן בדרך כלל עובדות טוב. גם בתגובה לאיריס קובליו.גם בתגובה אלי.אל נא תכעס.
אני בשום אופן בשום שלב, לא דיברתי על דמות האישה, בטח לא על דמות האישה כקורבן. אלא אך ורק על דמות הדובר כפי שהיא עולה מהשיר. אבל בדבר אחד אתה בוודאי צודק, השיר לא השאיר אותנו אדישות.ואולי עשה את תפקידו.
בעיניי זה מחוייך ומר-מתוק, כמו קפה. הבוקר הוא החלק הקשה ביותר ביממה, תמיד חשבתי כך.
וגם הידיים האלה שמציצות מתוך הספל שבאיור, במאמץ לא לטבוע, מעוררות חיוך.
עדה,
טעם מר-מתוק והמאמץ לא לטבוע הם תכלית הדברים שרציתי להביא. אנחנו באופוזיציה כאן, עדה, אבל אני שמח שקראת אותי מהמקום שכיוונתי אליו.
איזה יופי וחיי אהבה סוערים גם יחד 🙂
ולא ראיתי שום התנשאות , רק בוקר וקשיי התעוררות של לפני הקפה.
ובהקשר לתגובתי אצלי
כן אני יודעת חיי אהבה סוערים בעיני המתבוננת עדיין אינם מבטיחים אושר גדול, כי הרי חיי אדם לסבל נועדו אמר הבודהה ….
את יודעת, מירי, ההוא שם משמאל למעלה בתוך הספל לא יודע אם מסביב יהום הסער או שמא זו סערה בכוס קפה.
מירי,
אהה… ועוד משהו – זה בודהה אמר "חיי אדם לסבל נועדו"? לא מישהי מקרקוב או מלודג'?
לא ההוא רצה שמחה . מכיר את החבר בודהה וסיפורו?
ירידה לצורך עליה – נשמע נד נד של החיים …:)
אני תוהה אם רציתי שתהיה כאן נדנדה– עיצוב הטקסט כמדרגות יורדות הוא רמז לכיוון היחיד שמערכת היחסים הזו הולכת אליו.
יש שנינות בשיר ומבע מקורי
יפה בעיני השיר שלך
חנה,
אני אף פעם לא בטוח ששנינות, אירוניה, סטירה והומור עצמי עושים את העבודה בשירה. יש סיכוי טוב שתאבד אמינות ככותב או שתאבד את הקורא בדרך. אני תוהה אם עברתי כאן על המינון הסביר. בכל מקרה אני שמח שאת מאוהבי השנינות.
אפילו המזוזה זועקת שדי- זו שנינות ומקוריות בעיני
נזכרתי שגם אני הגשתי כאן קפה
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=10001&blogID=236
גמני גמני עושה קפה 🙂
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14273&blogID=295
ארז
שיר מצויין ועם פילפל .
אהבתי.
מאוד מעניין,
השרשור של השיר, מזכיר קצת את דויד אבידן, אין אלוהים בשמיים ואין עננים בתקרה.
שיר מאוד מעניין, אפשר לקרוא אותו במספר דרכים, והוא כן שומר על מתח עד תומו ולו רק בשל הפתיח.
אבל, ארז, איפה הקפה? הקפה המהביל של הבוקר.
אוי לי אני תמיד שותה כאשר אני מתעוררת שאריות של הקפה מאתמול עד שאני פונה למטבח ומכינה קפה חדש.
יפה לך השיר.
חוה
חוה,
השרשור של השיר הוא בצורה מדרגות, אולי כמו חדר המדרגות המארח את ההתרחשות בשיר. הוא כם סוג של ירידה, מוסרית, ערכית, פיזית.
והקפה?
זה הטעם המר הממלא את הבוקר.
לארז,
אמרת, אמרת, מי אני שאתווכח עימך.
אבל, אני רואה את הדברים קצת אחרת.
האם גם הבית הפך לחדר מדרגות?
אין לי תשובה על כך מן הבחינה שאנחנו חברה די מציצנית. ואכן, בשיר הזה אולי, אבל אולי שברירי כזה.
אז ככה. ירידה ערכית, מוסרית – למי שאולי חי בפנטזיה ששני אנשים קמים בבוקר מאוהבים. היא עוד מנומנמת והוא שואל אותה: את רוצה קפה יקירתי?
מכין לה קפה. שם אותו על השידה. הקפה מתקרר, אבל כאשר היא מתעוררת היא יודעת:
הוא אוהב אותי!!!
אז גם במצבים האלה הייתי. ודווקא הם הסתיימו הכי גרוע שאפשר היה רק לחלום עליהם בהזיות הכי עצובות. בגידות, שברונות לב, מה לא.
דווקא הסיטואציה המתוארת בשיר היא המפוקחת. היא הנכונה, והיא האוטנטית וזהו אף קסמו של השיר. אנחנו מתקדמים עם התרבות ואנשים היום מגיחים לחייהם אחד של השני ולא יותר. טוב אולי קצת יותר. אז מה היה לנו – הנצחת רגע כל כך בנאלי, כל כך תכוף, שקורה לכל כך הרבה אנשים. בשיר אני מתכוונת.
תגיד אתה חושב שאני לא שכחתי תחתונים, או חלקי גרבים פה ושם?
המצחיק הוא שיום אחד הגעתי לפגישה מאוד מוזרה במרינה בתל-אביב עם שתי נעלים שונות. העקב היה פחות או יותר באותו הגובה. זה היה מביך מאוד. אבל, באיזה אופן יצאתי ולא יצאתי מזה (מצטערת, מיהרתי).
האמת, אהבתי את השיר דווקא בגלל הדיכוטומיה הנשגב – מול הטרוויאלי, היום-יומי הכל כך בנאלי שנשמר עד הסוף.
ובכלל הבלוג שלך נראה מעניין. סוף, סוף, אעיין בו בהמשך.
אגב, איני קלה במחמאות – אבל השיר הזה איך לומר , הצליח לך.
ובאמת – הבוקר הוא די מריר. כמו החיים קצת, לא?
חוה
אבנר,
כבר היה מישהו שתהה אם הבחורה מלמעלה באה לחפש סוכר. אבל פלפל?
תודה על הביקור. הייתי מזמין אותך לעלות לקפה, אבל בעיתוי הנוכחי זה יצא מהקשרו.
ארז,
קראתי קצת את התגובות ותגובות הנגד.
לא נראה לי שיש צורך להתנצל,להתבטל
ובודאי לא לתקן את השיר בהתאם לדעת הקהל, – אלא אם אתה רואה את פרסום השיר כהשתתפות בסדנת כתיבה.
אין בשיר טעויות, המנח הגרפי שלו בצורת מדרגות, מצוין, והאיור המלווה אותו מגניב. ובקשר לדעת הקהל ? אמר לי פעם מאיר ויזלטיר, לעולם אל תצפה שכולם יאהבו את מה שאתה כותב
…החשוב הוא, אם אתה שלם עם השיר ולא אם השיר מושלם… ולא שקים דבר כזה – שיר מושלם
לאהוד
צדק מאיר ויזלטיר וגם אתה צודק בכך שאין צורך לתקן כדי "להראות בסדר".
אך יש בהחלט צורך לשקול מחדש את בחירת המילים אם המשורר מרגיש שלא דייק והוא רוצה לכוון את הקורא יותר ללב המאפליה.
אבל,צריך הכותב גם לקחת בחשבון שכאשר הוא מתאר מערכת יחסים אנושית מורכבת -לא כל הקוראים יבחרו את נקודת המבט שלו
וזה דווקא מעיד על רבדים אחרים שהמשורר הביא לשיר.
אהוד וגיורא,
אני מסכים: המטע איננו 'כוכב נולד' שבו מסמסים ובוחרים את המשורר או השיר הכי המוצלח. אין שום סיכוי גם, כמו שויזלטיר טען, אין סיכוי לרָצוֹת את כולם וגם אין צורך.
מצד שני, לא באנו לכאן רק כדי לשמוע מחיאות כפיים אלא דווקא בגלל העגבניות. הרי יש כאן אנשים מוכשרים מאד שאולי נוכל ללמוד מהם דבר או שניים. יש כאן גם כאלה שיודעים להגיש את העגבנייה לא לפרצוף, אלא כך שרק בא לך לבקש עוד (לא ממש ישו והלחי השנייה, אבל אני מקווה שהייתי ברור).
באופן אישי, אני אף פעם לא שלם עם שיר שכתבתי (בעיה אמיתית, אני יודע). אולי אני נשמע פעמים רבות מתנצל, אבל אני פשוט מתלבט בפומבי. לא: אני לא רואה בפרסום השיר במטע סוג של השתתפות בסדנת כתיבה, ומאמין שצריך להגיע לכאן עם 'מוצר מוגמר' שאפשר לעמוד מאחוריו. עם זאת, אין צורך להיאחז בקרנות המזבח ונראה לי שכדאי להגיע לכאן גמישים ופתוחים להצעות.
ארז יקר השכנה מלמעלה רק ירדה כדי
שתבחש את הסוכר שנמצא בתוך הכוס
ההקשר לא חשוב וגם הקפה לא ממש
אתה ואני יודעים מה באמת חשוב
והעיקר הקשר לא ההקשר
אני כשנכנסתי, את האגו קשרתי בחוץ
🙂
ולגבי מה שאהוד פדרמן כתב למטה בהחלט ניתן לשנות, כמו שהגדיר אהוד כל אחד לוקח ונותן מה שהוא יכול.
זה מה שיפה, המסך אינו סלע וזה לא חקוק פה ומאפשר חיקוקים .
בספר אחד השיר האחרון הולך :
"עכשיו כשהשיר הודפס, לא אוכל עוד לתקן."
ואגב כך תיקנתי בגלל הערות את שירי האחרון ואולי אף אמחק, זו לא סדנת כתיבה אך בהחלט ישנם פה אנשים שאמונים על קריאה וכתיבה ולכן אנחנו כאן.
ואגב המזוזה הצועקת אני אוהב כאלה
תמיד אני נושך את מזוזת צוארה לפני שנכנס,
ומשדיים מחמדיים יוצא משודד.
והשיר שופע ויפה מאד אמרתי ? :-))
תודה
לא מבינה מה הרעש, לי זה עשה חשק גם לקפה…תמיד משהו מסתתר אצלך שם בתוך הכוס קפה, בבקר או במקום אחר, קורץ ומסקרן
חני,
עכשיו, כשקצת שכך האבק אני מנסה להבין בעצמי על מה הרעש. אני מכיר אלף שירים בוטים יותר, שהרובד הלשוני שלהם יורד נמוך יותר. אני מכיר כאלה שוביניסטים יותר ופמיניסטיים יותר. מכיר איורים מקוממים יותר וטקסטים עוקצניים יותר. לא יודע מה היה כאן.
אולי המילה הזו שהשתמשת בה, "קורץ", מצביעה על משהו שנעשה כאן בקריצה, מתוך איזו כוונה כפולה ודו משמעית וזה מעורר אי שקט, איזה זרימה תת קרקעית עוכרת שלווה שהרימה כאן את ענני האבק.
ארז, לא ירדתי לסוף דעתך ולא אהבתי את רוח השיר שיש בו יחס משפיל לבת זוג (ולו ללילה) ואפילו יש בו התחכמות נדושה.
אבל אם היית כותב רק את ארבעת השורות הראשונות, וכמובן ללא האיור הטפשי שרק גורע מהשיר שלך, אז האמירה היתה טובה ומנצחת.
איריס קובליו,
נדמה לי שהמקלדת שלך הייתה מהירה מהמחשבה, כיוון שמהיכרותנו הקצרה למדתי שאת יודעת לבחור אוצר מילים שונה מ"התחכמות נדושה" ו-"איור טפשי". חבל.
אחרי ששמנו את זה מאחורינו, ראי את תשובתי ללבנה למעלה: ה"יחס המשפיל" הוא זה שהדובר בשיר סופג, ולהערכתי גם את קראת את השיר הפוך לגמרי מכוונת המשורר. אבל כל אלה מעידים, ללא ספק, שיש צורך ברוויזיה משמעותית בשיר (אולם לא בטוח שמחיקת שלושה בתים מתוך ארבעה הוא מה שמתבקש).
אני שמח (באמת!) שהשיר הוציא ממך את כל האמוציות האלה, כי עדיף שיר שמעצבן משיר שלא עושה לקורא כלום.
אני חושב שיש לי עוד משהו לומר, אבל אשאיר את זה לאימייל פרטי יותר.
הי ארז.
דווקא את האיור ממש אהבתי.
מסכן הגבר הטובע בשיר הזה.
הוא נדמה לי חסר אונים, גם בשיר וגם באיור.
כמובן שהוא קצת אירוני ובקריאה שלי לא לגמרי ברור מה הוא רוצה להעביר, כלומר לא הרגשתי קו אחד של כוונה מאחוריו, אלא מן אוסף של שנינויות מילוליות.
אבל בוודאי לא התנשאות ולא שום דבר כזה, בדיוק להיפך.
לא תמיד המילים חזייה ותחתונים ומישהי שיורדת במדרגות ואפילו המילה "שדי" מגלמים בתוכם שוביניזם.
רונית,
מילים כדורבנות. אני חייב לך אחת, כמו שאומרים כאן.
כשאני יורדת לבסוף
דעתו בקפה וקירות
תחתונים ואני
כשאני יורדת כמו
מטר פנינים במדרגות
נפשו
בין שדי לשדיי
את השֵדים
הוא שם בכפו
משורר אנונימי יקר,
אני מודה שהיה לי חשק למחוק את הפוסט כולו כי השיר עצמו נראה לי גולמי מדי ולא מעובד ועורר תסיסה מסוימת, אבל שיר התגובה הזה היה שווה את הכל.
ארז יקר,
תודה.
ההכתרה בתואר "משורר יקר" מרגשת מאוד. מחמאה גדולה: "היה שווה את הכל" – לי שווה כפליים.
שלך,
H2O
האם התכוונת לציור של דושאן המתפרקת במדרגות
(עם גבר שכזה תחתיה כל מדרגה מפרקת בסיום)
הו!
אין ספק ש"Nu descendant un escalier " הוא תחליף טוב לאין ערוך מהאיור שהבאתי. רעיון מבריק!