ארז פודולי
עכשיו אני רחוק וסופסוף קצת שקט. ובאמת כאן, אולי רק כאן ורק כך, אפשר לכתוב אוטוביוגרפיה. אבל "ביוגרפיה מלאה" תהיה הגדרה גדולה בכמה מספרים על מה שנמצא כאן מתחת, שכן עדיין אין לי פתרון לחידה איך מנהלים בלוג ונשארים בנאדם פרטי.
"רחוק" זה בסטנפורד, אוניברסיטה חביבה בקליפורניה שטופת השמש (היעדר טיסה ישירה הופך בעיניי כל מקום לרחוק מספיק). כאן, לא הרחק מסן-פרנסיסקו-על-המים אפשר להנות מרוחות המפרץ ולהיזכר בחיוך בים התיכון.
***
לכאורה כתבתי מאז ומעולם, ואני לא מתכוון לנוסחאות בכימיה ומשוואות במתמטיקה. הייתה בי תמיד התלבטות לאן אני שייך ומדי פעם הייתה תוקפת אותי תחושת חרדה שאני מעין סוכן כפול. מדע ושירה כשתי וערב, שתים הן ולא יודעות.
***
פעם (היום זה כבר נופל תחת ההגדרה "מזמן"), עוד בארצנו הקטנטונת, הייתי מנסה להיות פחות עכבר מעבדה ויותר עכבר העיר. פה הקראתי, שם פרסמתי, פה ושם השתתפתי בסדנאות ומסגרות כתיבה, שם ופה ערכתי (כן, אני יכול להביא דוגמאות וקישורים, אולי יום אחד, בהמשך). מה נשאר מכל אלה? מה מכל אלה יכול להתקיים כאן בגלות הדוויה (היא חייבת להיות דוויה, אחרת מה יגיד לעצמו העם היושב בציון)?
***
אחרי כל המלל הזה, אם יש צורך שייספג דבר-מה, מוטב שיהיו אלה שורות של ויסלבה שימבורסקה מתוך "כְּתִיבַת קוֹרוֹת חַיִּים":
כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.
הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים, וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.
מְחִיר וְלֹא עֵרֶךְ
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.
לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶׁנִּשְׁמָע.
מַה נִשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.
גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
אוי והפלד הזה מחרחר מלחמה מימי היותו מפקד בגדוד ששרתתי בו(מלחמת ששת הימים 1967). תן לו טנק והוא נעשה נפוליון הרביעי.
מירי,
בדיוק ה"חרחור" הזה מטריד אותי: מעין תחושה של "יותר משהפרה רוצה להניק, העגל רוצה לינוק"
אכן, אחי, הזיכרון שלנו קל כמו היד על ההדק וקצר בהרבה מארבעים קילומטרים.
יש לי צמרמורת רק מהמחשבה על זה.
אחותי (או שמא עכשיו הודבק לך הכינוי 'שחרחורת' ונלך על זה גם אנחנו?),
לא רק הזיכרון קצר מדהים אותי; במיוחד מדהימות אותי תרועות המלחמה של התקשורת בתחילת כל מהלך צבאי והבוז הרועם של המדיה לקראת סופו המר.
ארז, השיר הראשון "כתוב בסוכר" ממש קשה…והלוואי ויש מי שלא נח ולא שוכח, כדי לשמור עלינו.
תמי,
כן, השיר הראשון אפילו מר מן השני. הוא נכתב בנסיבות עגומות, כמו שאפשר ללמוד מן הכיתוב במתחתיו.
נ.ב. והתקווה שלך בסוף מזכירה לי משום מה את 'שמור נא עלינו
כמו ילדים' של עופרה חזה.
שלום ארז
יפה השיר בעיני ויפה המחווה לפגיס בשיר "כתוב בסוכר"
גיורא,
שנינו נעלמנו למרחקינו המוזרים… טוב לשמוע ממך שוב.
אני תמיד מוטרד בשירי מחווה שאחשד בפלילים, כלומר בפלגיאט. אבל אני שמח שאתה קורא אותי כמו שקיוויתי שהשיר ייקרא ושזה עובד.
ועוד משהו, גיורא,
גם לאגי יש שיר על קפה מומנט, אבל שלה – מה לעשות – מוצלח יותר…