גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
חזרתי.
עשרים יום וחמשת אלפים קילומטר מאחורי ההגה בדרכים הצדדיות והפחות צדדיות של אמריקה הביאו אותי להרהר בשאלות קיומיות כמו האם יש חיים על המאדים ויחסיי עם המטע לאן. אבל הנה אני שב ובכך קובע רקורד של הטיים-אאוט הקצר ביותר אחרי שאול מופז.
את כניסת עֶשְׂרִים-עֶשֶׂר (כך מכונה באמריקאית השנה החדשה) חגגתי בלאס-וגאס. אתה הולך בסטריפ (משום-מה מרכז העניינים של העיר הוא לא 'דאון-טאון', אלא 'סטריפ') ומבין ששיגעון כזה יכול היה להמציא רק מוח יהודי (למעשה שני מאפיונרים יהודים). אמנם גם בן-גוריון ניסה להביא מיליוני אנשים לאמצע שומקום במדבר, אבל לגרום לכל המטורפים האלה עוד להוציא כסף בשביל התענוג – זה כבר באמת להביא את הפטנט אל הקצה.
למעשה, לולא התאריך בלוח השנה, אפשר לפספס בקלות את חגיגות סוף השנה בוגאס, כי העיר הזו היא חגיגה מתמשכת: עיר שכולה קזינו גדול, בה יש מכונות מזל (סלוט'ס, כמו שהן מכוּנות כאן בחיבה) גם בתחנות דלק, בחנויות מכולת ובשירותים. אתה רואה אנשים בוהים בגלגלים המסתובבים בעיניים טרוטות וברפיון איברים והשריר האחרון הפועל בגופם הוא היד המושכת בידית המכונה שעות על-גבי שעות.
קל לזלזל באנשים מכורים – לסמים, לסיגריות, לשתיה, להימורים. אלה אנשים חלשים, נאמר לעצמנו. בזויים, חדלי אישים, סוג של תת-אדם. האומנם? אני בודק את עצמי: האם אני מתגעגע למטע? לכותבים? לתגובות? האם זו התמכרות? האם אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה? — היעדרותי מן המטע משכה תשומת לב מסוימת וכמה בננות אפילו ניסו להתחקות לאן נעלמתי, מה שסיפק תשובה לשאלה 'יחסיי עם המטע לאן' ולכן המשכתי להרהר עמוקות בחיים על המאדים ועל החיים בכלל.
.jpg)
פשוט שיר נהדר שנחרך בגוף.
פעם אחת בחיי שקלתי לקחת סמים והעדפתי בסופו של דבר להחרך ולא לתת לאפר להתפזר.
במקרה של הפוסט הזה הספור שלמעלה והשיר כל כך רחוקים זה מזה שהם לא מפריעים אחד לשני.
השיר מפנה אותנו לסמים שהם לא התמכרות ולא חולי אלא מזור לכאב. ואולי אסור לנו להיות כל כך נחרצים נגד התמכרויות שבסופו של דבר באות לענות על צורך שלא מוצא סיפוקו בחיים.
גיורא,
היום כבר יש חוות גידול מסודרות של משרד הבריאות לחולים סופניים, אבל בזמנו (בעצם לא כל-כך מזמן) זה חולל סערה משפחתית של ממש, שנרגעה רק כשכבר לא נותר על מה לריב.
ובכל מקרה, עלוב שכמוני, נזכרתי להגיע עם הסיגריה כשכבר לא נשאר בכלל זמן להתמכר: מעט ומאוחר, מעט ורעים.
שיר מקסים, למדתי על התמכרויות בבר- אילן, ואף כתבתי על כך ארוכות. אך כרגע איני כותבת מה ואיך.
אני חושבת כמוך.
מצד שני, חיבים ענישה מוגברת.
זה השיר האהוב עלי יותר מכל מה שפרסמת עד כה.
גם המסגרת מתאימה לאנשים התלושים.
אביטל,
אני מקווה ש'ענישה מוגברת' איננה מכוונת לחולים סופניים; חלקים מבני משפחתי היקרה היו כל-כך מזועזעים ממני שהם היו מוכנים לחנוק לסקול לשרוף ולהרוג אותי. ממש סוחר סמים עשו ממני. זה סיפור שמהווה אולי צלע נוספת בשיר וצריך גם להיכתב, אבל זה היה לי מורכב מדי.
ועיקר שכחתי: תודה. הפרידה מאמא שלי השאירה יותר משיר אחד, אז יש סיכוי שעוד שירים ידברו אליך.
צ"ל נזכרתְ (בארץ המרדפים) לא?
הלב איתך ואליך.
תוּקן… ובינתיים כבר שוּנה.
תודה!
שלום לך ארז וברוך שובך מנדודיך בינתיים.
שיר יפה ואני דוקא רואה קשר בין הטכסט לשיר. קשר כואב עם אמא מיוחדת. המטע הוא כמו אמא או אבא, לעיתים מחבקים לעיתים מאכזבים אבל הצורך ישנו. הפסקות לפי הצורך. חופש התגובה. זה הפתרון בינתיים. גם אחותך לגלות ארה"ב איריס, נעדרת.אהבתי לקרוא את הטכסט. צורת התנסחות מאוד מיוחדת ומחודדת.
מירי,
אני שמח שראית את הקשר בין הטקסט לשיר, מכיוון שכמובן לא הנחתי אותם סתם זה בצד זה. אני מניח שכיוונת לתגובה של גיורא למעלה, ונדמה לי שהוא רצה לאשר (או לאשרר) שלא הרסתי באמצעות הטקסט את חווית השיר לקורא האינטליגנטי.
אני עוד לא יודע איך לחיות כבלוגר, וכמו שכתבתי במילות הפתיחה של הביוגרפיה שלי, עדיין אין לי פתרון לחידה איך מנהלים בלוג ונשארים בנאדם פרטי. יכול להיות שאמשיך בריקוד הזה: צעד קדימה אחד הצידה ושניים לאחור.
יפה שירך, ארז, וכה נוגע, אם ובן ערב ומרפסת ורגע שנחרך לנצח בבשר וכמה רגעים כאלה יש
ברוך שובך
חנה,
דוקטורט שלם עשיתי על אלצהיימר ועד עכשיו אני לא יודע אם אנחנו בוחרים מה לזכור, ואולי אלה הם הזיכרונות שבוחרים בנו.
בכל מקרה, לא זה אחד הרגעים שהייתי בוחר לצרוב לנצח מתוך שנים ארוכות של אם ובן.
וגם: ברוכה הנמצאת וברוך שמה!
יפה השיר ארז. הבית הראשון והאחרון יפים (חורכים) במיוחד. אוהבת את הצרוף של הפרוזה והשיר, קשריים סמויים הדורשים מאמץ פיענוח וטוב שכך.
תודה, איריס.
כן… הבית הראשון והאחרון עושים את העבודה בשקט ולעומתם השני והשלישי עדיין חורקים. אין ספק שהקושי שלי לחזור לרגעים ההם פוגע ביכולת שלי להיות בהיר ומדויק.
חשבתי עליך ועל דברים שכתבת לי כשהשארתי את השיר "קרח". מצד שני, הרגשתי שמסגרת האבל שלי (זו שכולאת את השיר) ממלאת בי צורך חשוב.
הי ארז, שנה טובה לך, אהבתי "עשרים עשר". ומלאס-וגאס תמיד יצאתי משם עם לֵאס מני..:)
"להתקרב , להתרחק" נראה לי סוג של משחק בריא (לעיתים ארוטי).
השיר קשה, האפר לא מתפזר אלא מתגבש לרגבים של כאב.
הייתי מנסה לותר על המילה "ככה" (ככה נתתי סמים לאמא שלי) כי אולי זה יהיה פחות דידקטי?.
גם הפריע לי, מעט, המבט הרפורטג'י: אמא שלי, מורה מחנכת….יושבת לה…
אולי אפשר למצוא פתרון יותר אישי כאן?.
תמי,
יש במילה 'ככה' את הפשטות הזו של 'סתם ככה' (שמת לב שהמילה סתם קיימת אך ורק בשפה העברית? אין חיה כזו באף שפה אחרת!). הרי גם יכולתי להגביה את הכותרת ולומר 'כך סיממתי את אמי'. אבל הגובה הנמוך הזה מגיע מעומק השפל שבסיטואציה המתוארת. במקום הילה נוצרית-משהו של קדוש מעונה יש כאן את הריח הנורא של סחר בסמים וצריכתם ואות הקין הנלווה לכל אלה.
ואולי גם זו דרך להסביר מה עמוק השפל (אף פעם לא נדע כמה גבוה העץ עד שהוא נופל, אומר פתגם ידוע ביידיש): מי שהיה סמל להוקעה של בנגים, ג'וינטים וחבריהם, נזקק לחומרים נרקוטיים בערוב ימיו. אם לא נהיה מונומנטאליים, לא תהיה אירוניה, לא תתקיים ההשוואה בין מה שהיה ומה שעכשיו. לכן מי שיושבת שם איננה רק אֵם (עם כל הכבוד לבן היושב עימה) אלא גם דמות חינוכית עבור דורות של תלמידים והשבר יכול להיבנות רק מהפער בין העשייה שקדמה לרגע הזה ועד לשאיפה הראשונה מן הסיגריה.
תגידי לי אם שוכנעת.
ארז יקר, הסיטואציה כל כך כואבת, ההיזדקקות לנרקוטיקה- משפילה, ובפרט בשימוש במחלות טרמינליות. מצד שני יש יופי בישיבה הזו על המרפסת, העישון המגולגל, מיסוך עשן שמטשטש את המציאות ומחדד את השיוּט הנעים דקה לפני קו הסיום.
מרגשת אותי מערכת היחסים של בן עם אימו, האינטימיות והיכולת של הבן להעניק רגעים נטולי כאב, ולו במעט להקל..
שיר כל כך טעון ריגשית.
אולי אם תנסה להניח לו ולחזור שוב בעתיד?!.
תמי,
אני חושב שאת צודקת, העובדה שאני מזיז עוד מילים ושורות מעידה שעליי להניח לשיר ולתפוס פרספקטיבה.
אני שמח שלמרות שהמלאכה איננה שלמה מצאת את השיר מרגש.
ארז , אשריך שזכית להקל על סבלה של אימך ואשריה שזכתה להקלה. ויבורכו הסמים שבזכותם זכיתם לאותם רגעי חסד משותפים שנחרכו בך.
הערת ניקוד: כמדומני צ.ל. נֶאֱחְזוּ (חטף סגול באלף)
אשר ללאס ווגאס, שהיתי שם כשבוע ומצאתי עיר מצועצעת שכולה אשליה – אופיום להמונים נוסח אמריקה המכורה לדת הכסף.
יש סמים ויש סמים….
אהוד,
לא זכיתי, אבל לפחות היא כבר לא סובלת יותר, אז אני נאחז בזה. ואגב נאחז – אמנם ביחיד "וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו", אבל מצד שני ברבים "לָלֶכֶת אֶל-אֶרֶץ הַגִּלְעָד, אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ-בָהּ". אם יש רפרנס אחר – יופע מיד!
שיר יפה ומרשים, הרועם בעדינות ובאיפוק את הכאב.הדו-משמעות שמצאתי ביותר מביטוי אחד ("אור מהבהב אחרון") – מעצימה.
ברוך שובך, ארז.
תלמה,
"אור מהבהב אחרון" הוא כמעט השיר כולו: הסיגריה, הערב, הלב.
תודה על קריאה מעצימה.
יפה.
סבינה,
חן-חן לך.
הניגודים צועקים את התמונה: שעת ערב רגילה, רגל על רגל ויום הדין; אמא/מחנכת מעשנת חומרים מסוכנים; עדינות גדולה ונחרך – ולגעגוע אין תחתית.
לבנה,
הנה פצחת את ה'קוד' שמאחורי ר.ג.ל.:
ערב רגיל, ורגל-על-רגל והתמכרות היא בעצם הֶרגל (הרגל רע אבל הרגל).
וגם ראית את הניגודים, ואת הבור חסר התחתית: סופי הדרכים המה רק געגוע.
ארז, שיר נפלא ושובר לב. "קנוקנות יום הדין" ועדינות האפר, איך מהלת את היופי בכאב כזה.
אסתר,
אין לך דבר שלם מלב שבור. ואולי מה שאנחנו עושים בשירים הוא למהול את הכאב: אולי כך הוא לא יהיה מרוכז כל-כך ויכאיב פחות.
העיר ההזויה הזו{העולם ההזוי }הסמים ואמא על המפרסת מאפרת, התמונה שלך שקעה בי ,שלום לך עצבות
חני,
ואני מנסה לעזוב את הארץ ההזויה הזו, ושום פספורט לא מצליח להעביר אותי את ביקורת הגבולות. לפחות אפשר לקבל מבקרים… תודה שהיית תיירת לרגע.
כל כך ריגש אותי השיר. כל הלילה שלי (גם שלך, בעצם)עד שנרדמתי. ואני מצטרפת למי שכתב לפני, שגם קטע הפרוזה יפיפה. אז אין מנוס, אחי. תן לנו בבקשה עוד מזה. הגם שפתאום גם הלב מתווסף לפנים והשם בפינה הימנית שם למעלה. בלי ששאלו אותו בכלל.
אחותי לגלות,
אני שמח שהצלחתי לרגש. אולי זו המתנה הגדולה ביותר שכתיבה יכול לתת לך. בינתיים אני נשאר במטע, עד לעונג הבא.
ארז,
הכותרת מבטלת את יסוד ההפתעה בשיר, אבל הסיטואציה המתוארת בו כ"כ עוצמתית ונדירה, שהשיר מפתיע. ומכאיב מאד.
מוכָּרים לנו הסיפורים על תלמידים המתקבצים באיזו חושה, בפינת מסתור בית ספרית, ומעשנים ג'וינט בזוּלה. קורה שהמורה/מחנך תופס אותם בשעת מעשה ומכבה את המחששה (מלשון חשיש, מלשון חשש?).
אך בשירך – להיפך. המחנכת עצמה יושבת רגל על רגל ב"זולה" הפרטית שלה, ומעשנת. ואת הג'וינט היא חולקת עם ה"תלמיד", שאינו אלה בנה. אבל החומרים האסורים לא מתפקדים כאן כמסכני-חיים אלא משככי כאב. לא משובת נעורים נרמזת כאן, אלא בקשת מזור ומאבק באובדן מסתמן.
ה"אור המהבהב האחרון" ו"האפר שלך" הם דו-משמעיים, ומשמעותם הכואבת מתעצמת בבית האחרון בשיר, שאינו אלא זכרון מהבהב לסיטואציה המתוארת בתחילת השיר. והסוף ברור ומפלח.
שיר מרגש, ידידי הגולה.
(אכתוב לך בפרטי הערות נוספות).
שחר-מריו,
אני חושב שאפשר לתת כותרת "כרוניקה של מוות ידוע מראש" ועדיין ליצור מתח קריאה הגורם לקורא להאמין שאפשר לשנות את הגורל האורב בסוף הדרך. והסוף הזה מפלח את חיי. עדיין.