עכשיו אני רחוק וסופסוף קצת שקט. ובאמת כאן, אולי רק כאן ורק כך, אפשר לכתוב אוטוביוגרפיה. אבל "ביוגרפיה מלאה" תהיה הגדרה גדולה בכמה מספרים על מה שנמצא כאן מתחת, שכן עדיין אין לי פתרון לחידה איך מנהלים בלוג ונשארים בנאדם פרטי.
"רחוק" זה בסטנפורד, אוניברסיטה חביבה בקליפורניה שטופת השמש (היעדר טיסה ישירה הופך בעיניי כל מקום לרחוק מספיק). כאן, לא הרחק מסן-פרנסיסקו-על-המים אפשר להנות מרוחות המפרץ ולהיזכר בחיוך בים התיכון.
***
לכאורה כתבתי מאז ומעולם, ואני לא מתכוון לנוסחאות בכימיה ומשוואות במתמטיקה. הייתה בי תמיד התלבטות לאן אני שייך ומדי פעם הייתה תוקפת אותי תחושת חרדה שאני מעין סוכן כפול. מדע ושירה כשתי וערב, שתים הן ולא יודעות.
***
פעם (היום זה כבר נופל תחת ההגדרה "מזמן"), עוד בארצנו הקטנטונת, הייתי מנסה להיות פחות עכבר מעבדה ויותר עכבר העיר. פה הקראתי, שם פרסמתי, פה ושם השתתפתי בסדנאות ומסגרות כתיבה, שם ופה ערכתי (כן, אני יכול להביא דוגמאות וקישורים, אולי יום אחד, בהמשך). מה נשאר מכל אלה? מה מכל אלה יכול להתקיים כאן בגלות הדוויה (היא חייבת להיות דוויה, אחרת מה יגיד לעצמו העם היושב בציון)?
***
אחרי כל המלל הזה, אם יש צורך שייספג דבר-מה, מוטב שיהיו אלה שורות של ויסלבה שימבורסקה מתוך "כְּתִיבַת קוֹרוֹת חַיִּים":
כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.
הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים, וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.
מְחִיר וְלֹא עֵרֶךְ
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.
לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶׁנִּשְׁמָע.
מַה נִשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.
מין חזק
לא דיון על פמיניזם וגם לא תמונות קשות של תנוחות רכות.
זה רק אני, בניסיון נואש לאחוז, ולו לעוד רגע אחד, את אבן החול הפריכה הזו של אישיות אהובה אבל גבולית.
משה יצחקי,
הרהרתי בדבריך ואני רואה את האוקסימורון שאתה משרטט: גם יהלום הוא רב צלעות ובגלל הקשיות שלו, הדרך היחידה לחתוך יהלום היא באמצעות יהלום אחר. אבל היותו האבן הקשה ביותר מרחיקה אותו מאבן החול שלי. ולכן הלוואי שהיית צודק.
שלום ארז
השיר יפה מאד בעיני.
ו"ההערה של היום" (מה ,חשבת שתצא נקי ממני?) היא הפוכה מזו שבדרך כלל: יש לי הרגשה שהציטוט מבראשית הוא לא הכרחי להבנת השיר. לטעמי הוא מקטין את טווח הרגשות מפני שהוא מפנה אותנו לסיפור של חוה ה"כל אישה" ופה מתואר ה"שימרי נפשך" לאישיות פרטית שבסכנה.
ההשוואת המצב הרגשי של אותה בחורה למצולע יפה בעיני, לכן ההפניה לסיפור הניתוח באדם והוצאת הצלע זורקת אותי לכיוון אחר לגמרי.
אבל אולי יש צלע פרשנית נוספת שלא שמתי לב אליה
אנא האר (חנוכה, או לא?) את עיני
שלך
גיורא
גיורא,
לא חשבתי אחרת, חיכיתי שתלטש אותי באבקת היהלומים שלך.
מאד אהבתי את ההקשר שעשית עם 'שמרי נפשך'. וראית נכון את הסובייקטיביות שבסיפור המתואר. עם זאת, המובאה "מזכירה" לנו שהצלע הנשית היא חלק בלתי נפרד מאיתנו, ואת הקרבה הגדולה הזו ניסיתי להשרות על היחסים בין הדובר בשיר לנמענת.
חייבת להוסיף, שאהבתי את משחק המשמעויות של :צלע ,מצולע ומצולע משוכלל(והארמז התנכי) השיר מרובד ורגיש מאוד
קצר המכיל את המרובה. חג של אור לך ארז היקר ,שמה בגולה הקרה
מירי,
כתבת "האהבה גדולה כמו של אדם לצלעתו" ואני בודק בזהירות את המילה 'אהבה' שהכנסת לכאן. האם דאגה מונעת רק מכוח האהבה? ואולי מחשש לאובדן שליטה? ממשחק כוח? מי לובש את תחפושת המבוגר האחראי – מי שהוא כזה, או לא בהכרח?
אני הולך ומסתבך, ומסתבך והולך. ולא רק עם ההסבר.
אנחנו בעצם נפגשים לא באהבה אלא בצלעתו כי אחרי הכל,היא חלק ממנו, השתקפות שלו, לא ממש נפרדת , וכאן אתה יכול להמשיך עם מה שאתה כתבת במקום אהבה. היא חלשה ומופרעת הוא דואג וחזק,אוהב אותה,אוהב את עצמו דואג לה , מה שבא לך ההסתבכות ידועה מראש, אולי אני לא בטוחה,קוראים לזה סמביוזה…:)
ארז אח יקר, מאד אהבתי את האנלוגיה המצולעת, אבל קשה לי עם הקביעה שהמתומן הזה שהבאת "אינו חותך עצמו",(ואגב, הציור בכוונה נשאר פתוח?) למרות שהמשפט והדימוי הזה מוביל מאד יפה לשורה האחרונה, החזקה מאד. קשה לי, ולא רק מבחינה גאומטרית, אלא בעיקר וויזואלית. מתומן היא אחת הצורות הכי חותכות שיש. למעשה הוא מתאבד סדרתי.הייתי דווקא מחזקת את הדימוי המתומן כאחד שבכל רגע יכול לחתוך את עצמו.
אחותי,
אני נורא שמח שהתייחסת לשרטוט שמלווה את השיר.
המצולעים הפוטנציאליים שבשרטוט הם אמנם משוכללים (כלומר שווי צלעות וזוויות) אבל הם בכוונה אינם סגורים כראוי וכנדרש ולכן אינם עונים על ההגדרה הגיאומטרית. זה מתכתב עם השורה האחרונה ואולי רמז מר לבאות, כמו נבואה שמגשימה את עצמה.
נ.ב אהבתי במיוחד את הקביעה ההחלטית והיפה שלך שמצולע הוא 'מתאבד סדרתי'.
ארז, השיר חזק וחותך.
המסגרות השחורות לשיריך מעוררות בי אסוציאציות של מודעות אבל. הן סוגרות את שיריך שזקוקים למרחב.
בשיר הזה אולי מסגרת שחורה זה מתאים אבל בכל זאת.
וסליחה על התעקשותי
מצטרפת אליך איריס, אני רק נשואה לצייר ולא ציירת. אך גם חשה שאתה תמיד ממסגר את השירים, כאילו זה נותן לך מסגרת, השאלה אם הם זקוקים לה.
ואכשהוא זה קצת פוגם בקריאה.
אביטל,
אני מניח ששיריי זקוקים למרחב ותוהה אם אני זקוק למסגרת: אפשר לספור על יד אחת את כמות המסגרות ששברתי בחיי, ועם זאת זה תמיד לווה ברעש גדול. תני לי לקחת את הזמן עם זה.
איריס קובליו,
תודה ועוד פעם תודה. פעם אחת על הביקור. פעם שנייה שעוד לא התייאשת ממני ואת מוכנה לכוון אותי דרך כל הטעויות האפשריות שאני מקפיד כנראה לעשות. המשיכי להעיר, זה חשוב לי, אני לומד. בסוף התהליך אולי אגיע למקום אחר, נכון יותר.
H2O יקר/ה,
כדי לשאול איך טאו קשור ל-BChE צריך להבין דבר או שניים מדעית, אולי גם לקרוא מאמרים בתחום. מה שמביא אותי לתהות אם אנחנו מכירים ואיפה נפגשנו. אחחח… לעולם לא אדע, מה? מנפלאות האינטרנט. למה אין כאן שיחה מזוהה כמו בסלולרי?
הנה מכרז: סופשבוע בבקתה מושלגת עבור רמז. קצה חוט. אות ראשונה. מוכן גם לקנות אהו"י בשקל.
אז שייכת אותי ל"מין החלש" OK…
חברה טובה ויקרה מתגוררת במקום בו אין צורך לנעול את הדלת, SO הסיכוי לכך שאניח את ראשי על כר בפאלו אלטו אינו נמוך.
…מצד שני אח שלי גר ב-LA…
יש לך כאן עסק אם בחורה דכאונית ואולי אפילו בדיכאון קליני. וורתר הצעיר של גתה שהתאבד נתפס בעיני צעירים רבים כגיבור ומודל לחיקוי. אבל מה בקשר לבת-זוג המותירה את בעלה האוהב אלמן? מה בקשר לאימא המותירה את ילדיה יתומים. כאן הדברים קצת מסתבכים.
גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
זה יכול לה ישמע אוקסימורון, אך הנמענת המתוארת כאבן חול מצטיירת כיהלומית – יקרה אך בהחלט בעלת פוטנציאל חיתוך במצולה/ע
משה יצחקי,
הרהרתי בדבריך ואני רואה את האוקסימורון שאתה משרטט: גם יהלום הוא רב צלעות ובגלל הקשיות שלו, הדרך היחידה לחתוך יהלום היא באמצעות יהלום אחר. אבל היותו האבן הקשה ביותר מרחיקה אותו מאבן החול שלי. ולכן הלוואי שהיית צודק.
שלום ארז
השיר יפה מאד בעיני.
ו"ההערה של היום" (מה ,חשבת שתצא נקי ממני?) היא הפוכה מזו שבדרך כלל: יש לי הרגשה שהציטוט מבראשית הוא לא הכרחי להבנת השיר. לטעמי הוא מקטין את טווח הרגשות מפני שהוא מפנה אותנו לסיפור של חוה ה"כל אישה" ופה מתואר ה"שימרי נפשך" לאישיות פרטית שבסכנה.
ההשוואת המצב הרגשי של אותה בחורה למצולע יפה בעיני, לכן ההפניה לסיפור הניתוח באדם והוצאת הצלע זורקת אותי לכיוון אחר לגמרי.
אבל אולי יש צלע פרשנית נוספת שלא שמתי לב אליה
אנא האר (חנוכה, או לא?) את עיני
שלך
גיורא
גיורא,
לא חשבתי אחרת, חיכיתי שתלטש אותי באבקת היהלומים שלך.
מאד אהבתי את ההקשר שעשית עם 'שמרי נפשך'. וראית נכון את הסובייקטיביות שבסיפור המתואר. עם זאת, המובאה "מזכירה" לנו שהצלע הנשית היא חלק בלתי נפרד מאיתנו, ואת הקרבה הגדולה הזו ניסיתי להשרות על היחסים בין הדובר בשיר לנמענת.
שיר יפה ומדויק וגם אותי לקח תחת כנפי שמרי נפשך
שולמית,
ומי ישמור על השומרים? מי ייקח אותם תחת כנפיו?
רגיש ונוגע.
תודה, אביטל.
יפה
חייבת להוסיף, שאהבתי את משחק המשמעויות של :צלע ,מצולע ומצולע משוכלל(והארמז התנכי) השיר מרובד ורגיש מאוד
קצר המכיל את המרובה. חג של אור לך ארז היקר ,שמה בגולה הקרה
חנה,
תודה לך. "קצר המכיל את המרובה" היא אולי השאיפה שלנו תמיד כשאנחנו מנסים לכתוב שירה. חיממת לי את דצמבר.
התכוונתי למעט המכיל את המרובה
ומעט תמיד זה הרבה
שיר יפה ואישי. הדימוי ממש מתאים
האהבה גדולה כמו של אדם לצלעתו
מירי,
כתבת "האהבה גדולה כמו של אדם לצלעתו" ואני בודק בזהירות את המילה 'אהבה' שהכנסת לכאן. האם דאגה מונעת רק מכוח האהבה? ואולי מחשש לאובדן שליטה? ממשחק כוח? מי לובש את תחפושת המבוגר האחראי – מי שהוא כזה, או לא בהכרח?
אני הולך ומסתבך, ומסתבך והולך. ולא רק עם ההסבר.
אנחנו בעצם נפגשים לא באהבה אלא בצלעתו כי אחרי הכל,היא חלק ממנו, השתקפות שלו, לא ממש נפרדת , וכאן אתה יכול להמשיך עם מה שאתה כתבת במקום אהבה. היא חלשה ומופרעת הוא דואג וחזק,אוהב אותה,אוהב את עצמו דואג לה , מה שבא לך ההסתבכות ידועה מראש, אולי אני לא בטוחה,קוראים לזה סמביוזה…:)
ארז אח יקר, מאד אהבתי את האנלוגיה המצולעת, אבל קשה לי עם הקביעה שהמתומן הזה שהבאת "אינו חותך עצמו",(ואגב, הציור בכוונה נשאר פתוח?) למרות שהמשפט והדימוי הזה מוביל מאד יפה לשורה האחרונה, החזקה מאד. קשה לי, ולא רק מבחינה גאומטרית, אלא בעיקר וויזואלית. מתומן היא אחת הצורות הכי חותכות שיש. למעשה הוא מתאבד סדרתי.הייתי דווקא מחזקת את הדימוי המתומן כאחד שבכל רגע יכול לחתוך את עצמו.
אחותי,
אני נורא שמח שהתייחסת לשרטוט שמלווה את השיר.
המצולעים הפוטנציאליים שבשרטוט הם אמנם משוכללים (כלומר שווי צלעות וזוויות) אבל הם בכוונה אינם סגורים כראוי וכנדרש ולכן אינם עונים על ההגדרה הגיאומטרית. זה מתכתב עם השורה האחרונה ואולי רמז מר לבאות, כמו נבואה שמגשימה את עצמה.
נ.ב אהבתי במיוחד את הקביעה ההחלטית והיפה שלך שמצולע הוא 'מתאבד סדרתי'.
עצוב, קשה לחיות לצד אשיות "בורדרליין". חותך השיר, ארז.
תמי,
ליווית אותי בשיחה אישית על הנושא ואני שמח שאת עושה את גם כאן. קשה? יש ביטוי באנגלית שאומר:
He Ain't Heavy, He's My Brother
הייתי רוצה להאמין שהחיים שלנו הם מה שאנחנו עושים מהם.
אני מאוהבת בשיר הזה קשות. לא ידעתי שזה ביטוי באנגלית. אולי צמח בעקבות השיר?
איריס אליה,
אני חושב שהביטוי קדם לשיר. הנה, אפשר לבדוק כאן:
http://en.wikipedia.org/wiki/He_Ain't_Heavy,_He's_My_Brother
לטענתם השיר צמח ארבעים שנה מאוחר למטבע הלשון הזו, אבל זה לא תמיד אמין במאת האחוזים.
במצולע הזה הצלע המבקש להיחתך מחזיק את הכותב הדוא בגרון.
הדואג, כמובן.
לבנה,
ואני ממשיך לוודא שאין כאן מקרה של 'שניים אוחזין', או כמו שקרא לזה גרוסמן "שתהיי לי, הסכין"…
יפה – ואני קוראת "מצולק"
ריקי,
'מצולק' הוא כבר הפוסט-מורטם של הסיפור. רעיון משובח לכתיבה, אבל אשמח לא להזדקק לו.
גם זה שיר יפה:
זה רק אני,
בניסיון נואש
לאחוז,
ולו לעוד רגע אחד,
את אבן החול הפריכה הזו
של אישיות אהובה
אבל גבולית.
………..
ארז אני בחרדה.
יוסף,
גם אני בחרדה. ככה זה במקום הזה: מקום רחוק, מקום לדאגה.
יפה כל כך, ארז.
תלביבית,
יש לי כל כך הרבה מה לומר. זה פשוט לא המקום.
'תודה' זה מה שאני מאפשר לעצמי לומר בינתיים.
ארז, השיר חזק וחותך.
המסגרות השחורות לשיריך מעוררות בי אסוציאציות של מודעות אבל. הן סוגרות את שיריך שזקוקים למרחב.
בשיר הזה אולי מסגרת שחורה זה מתאים אבל בכל זאת.
וסליחה על התעקשותי
מצטרפת אליך איריס, אני רק נשואה לצייר ולא ציירת. אך גם חשה שאתה תמיד ממסגר את השירים, כאילו זה נותן לך מסגרת, השאלה אם הם זקוקים לה.
ואכשהוא זה קצת פוגם בקריאה.
כי בספר המידע פתוח יותר ומסך הוא מדיום אחר.
אביטל,
אני מניח ששיריי זקוקים למרחב ותוהה אם אני זקוק למסגרת: אפשר לספור על יד אחת את כמות המסגרות ששברתי בחיי, ועם זאת זה תמיד לווה ברעש גדול. תני לי לקחת את הזמן עם זה.
האמת, אחרי שיחה עם בעלי, הוא הוכיח אותי וטען שצריך לתת לאדם זמן.
והבעיה גם אצלי, שוברת מסגרות , כן אפילו כאן.
כי המילים מחיבות אותי ואני רוצה לרחף מעליהן.
למצוא את פירושי. טוב נוצר ויכוח.
אבל אם לא היה, זה היה אומר שאין קשר.
אז מקווה שלקחת בהבנה .
שבת- שלום.
איריס קובליו,
תודה ועוד פעם תודה. פעם אחת על הביקור. פעם שנייה שעוד לא התייאשת ממני ואת מוכנה לכוון אותי דרך כל הטעויות האפשריות שאני מקפיד כנראה לעשות. המשיכי להעיר, זה חשוב לי, אני לומד. בסוף התהליך אולי אגיע למקום אחר, נכון יותר.
🙂
השיר משוכלל ומרוכז, חותך. מאחלת לך מוצא מן המבוך המתואר ברישום, ועיגול הצלעות הזוויתיות
אסתר,
עד עכשיו לא ראיתי את המצולעים כמבוך. זו אבחנה מעניינת שגורמת לי לחשוב מחדש על העניין. כלומר, אולי יש מוצא מאוסף המצולעים הזה?
ארז יקירי, מיטיבים השיר והאיור להעלות קווים חתוכי וורידים לדמותה של המצולע-את שנפשה צולֵעָה
וזאת לעומת הקו הסגור והבלתי ניתן לערעור המאפין את המצולע.
ומי מתאים להיות הצלע השלישית במשולש הדאגה הזה יותר מאלוהים שנוהג לעקם ביקום כל מה שנברא בטעות ישר ?
אהוד,
זה מזכיר לי משהו שכתבתי בזמן ובמקום אחר:
בְּעָיַת הַצֶּלַע הַנֶּעֱלָמָה הִיא לֹא בְּעָיָה
טְרִיגוֹנוֹמֶטְרִית.
אֲבָל גַּם אֱלֹהִים לֹא הִצְלִיחַ לִפְתֹּר.
וְעַד הַיּוֹם, לְכָל מְשֻלָּש שְתֵּי צְלָעוֹת
וְעוֹד צֶלַע,
לְעָפָר תָּשוּב.
אכן השכלול למשולשים המהונדסים. אנחנו נחתכים כבר בחבל הטבור. אין הבטחות; רק הווה פריך ומה שאנחנו (מין פריך) עושים איתו.
ושאלה שמנקרת: איך משפיע BChE על Tau?
ד"ש
H2O
H2O יקר/ה,
כדי לשאול איך טאו קשור ל-BChE צריך להבין דבר או שניים מדעית, אולי גם לקרוא מאמרים בתחום. מה שמביא אותי לתהות אם אנחנו מכירים ואיפה נפגשנו. אחחח… לעולם לא אדע, מה? מנפלאות האינטרנט. למה אין כאן שיחה מזוהה כמו בסלולרי?
הנה מכרז: סופשבוע בבקתה מושלגת עבור רמז. קצה חוט. אות ראשונה. מוכן גם לקנות אהו"י בשקל.
אם אגיע לפאלו אלטו מובטחת פגישה.
אפרופו הבטחות…
מי מבטיח לי שלא תחתכי פתאום בדרך לסן פרנסיסקו?
אז שייכת אותי ל"מין החלש" OK…
חברה טובה ויקרה מתגוררת במקום בו אין צורך לנעול את הדלת, SO הסיכוי לכך שאניח את ראשי על כר בפאלו אלטו אינו נמוך.
…מצד שני אח שלי גר ב-LA…
…וסיכוי לבקתה מושלגת אין כי אנחנו לא מכירים. לא במובן הפשוט.
טוב, אין ספק שזה גלש. אבל את יודעת, הסקרנות והחתול.
חוץ מזה צמצמתי את האוכלוסייה בחצי וגם זה מתוך ישראלים במפרץ.
טוּשֶׁה (Touché)?
🙂
יש לך כאן עסק אם בחורה דכאונית ואולי אפילו בדיכאון קליני. וורתר הצעיר של גתה שהתאבד נתפס בעיני צעירים רבים כגיבור ומודל לחיקוי. אבל מה בקשר לבת-זוג המותירה את בעלה האוהב אלמן? מה בקשר לאימא המותירה את ילדיה יתומים. כאן הדברים קצת מסתבכים.