ארז פודולי
עכשיו אני רחוק וסופסוף קצת שקט. ובאמת כאן, אולי רק כאן ורק כך, אפשר לכתוב אוטוביוגרפיה. אבל "ביוגרפיה מלאה" תהיה הגדרה גדולה בכמה מספרים על מה שנמצא כאן מתחת, שכן עדיין אין לי פתרון לחידה איך מנהלים בלוג ונשארים בנאדם פרטי.
"רחוק" זה בסטנפורד, אוניברסיטה חביבה בקליפורניה שטופת השמש (היעדר טיסה ישירה הופך בעיניי כל מקום לרחוק מספיק). כאן, לא הרחק מסן-פרנסיסקו-על-המים אפשר להנות מרוחות המפרץ ולהיזכר בחיוך בים התיכון.
***
לכאורה כתבתי מאז ומעולם, ואני לא מתכוון לנוסחאות בכימיה ומשוואות במתמטיקה. הייתה בי תמיד התלבטות לאן אני שייך ומדי פעם הייתה תוקפת אותי תחושת חרדה שאני מעין סוכן כפול. מדע ושירה כשתי וערב, שתים הן ולא יודעות.
***
פעם (היום זה כבר נופל תחת ההגדרה "מזמן"), עוד בארצנו הקטנטונת, הייתי מנסה להיות פחות עכבר מעבדה ויותר עכבר העיר. פה הקראתי, שם פרסמתי, פה ושם השתתפתי בסדנאות ומסגרות כתיבה, שם ופה ערכתי (כן, אני יכול להביא דוגמאות וקישורים, אולי יום אחד, בהמשך). מה נשאר מכל אלה? מה מכל אלה יכול להתקיים כאן בגלות הדוויה (היא חייבת להיות דוויה, אחרת מה יגיד לעצמו העם היושב בציון)?
***
אחרי כל המלל הזה, אם יש צורך שייספג דבר-מה, מוטב שיהיו אלה שורות של ויסלבה שימבורסקה מתוך "כְּתִיבַת קוֹרוֹת חַיִּים":
כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.
הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים, וְצִפֳּרִים,
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.
מְחִיר וְלֹא עֵרֶךְ
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.
לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶׁנִּשְׁמָע.
מַה נִשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.
גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
לרגע נראות שתי השורות האחרונות מפחידות מאד. ביחוד למי שהתנסה במצבים שכאלה. אך בקריאה שניה אפשר לראות שהן בעצם ברכה גדולה.
חנוכה שמח
גיורא
אני לא יודע, גיורא, אם זו ברכה גדולה. תשובה פסימיסטית ידועה היא שהאור בקצה המנהרה הוא הרכבת שבאה ממול.
האם בהתאם לאנאלוגיה הזו הפלסטיני הוא קטר דורסני? האם אנחנו על מסלול התנגשות או שמא יש דרך אחרת? ואם יש מוצא אחר למנהרה אז האם ירדנו מהפסים, או לא בהכרח?
יש לי יותר שאלות מתשובות עם השנים, אבל אני שמח שאתה יכול לקרוא את השיר גם בפרשנות אופטימית.
שלום ארז
נער הייתי וגם זקנתי ולא הכרתי את הצד הזה של הניב "אור בקצה המנהרה". ללמדך שאסור להסתמך על "השלמות" כאלה שיובילו את הקורא.
דבר נוסף שלמדתי הוא שלכתוב אירוניה זה אחד הדברים הקשים ביותר ,שהרי האירוניה היא תזוזה קלה, זוית טיפה עקומה מ"פשוטם של דברים". אסור לכתוב אירוניה בצורה בוטה כי אז היא נראית כמו בדיחה לא מוצלחת. ואם כותבים אותה בעדינות יש סיכוי שהדברים יתקבלו כפשוטם.
חג שמח
גיורא
גיורא יקירי,
השיר לא נזקק להשלמה הפסימיסטית הנ"ל (זה מהדברים שאנחנו מרוויחים בדיון שאחרי) ולכן לא סמכתי ידי על משענת הקנה הרצוצה הזו.
אני מסכים איתך לחלוטין שאירוניה בשיר היא חרב פיפיות מסוכנת מאד, והיה לי ברור שבדיון איתך ידי תדמם, אבל מה – הארון וישראל יושבים בסוכות וחונים על פני השדה ואני אבוא אל ביתי בלא לדמם קצת?
בחיבה רבה –
ארז.
בתור אחד המכיר את הסיומת האמיתית של הפסוק שהבאת, לא ברור לי את מי התכוונת לְחַמֵּשׁ?
להבריח זמן במנהרה- מצמרר. זה כשלעצמו יכול להיות שורת שיר. שורת הייקו.
משהו מחווית הנס, המוצא בטויו באלפי צורות אינדיוידואליות, דולק מהשיר הזה שלך, ויחד עם זאת מאד ישראלי (זר לא יבין?) ומאד מעורר אמפטיה עם מה שכתבתבהקדמה. נס. כן. היה טוב לו הנס הזה היה בא.
" בישראל לא סומכים על ניסים אבל מתחשבים בהם " קישון 🙂
איריס קובליו,
כדי שזר יבין אותי (אני הרי מוקף בזרים, או אני כאן הזר בעצם), כשאני משוחח עם אמריקאים על המזרח התיכון (בדרך כלל לא, למה לי פוליטיקה עכשיו?) אני נדרש ל"תרגם" להם את הסכסוך. אני אומר להם שאם בשבילם זמן שווה כסף (טיים איז מאני) אז במושגים של הסכסוך זמן שווה דם. הצורך הזה של שני הצדדים 'להרוויח זמן' הוא טראגי בעיניי, כי כל הזמן אנחנו מחכים למשהו – לרכבת, לאור, לגוֹדוֹ. בינתיים הזמן הזה עובד נגדנו.
וואו על הכל . הטכסט השיר והתמונה שלא ממש ברור לי מהי אבל היא תהום מכני מוכן לעופרת שניצוקה שוב ושוב.
ואני לא נזהרת ולא כלום. מתכוונת לכל מילה .
מירי,
תודה על הכל. התמונה (היכנסי לקישור) לקוחה מסדרת טלוויזיה שבני הדור שלי מכירים היטב – 'מנהרת הזמן' (מוזיקת הפתיחה אהובה עלי במיוחד ולכן הוספתי קישור שלה). סיפור המסגרת היה על פרויקט של ממשלת ארה"ב לפיתוח טכנולוגיה למסע בזמן ועל שני מדענים מתוך הפרויקט שנלכדו בו בלא יכולת לחזור וכך הם עוברים מתקופה אחת לאחרת.
שאלתי מתוך הסדרה את הפיצוצים במנהרה: פירוטכניקה משעשעת של יוצרי הסדרה שמתאימה לנו כמו כפפה ליד למרבה הזוועה (זה העשן שבתמונה). שאלתי את המשחק בזמן: גם אצלנו כאילו קפא הזמן ואנחנו חיים את אותו סכסוך כבר מאה שנה. מתי נראה את האור? כנראה שגם לא בחג האורים הנוכחי.
ארז
1 אני לא יודע אם שמעת אבל פה
לרגל צימצומים החליטו
לכבות את האור בקצה המנהרה …
—-
2 לרבים זה לא נשמע כ"כ נורה
—-
3
אני לחג האורים הבאתי שיר גנרטור
במלון ארץ ישראל
מרוב חושך לא רואים את הצל
—-
4 חג שמח 🙂
אבנר,
המובאה הקישונית נפלאה (ואין לקישון מתחרים בראייה הסרקאסטית של מצבנו הקיומי). באשר לגנראטור – זה מעניין, אני פשוט לא מצליח לחשוב על אנאלוגיה קיומית. כתבת על 'צמצומים במנהרה'? בפילדלפי כנראה לא שמעו על זה. אני חושב שנפח התעבורה במנהרות ביום אחד עולה על זה שמתחת לתעלת למאנש.
אצלנו נהגו לומר שהאור בקצה המנהרה עלול להיות הפנס הקדמי של הרכבת המתקרבת. אני מקווה שהפלסטיני הוא רעיון אופטימי יותר (-:
רונן,
הנה הוכחה (לגיורא, ראה למעלה) שלפחות עוד מישהו אחד חוץ ממני מכיר את הפרפראזה הפסימיסטית על האור בקצה המנהרה. חוץ מזה, נדמה לי שזה ביקור ראשון שלך אצלי, וזו בטח כבר סיבה לחג שמח.
ארז.
נ.ב. לא תאמין… תמונתך, בחברה טובה לצד לאה גולדברג, אלתרמן, רחל, עמיחי וזך תלויה באיזה כרזה שראיתי כאן תחת הכותרת "משוררים ישראלים". מה תגיד? אצלם ואשלח לך, ושמחת בחגך גם.
בתחנות הדלק
של ההיסטוריה היהודית
שמו הרבה שמן
למאור
והיהודים האירו את העולם
על מוקדים שונים
הֶשָּׁמָשׁ היה כל כך גבוה
שהוא לא שמע את הצועקים
אני כותב לו
דרך הפתיל
ששמו שירה
אבל גם לו יש
פתיל קצר ואיטי
שמזייף גם את
מעוז צור ישועתי
יוסף,
היהודים היו מאז ומעולם עמוד האש: לפני המחנה, במוקד ועל המוקד.
אבל אני חושש שהאבחנה שלך נכונה: עם השנים הפתיל שלנו מתקצר והולך.
מי אמר כאן חג האור?
אהבתי את המשחק שקיים בשיר והלוואי והאור יהיה , אור בלי תרתי משמע, אולי הפלסטיני זה האור שמאיר אותנו באור אחר לעצמנו..
חני,
הפלסטיני בקצה המנהרה מעסיק אותי, אבל אני חושב בעיקר על איש הצל הזה, גלעד, שיושב כבר שלוש וחצי שנים ומחכה לנס. לו יכולתי, הייתי חופר בכפית מנהרה עד אליו.
שתי השורות האחרונות כל כך חזקות, ארז יקר, שהן דומות בעיני לסוג של נבואה.וגם אם לא לזה התכוונת, הלוואי וזאת תהיה נבואת אמת.
סליחה, ורק הייתי משנה לפלסטיני הבא ממול. ולא שבא ממול. מצלצל יותר טוב.
ושוב, שיר חזק ביותר.
איריס אליה,
אני תוהה אם ראית בשורות הללו נבואת זעם או נחמה, אבל כך או כך חשוב להזכיר בחג שחוגג את חנוכת בית המקדש שמיום שנחרב ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות. אני משתדל לא ליפול לאף אחת מהקטגוריות…
ארז.
נ.ב. שבא או הבא? "מי שבא ברוך הבא" או "מי הבא ברוך הבא"? נראה לי שהראשון דיבורי יותר, ארצי יותר, ויש לי חיבה לכאלה, אבל התחליף יישקל בכובד ראש.
נבואת שלום, ארז יקירי. ונבואה שבאה (לפעמים הש' יותר מתאימה, כמו במקרה הזה. לא תמיד. אבל זה לא מאד עקרוני.)ללמד על משהו גדול מהתקווה. כי תקווה לשלום זה אנדרסטייטמנט.
אכן עופרת יצוקה… ואיזו אירוניה, כשהאור היחידי הוא האור של הפלסטיני
גם כן נס
יפה וטעון
חג אורים שמח
חנה,
במסגרת האירוניה של האורות והצללים הרי אלה אנחנו שמספקים חשמל ואור לרצועה מתחנת הכוח באשקלון, עליה הם יורים…
שיהיו רק סביבונינו עופרת, לא הכדורים השורקים מתחת ולא השמים מעל.
ארז, שיר חזק. מצביע על המציאות הקשה, ועלינו להתמודד עימה. אם נשלה את עצמנו, האור יהפך לאר (בחולם חסר).
עקיבא,
אם נשלה את עצמנו, גלעד יעלם כמו רון ארד.
אם נשלה את עצמנו, אפילו בזכוכית מגדלת של שען חרש לא יהיה אפשר למצוא מוטיבציה לשרת מדינה שלא מוכנה לשחרר משבי את מי שהיא שלחה למשימה.
כל הימים האחרונים מטרידה אותי השאלה: מה אומרים לילדים על המצב? כי סיפורי חנוכה מעוררים שאלות כאלה.
סבינה, שאלה גדולה שאלת.
מה אומרים לילדים?
את האמת:
אנחנו ישבנו בביתנו וכתבנו שירים בזמן שבחוץ העולם סער וגעש ואנחנו לא נקפנו אצבע לשנות מאומה.
דווקא סיפורי החשמונאים מעוררים אצלי את התחושה שאפשר גם אחרת, אפשר לשנות מציאות, למרוד, למצוא את פח השמן, להדליק את האור.
זרקת לנו למנהרה אבן זהב שתאיר.
שנאמר: גולד סטון.
🙂
סתם. וברצינות: מצוין. ומעורר מחשבות.
שחר-מריו, הרי על זה בדיוק נאמר: אבן שזרק שוטה אחד אלף חכמים לא יוציאו.
ארז,
אין לי דברי חכמה לשאת כאן כמו קודמי
רק אומר – שאהבתי
ישי