שחרחורת סופרת ומשוררת
לו הייתה בחיים, הייתה וודאי מתלוננת גם עכשיו: "נו. אבא… עד שאתה מחליט…" או "מה כל כך מסובך? תיקח את זה וזהו!" זה מה שהייתה אומרת, ובתנועה חטופה אוספת את שערותיה לפקעת, בדיוק כפי שאמה הייתה עושה בשעת כעס, ונועצת בהן סיכת ראש.
אבל קשה לי להחליט. המגוון רחב כל כך.
"שיטוטים". כך נהגה לכנות את יציאותינו לקניות. כל פעם מחדש הייתה מאבדת את סבלנותה ופולטת, "אפשר למות מהשיטוטים האין סופיים האלה" (השין והסמך, שהיו שורקות בין כך ובין כך, היו נמלטות מפיה קוצפות) או "השיטוטים איתך יהרגו אותי. בחיי. זה כל כך חסר תכלית." ואני, שחששתי שיום אחד עוד תסרב לארח לי חברה, הייתי נעתר ומזדרז לשלוף את פנקס הצ'קים ולרשום את הסכום הנקוב. בלי לברר עוד פרטים. בלי להתעקש על תו איכות ותקן כנדרש. בלי להתווכח על גובה התשלום… ושילמתי על ההחלטות הנמהרות האלה. כך, למשל, רכשתי מצנם מתוצרת גרמנית… פירמה בלתי מוכרת… ששרף בקביעות את פרוסות הלחם של ארוחות הבוקר, עד שנאלצתי לוותר עליהן ולהסתפק בקרקרים שקניתי ביריד האוכל האורגני בעמק יזרעאל. גם את הקרקרים נחפזתי לקנות כי דחקה בי. וכלל איני משוכנע שעשיתי נכון…. היו כל כך הרבה סוגים חדשים, בריאים יותר. והתקשיתי לקרוא את האותיות הקטנות של כל המרכיבים. כך ארע גם עם החגורה. הייתי זקוק לחגורה. משהו פשוט. חיפשנו ושאלנו בשלוש חנויות, אבל מחירי החגורות היו מופקעים בעליל. הצעתי שנמשיך לחנות של ברגר, בעיר התחתית. ברגר זה, (בחור ממולח שמיטיב לעשות עסקים בדיוק כמו אביו) מחזיק סחורה משובחת במחירים הוגנים. והכל תוצרת חוץ. אימי, עליה השלום, הייתה רוכשת את החגורות, התיקים, הארנקים… הכול. רק אצלו. אבל מיכלי פלטה, "די. אבא. אין לי כוח יותר." וכעבור עוד רגע התיישבה על ספסל רחוב ולחשה לעצמה, "נמאס לי." ונראתה מיואשת למדי. אז וויתרתי ורכשתי את החגורה שראינו אצל שוורץ. שלוש מאות שקלים שירדו לטמיון. החגורה לא התאימה לשום מכנסיים, ובוודאי שלא הלמה את חליפת השבת. עד עכשיו תלויה אצלי זו בארוני כסימן שאלה חסר תשובה. כך קרה גם ברכישת הקומקום החשמלי. מכשיר אומלל. קלוקל. שמיכלי דחקה בי למהר ולרכוש. שעות חולפות עד שמצליח להרתיח את המים, ואני נאלץ להפסיק אותו באמצע, ולהסתפק במים הפושרים… ואין רע מתה פושר. הטעם הדלוח נשאר בפה עוד שעות אחר כך. גם עם סבון הרחצה בניחוח יסמין ומנדרינה התרחש דבר דומה. יסמין ומנדרינה! והרי אין שילוב מופרך מזה! אני ניסיתי להסביר לה, אלא שהיא כבר גרפה את הבקבוק מן המדף: "מה זה משנה איזה סבון? אלוהים!" רטנה, "הרי בסופו של דבר מה שחשוב זה שתצא מהמקלחת נקי! מה זה משנה אם זה יהיה בניחוח מנדרינה או נענע או קמומיל?"
אני דווקא אוהב קמומיל. אבל סבון קמומיל לא היה בנמצא. ונמנעתי מלציין בפניה את העובדה הזאת. ואיני משוכנע כי הייתה פנויה לשמוע כלל.
על כל פנים מיכלי שלי איננה. איננה. אני מבין זאת. אני מבין זאת היטב. "ביתי, יחידתי, אשר אהבתי, הלכה לעולמה." הכתבתי אך לפני שבועיים לקלדנית הצעירה בבית הדפוס, שהייתה קצרת סבלנות במפגיע, וגערה בי שאני מבטל את זמנה. "סליחה אדוני. אני מאד משתתפת בצערך. אבל אתה צריך להחליט. הלכה לעולמה? או מתה בדמי ימיה?"
"הלכה לעולמה."
ועתה, חנות בעלי המלאכה הזו. השלישית שסרתי אליה מאז הבוקר. זו חנות טובה. יש כאן חבלים במגוון עצום. חבלים מכותנה סינטטית. מפשתן טבעי. מיוטה. (מעניין היכן מיוצרים החבלים האלה) יש גם חבלים שליבתם חלולה… חבלים שזורים או קלועים… "אדוני. יש עוד אנשים אחריך." אומר לי המוכר, גבר בסרבל עבודה כחול, שכיפה בצבע תואם על ראשו. איש חביב. עד עתה ענה על כל שאלותיי באופן המקצועי ביותר. ואני מבין את הרמז. אז למרות שרק אישה אחת נוספת עומדת מאחוריי, אני מזדרז להחליט ומברר מה מחירו של החבל מסוג "ריל". וודאי תוצרת חוץ, שהרי ריל היא מילה לועזית) "חמש עשרה למטר." עונה הבחור ואני מחשב בזריזות ומורה לו לחתוך "שלושה מטרים בבקשה." מוסיף "תודה רבה על הסבלנות" ומושיט לו שטר של חמישים שהכינותי מבעוד מועד. צר לי שלא הוצאתי מחשבון הבנק סכום נוסף, שכן היה בכוונתי לרכוש ארבעה מטרים. "על לא דבר." עונה הבחור ומחזיר לי חמישה שקלים שאני מוותר עליהם ומכניס אותם לקופת הצדקה הניצבת ליד הקופה. את הארנק השארתי בבית. שהרי לא אזדקק לו יותר. "בשביל מה אתה צריך את זה?" מתעניין המוכר ומכניס את החבל שכרך לפקעת אל תוך שקית שקופה. אני לא עונה לו. מטרידה אותי העובדה שניתן לראות את החבל בעד השקית. ואיני משוכנע ששלושה מטרים יספיקו..
אני יוצא ופונה לרחוב החלוץ, בואך גן הזיכרון. הרבה עצים יש בגן הזה. אך את העץ הנכון השכלתי לבחור כבר לפני שבוע, באחת ההחלטות המהירות שידעתי בחיי.
עצוב
כן. גם אני חושבת. תודה יקרה, שביקרת.
בקריאה שניה, מעניין.