שחרחורת סופרת ומשוררת
"מה קורה?" אני מתיישבת ליד רונן, שצופה ב"אולפן שישי". "עוד הוריקן העיף לאוויר איזה עיירה נידחת בדרום מזרח ארצות הברית." הוא עונה ונוטל את השלט, ומשחק איתו קצת בידיים, כאילו מתלבט אם להעביר ערוץ. גם בארץ מזג האוויר משוגע. כבר סוף מאי ועדיין ממש קר. "אסון, הטבע הזה." אני אומרת ונרכנת אל השולחן, ושבה ומלקטת את הפיסטוק האחרון, הסגור, שהחזרתי לפני רגע לקערית. אם לא אצליח לפצח אותו אצא מדעתי. ופתאום רונן מכבה את הטלוויזיה. ושקט. כמעט מוחלט. רק הפיסטוק והגשם שהתחיל לרדת מייצרים קצת רעש. רונן בוהה במסך שהשחיר באחת, לא מוסיף מילה. ויש לי הרגשה שהוא מתכונן לעוד שיחה צדקנית. אז אני אפילו שמחה שהסלולארי שלי מנגן פתאום את שיר הפופ המתוק שהורדתי שלשום. רונן מעיף לעברו מבט ושומר על שתיקה. אני מציצה בצג. זה "מספר חסוי". (כמובן. אבל מעניין מי זה.) אני נוטלת את המכשיר, מצמידה לאוזן ומצופפת אליו את שקע הכתף. אני צריכה את הידיים שלי פנויות. רק הן יכולות לקליפה המעצבנת של הפיסטוק הזה. "הלו? כן?" אני שוב נועצת את הציפורן של האגודל בתוך החריץ, אבל חוץ משריטה שמקלפת את הלק, שום כלום. "הלו?" הקול החוזר אליי מוכר והמילה הקצרה מספיקה לי. אני כבר מזהה. "היי מיכאל." אני אומרת. בדרך כלל הוא מתקשר יותר מאוחר. אחרי שאשתו נרדמת. "איפה את?" הוא שואל. "איפה אתה רוצה שאהיה?" אני כבר מאמצת את הנימה הכחלחלה, המפלרטטת, שרונן שונא, והוא באמת מפטיר, "טוב, תיכנסי לחדר." מבלי להסתכל עליי. אני משליכה את הפיסטוק לקערה וקמה. "לא משנה לי." מיכאל אומר, "אבל תעמדי." אני שולחת לרונן נשיקה מהוסה באוויר, והוא מתעלם גם ממנה. קשה לו. אני יודעת שקשה לו. אבל אין לו ברירה. אני מרוויחה פי שניים ממנו. "אתה לא רוצה שאני אשכב?" אני שואלת את מיכאל כדי למשוך זמן. וכשהוא עונה, "לא… לא. לא היום." אני חושבת שהמייבש כבר בטח סיים לעבוד, ואני יכולה לקפל את הכביסה במקביל.
בזמן שאני הולכת למקלחת, אני תופסת שגם הצעדים שלי פלרטטנים משהו, אז אני משחיזה אותם. רונן עוד רואה אותי, ואין לי כוח להטפות מוסר כל הלילה. כל שישי אותו סיפור. "אז מה אתה רוצה שאני אעשה עכשיו?" אני לוחשת לאפרכסת וטורקת אחרי את הדלת. וניגשת למייבש. מוציאה את הבגדים החמימים ומתחילה למיין. (לשלושה גדלים, כמו בסיפור של זהבה ושלושת הדובים. הגדולים של רונן. הבינוניים שלי. הקטנטנים של נעמה.) ולקפל. "מה את לובשת."
"לא הרבה, האמת…" ואלה כבר מילים מאוננות, "רק את החזייה השחורה שאתה כבר מכיר… ותחתונים. ואני כבר מתה להוריד אותם."
"לא… רגע… תורידי קודם את החזייה." הוא אומר בדיוק כשאני מוציאה את החזיות שלי מהסל, ואני בולמת חיוך ולוחשת, "טוב… בטח… הנה. אני מורידה."
"עכשיו תרדי לי."
"כבר? אתה לא רוצה לדבר קצת?"
"לא."
"טוב. אז בוא. תתקרב אליי קצת. למה אתה כזה רחוק?" ואני משמיעה קולות של מציצה ויניקה ומלכלכת את המילים כמו שצריך, אבל לא יותר מידי, שלא יגמור מהר, ובין לבין משבצת, "זה טוב… מתוק… טוב לך?" ו "כן. אתה מגרה אותי… אני לא יכולה…" הוא מתנשף ואני שולה מן הסל את השמלה הצהובה שלי. במסיבת הרווקות של לילי נשפך עליה יין… אז עוד הטלפון צמוד לאוזן, אני מתיישבת במהירות על האסלה, פורשת את השמלה על ברכיי ובודקת. בקדחתנות. אני ממש מקווה שהכתם נעלם. השמלה הזאת עלתה לי ארבע מאות שקל. שתי שניות חולפות, ואני מבחינה בכתם הוורדרד. נח לו בשלווה באותו מקום. איזה עצבים, אני מתאפקת מלומר את זה בקול, ותחת זאת ממלטת מפי עוד גניחה. ועוד אחת.
רחש מאחורי הדלת, והידית זזה. רונן מציץ פנימה ואני ממשיכה לגנוח. "יפית – " העיניים שלו סוקרות את ערימות הכביסה המקופלת שהנחתי על הרצפה. אני מחייכת אליו, ומכסה את האפרכסת בכף ידי. "עוד כמה דקות." אני לוחשת לעברו ללא קול ומלווה את המשפט האילם במחוות האצבעות השגורה. אלא שזו פוגשת את הדלת שנסגרת.
אני יוצאת עם ערימת הכביסה של נעמה, ופונה לחדרה. היא כבר ישנה. אני פותחת את הארון בשקט, שלא תתעורר, ומניחה על המדף. אגב כך מציצה בשעון הקיר הוורדרד. מחוגיו מזדהרים בחושך ומבשרים שחלפה כמעט שעה. יופי. זאת הייתה שיחה ארוכה.
"מה רצית?" אני שואלת את רונן כשאני חוזרת לסלון. אבל הוא לא נמצא. איפה הוא? אני מניחה את הסלולארי על השולחן ומדליקה את הטלוויזיה. כש"ארץ נהדרת" ברקע, אני שבה ונוטלת את הפיסטוק מהקערה. הפיסטוק הזה משגע אותי.
ספור עסיסי איריס
אני חושבת ששמלת הרווקות שנשפך עליה יין לילי היא בבחינת האקדח הצ'כובי במערכה הראשונה המבשר את היריה במערכה השלישית
כשנכתמת "שמלת השבת של חנהל'ה" לא במהרה ימחה הכתם ,ולא משנה כמה עקשני יהיה הקרצוף
עקשן כמו קליפה של פיסטוק
יפה תארת את הקלות הבלתי נסבלת(לגבי)
של החטא הזליגה שלו אל תוך הבאנליה של היום יום וממנה
ומוטיב הבגד (בגידה)והכביסה על משמעויותיו הסמליות די מורגש
תודה רבה על הקריאה, חנתי. אני לא מצליחה להבין איך את מצליחה לעשות גם וגם וגם. את משהו נדיר. שוב תודה גדולה.
כנ"ל לגביך איריס יקירתי זה עתה עתה סיימתי פרק בספרי החדש ,ומדי פעם אני קופצת לביקור , זה נותן לי השראה ומאמן ומיימן אותי במילים בחיי
כותב הרומנים הוא רץ למרחקים ארוכים ובודד שם קצת, לכן אני קופצת לכאן לקפה או לתה
זה נותן כוח והשראה אני אוהבת לכתוב כשאני מוקפת
לעונג לי להגיב
איריסוש, מ ש ו ב ח .:-)
יום ז' לקדשו.
סיפור כחלחל בחזייה שחורה :), סימפוניה לפיסטוק ולכביסה. אין עלייך איריסקה. מלכת הז'אנר. שאפו.
תודה ממש. לוקחת לוקחת סימפוניה לפיסטוק מסוג ז'. הצחקתם אותי שניכם, בחיי. וזה טוב, כי הבוקר התחיל בצורה לא מצחיקה בכלל. גם לכם זה קורה שהסנדוויץ' של הילדים מאתמול חוזר אליכם ביום המחרת שלם… בלי שנתנו בו ביס אחד? ככה. בלי שאפילו הוציאו מהקופסא? אוף. זה מעצבן אותי…
טוב, לא כמו הפיסטוק:)
נשיקות ושבוע טוב. (תלמתי, תביאי לנו בקטנה משהו ממך. מתגעגעת.)
איריסקה, אצלי יש עכשיו בבית רק ילדה אחת – אני. ואת יודעת כמה פעמים מצאתי בתיק האוכל שלה/שלי ממצאים ארכיאולוגיים בצורת סנדוויץ' עבש, אבוקדו מקווצ'קווץ', מאובני גבינה צהובה, תפוח דייסתי – ופיסטוק ?:).
אני כנראה אוכלת אותיות במקום אוכל. נו, זה למה אני רזה.
זה למה את מצחיקה, תלמתי. אין עלייך. (ואני חותמת איתך שיש לי פיסטוק כזה בדיוק כמו שלך בתיק שלי גם כן…:)
על כגון דא נאמר : כל פרנסה מכבדת את בעליה 🙂
הסיטואציה הזו כתובה מצויין ומזכירה לי סצינה מסרט שאינני זוכרת את שמו
תודה רבה, ריקי מתוקה. על הביקור ועל התגובה. ואת יודעת מה, חשבתי לעצמי, בזמן שכתבתי, שאולי ראיתי פעם סרט על "זונת טלפון" כזאת. וממש לא הצלחתי להיזכר באיזה סרט מדובר. אם את נזכרת, תחזרי לספר לי. אני רוצה לראות שוב. נשיקות ויום הכי טוב.
מדובר בסרטו של רוברט אלטמן "תמונות קצרות" (short cuts) המבוסס על תשעה סיפורים של רימונד קארבר
כן? יש שם נערת טלפון? לא זכרתי. למרות שאהבתי מאד מאד מאד את הסרט, ואחרי שכתבת לי פעם משהו על קארבר, גם מאד מאד מאד התלהבתי ממנו. (הבנתי שאני לא היחידה:) בכל מקרה, בזכותך, גיורא יקר, אשוב ואראה את הסרט. תודה ממש. מעניין אם אליו התכוונה ריקי.