שחרחורת סופרת ומשוררת
הֱיִיתֶם הֲפָכִים גְּמוּרִים
אַתְּ הִשְׁתַּמַּשְׁתְּ בְּאוֹר בְּכַמֻּיּוֹת וּבְהֶכְרֵחַ
כְּמוֹ כַּפִּית גְּדוּשַׁה סֻכָּר בְּכוֹס קָפֶה,
הוֹסַפְתְּ אוֹתוֹ לְכָל דָּבָר,
אֶצְלוֹ הֻנְהַג שְׁעוֹן חֹרֶף בִּקְבִיעוּת
כָּל הַשָּׁנָה
מֻקְדָּם נִתְפַּס
כִּמְאֻחָר, וּלְעִתִּים הָיָה יוֹמוֹ נָטוּל
לַחֲלוּטִין.
אַתְּ הָיִית פְּתוּחָה וְדַבְּרָנִית
פִּזַּרְתְּ מִלִּים לְכָל דִּכְפִין,
הוּא, בְּדֶרֶךְ כְּלָל, הִבְרִיחַ אֶת שְׂפָתָיו
אוֹסֵף אֵלָיו
אֶת שְׁתִיקוֹתָיו, מַחְשְׁבוֹתָיו
בְּאֵרוּעִים לֹא לוֹ, נִסְגָּר.
יָכֹלְתְּ לְהִסְתַּכֵּל עָלָיו שָׁעוֹת, כּוֹתֵב, קוֹרֵא
עָיֵף, נִרְדָּם, חוֹלֵם, וּלְלַטְּפוֹ בְּעוֹד
שֶׁמֵּעֵינָיו נִבַּט מַבָּט קָצָר, זָהִיר.
בָּעֵת הָאַחֲרוֹנָה הָיוּ הַמַּבָּעִים כֻּלָּם
קְרִירִים
(לִבֵּךְ עוֹדוֹ רָתוּחַ
וְגוֹלֵשׁ עָלָיו מֵרֹב גַּעְגּוּעִים)
הָיִית קוֹרֵאת לוֹ, "אֲהוּבִי,"
"מַחְמַל נַפְשִׁי," "מָתוֹק שֶׁלִּי,"
וְהוּא הָיָה מֵשִׁיב לְךָ בִּמְשׂוּרָה בְּ"כֵּן?"
וּפַעַם הִתְפּוֹצַצְתְּ מִצְּחוֹק כְּשֶׁהִשְׁאִיר עַל פֶּתֶק
רְשִׁימַת קְנִיּוֹת, וּבְרֹאשָׁהּ כָּתַב לָךְ:
"אִירִיס יְקָרָה."
אֲבָל אָהַבְתְּ אוֹתוֹ
כָּל כָּךְ
תָּמִיד נִרְאָה לָךְ
כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁאִבֵּד
דְּבַר מָה, (שָׁעוֹן, כַּדּוּר, כִּוּוּן)
אוֹ שֶׁהִגִּיעַ שׁוּב לְבֵית הַסֵּפֶר
בְּלִי כָּרִיךְ בַּתִּיק,
אוֹ שִׁעוּרִים
נָכוֹן לִסְפֹּג עוֹד נְזִיפָה מֵהַמּוֹרָה
אִם רַק הָיָה רוֹצֶה, הָיִית נוֹתֶנֶת אֶת שֶׁלָּךְ,
(גַּם אֶת הַפְּרִי)
וְגַם, לְהַעְתִּיק אוֹתָךְ
אַחֲרֵי לֶכְתּוֹ, נִסִּית לִכְתֹּב
כְּאֵב
בְּכָל מִינֵי מִלִּים רַכְרוּכִיּוֹת
חַסְרוֹת עַמּוּד שִׁדְרָה
*
אֲבָל לְמַעַן הָאֱמֶת, הַרְבֵּה
לִפְנֵי שֶׁהוּא עָזַב אוֹתָךְ,
הָיוּ קְשָׁיִים : הוּא לֹא הָיָה יָכוֹל
הוּא לא יָכוֹל הָיָה, אוֹ שֶׁיָּכוֹל הָיָה
מְעַט, וְלִפְעָמִים פָּחוֹת מִזֶּה
וְלִפְעָמִים גַּם כְּלוּם
וְאַתְּ הָיִית רַכָּה מִדַּי
תְּלוּתִית מִדַּי
רָצִית אוֹתוֹ כְּמוֹ בַּת יָם
אֶת מִישׁוֹרֵי הַחוֹל הַלְּהוּטִים.
הֵנַקְתְּ אוֹתוֹ חֲלֵב זָהָב
לַמְרוֹת
שֶׁכָּאֲבוּ לָךְ הַפְּטָמוֹת
*
כְּשֶׁבָּא חֶשְׁוָן
יָצָאת אֶל הָאֲוִיר שֶׁהִצְטַלֵּל מִגֶּשֶׁם
אֶל הַתְּאֵנִים, הָאַלּוֹנִים וּכְלִיל
הַחֹרֶשׁ, הַיּוֹרֶה נוֹתַר תָּלוּי עַל עֵירֻמָּם
כְּמוֹ אַהֲבָה אַחֲרֵי הַמַּעֲשֶׂה
בַּסַּפְלוּלִים נִקְווּ הַמַּיִם
פְּנֵי הָאֲדָמָה כָּהוּ
וְהַסָּגֹל הָעַז נִמְהַל לִכְדֵי וָרֹד
גִּלִּית כִּי גַּם
תְּשׁוּקַת הָאֲבָנִים שְׁקֵטָה
אַךְ רְטֻבָּה מְאֹד
*
אַחֲרֵי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים
הֲכִי קָשֶׁה הָיָה לְהִתְרַגֵּל לִלְשׁוֹן יָחִיד
(וְעוֹד בִּנְקֵבָה) אֲבָל,
עָשִׂית מַאֲמָצִים כֵּנִים:
הִשַּׁלְתְּ מִשְׁקָל, מָרַטְתְּ שָׂפָם
בְּשַׁעֲוָה, הִפְרַדְתְּ אֶת הַגַּבּוֹת
לָבַשְׁתְּ שְׂמָלוֹת צְמוּדוֹת, מְנֻקָּדוֹת (כְּמוֹ שִׁיר)
קַלּוֹת לְהִפָּתַח (כְּדֵי שֶׁתּוּכְלִי לִנְשֹׁם)
זָרַקְתְּ אֶת שַׁיָּרוֹת הַכַּפְכַּפִים
וְנַעֲלֵי הַטֶּבַע, הַבְּרִיאוֹת
עָלִית עַל נַעֲלֵי עָקֵב
(אֵיכְשֶׁהוּ, נִרְאָה כִּי
הִתְנַמַּכְתְּ מֵרֹב גַּעְגּוּעִים)
*
בַּמִּסְפָּרָה עָלָה בְּדַעְתֵּךְ:
פְּרֵדָה הִיא שַׂעֲרָה
שֶׁהִתְפַּצְּלָה
לִשְׁנֵי קְצָווֹת שְׂרוּפִים.
_____________________________________________________________________________________________
עוד מתנת תרגום כל כך יפה ומרגשת שמצטרפת לאנתולוגיה מתורגמת של שירי לאנגלית, כאן תרגום של
Eric Bymel
לפואמה "שיעורים בפרידה". אין די מילים בפי להודות.
Lessons in Separation |
You were both total opposites.
You used light abundantly and as a necessity,
like a heaped spoonful of sugar in a cup of coffee,
and added it to anything.
He set the clock to daylight saving time
all year round.
Early was seen as late, and at times,
his day lacked it altogether.
You were open and talkative,
scattering sentences to anyone in need.
He usually locked his lips
as he gathered his silences, his thoughts.
At events where he felt out of place, he closed up his space.
You could watch him for hours, writing, reading,
fatigued, falling asleep, dreaming, and you stroked him
while he watched with a distant, discreet look.
In the end, his countenance turned cold
(while your heart boiled and brimmed with yearning for him)
You'd call him "my love",
"my beloved", "my dear"
and he'd respond sparingly "yes?"
And once, you burst out laughing when he headed a shopping list with "Dear Iris".
But you loved him oh so much
He always seemed to you
like a child who's lost something (his watch, ball or way)
or got to school yet again
without a sandwich or
his homework,
ready to be rebuked by the teacher.
If only he'd asked, you'd have given him yours
(the fruit as well)
and let him copy yours too.
After he parted, you tried to express
pain in so many
spineless wimpish words.
In fact, long
before he left you, there were problems,
he wouldn't, he couldn't, or barely could,
or at times even less than that.
And sometimes nothing at all,
and you were too gentle,
too dependent.
You wanted him, as a mermaid
her sunny expanses of sand.
You breastfed him precious milk,
though your nipples hurt.
When winter came,
you stepped out to the rain-washed air,
to the fig, oak and redbud trees.
The first rain hung on their nakedness
like love after passion.
Acorn hulls gathered water,
the earth darkened
and the deep purple passed into pink.
You also discovered
the stones' wet yet silent passion.
After so many years,
the hardest was to speak in first-person singular
(as a woman) but,
your efforts were sincere:
You lost weight, plucked your upper lip and brow hair,
put on tight dotted dresses, simple-to-open ones (so you could breath),
threw away your parade of flip flops and natural healthy footwear,
and you stepped into stilettos
(it somehow seemed
you'd shrunk from so much longing).
At the hairdresser's, it occurred to you:
Separation is a hair
that has split
into two burnt ends.