יהדות, יצירה, אדם קורא חושב, יוצר על יהדות ועל בני אנוש שנוצרו בצלם אלוהים
יום ירושלים: על אבנים, על קדושה ועל תקווה / מוטי לקסמן, אייר תשע"ב
יום ירושלים.
"כולם" יבואו לירושלים ביום ירושלים, גם השנה, תשע"ב.
"כולם", הנשיא, ראש הממשלה, הרמטכ"ל, המפכ"ל, המשפחות השכולות וגם אזרחים בוגרים, נוער וילדים.
יבואו לזכור, להזכיר.
בהר הרצל, בגבעת התחמושת, גם בשער האריות.
לפני ארבעים ושלוש שנים מלחמה הייתה , שישה ימים.
ניצחון גדול.
נפלו רבים.
העיר ירושלים "העיר אשר בדד יושבת / ובליבה חומה" [א], שוחררה, החומה אשר "בליבה" הוסרה.
ירושלים אוחדה.
ירושלים מאוחדת?
איך יודעים מה מאוחד?
ירושלים עיר הינה. גם תל-אביב, היא עיר. ואפילו כפר סבא.
בירושלים אבנים יש, בנינים גם עצים ואפילו פרחים.
בתל אביב, גם בכפר סבא.
ובכלל לעיר יש לב?
גם בתל אביב יש לב, "לב דיזנגוף" ויש קולנוע לב.
לכל עיר יש לב אחר?
רגע, תאמרו, מה איתך, הלא בכפר סבא גם בתל אביב אומר החתן, לפני שבירת הכוס, "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" [ב].
ובירושלים אומר החתן פסוק שונה?
האם הוא אומר, למשל,"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ תל אביב או כפר סבא תִּשְׁכַּח יְמִינִי"???
נו, באמת איזו שאלה!?
הרי רק לירושלים יש יום ירושלים, ו"אלפי דורות חלמתי עלייך, / לראות, לזכות, באור פנייך! [ג]"
על מה החלום? לאיזה אור כמהים?
"מקדש, מלך, עיר מלוכה" [ד].
אבנים
היום אין מלך גם לא מקדש, אבל יש הממשיכים לחלום, "בירושלים ישנו / איש לגמרי לא צעיר, / שבנה הרבה בתים / בכל פינות העיר. // הוא מכיר כל סמטה, / כל רחוב ושכונה, הוא בונה את העיר / כבר שבעים שנה. // והוא חולם כי, כמו שאת העיר בנה, / יניח למקדש את אבן הפינה" [ה].
ויש שאינם בנאים, אבל להזדהות מלאה שואפים, "עם כל אבן מתגוללת שימוני בפרצה / וחזקוני במקבות, […] מה טוב וידעתי, כי אבן אני ככל אבני ירושלים, / ומה אשרתי בהתקשר עצמותי עם החומה, […] קחוני עם האבן הירושלמית ושימוני בכתלים / וטוחו עלי טיח, / ומחומת הקיר ירננו עצמותי הכלים / לקראת המשיח"[ו].
אבן, אבנים.
מצד אחד, יש בירושלים "תרדמת אילן ואבן" [ז].
ומצד שני, המעיד על עצמו "איש ירושלים אני" [ח]. טוען, "האבן הירושלמית היא האבן היחידה שכואבת, יש בה רשת עצבים".
ומצד שני, המעיד על עצמו "איש ירושלים אני" [ח]. טוען, "האבן הירושלמית היא האבן היחידה שכואבת, יש בה רשת עצבים".
האם אבן ירושלמית מסוגלת לכאוב מכיוון ש "יש אנשים עם לב של אבן, / יש אבנים עם לב אדם" [י]?
ויש המבהירים, אבן הירושלמית נצחית היא, "אבן זו לעולם אינה נפגמת ואינה מתבלית. דורות חולפים עליה, גווניה המחוספסים מתכהים קמעה, והיא עודנה נשארת במלוא חיוניותה, כאילו אוצרת בתוכה את אור קרני שמש הקיץ הלוהטת ואת רעננות הקור והגשם"[יא].
ויש המבהירים, אבן הירושלמית נצחית היא, "אבן זו לעולם אינה נפגמת ואינה מתבלית. דורות חולפים עליה, גווניה המחוספסים מתכהים קמעה, והיא עודנה נשארת במלוא חיוניותה, כאילו אוצרת בתוכה את אור קרני שמש הקיץ הלוהטת ואת רעננות הקור והגשם"[יא].
אם כן, האם האבנים הנצחיות, המסוגלות לכאוב ושהן בעלות לב אדם, אוחדו לפני ארבעים ושלוש שנים?
כעת האבנים מאוחדות?
האם האחדות הנחגגת ברוב המון ביום ירושלים היא אחדות האבן???
רגע,
"אבנים עפות מכל רוח / ולכל הרוחות. זורקים אבנים, / […] האחד על השני […] היש עוד בארץ אבן שלא זרקו אותה / ולא בנו בה […] ולא זעקה מקיר ולא מאסו בה. הבונים" [יב].
אז אולי האחדות הנחגגת היא אחדות זרוקה או אולי היא אחדות נזרקת?
ובכל זאת האם נוכל לומר שאחדות הוא התואר המשקף את ירושלים???
אתנחתא.
קדושה
לא על תל אביב, וודאי גם לא על כפר סבא, מתאים להחיל את התואר, קדושה.
בירושלים, כך נראה העניין מתבקש.
ראשית, ירושלים נתפסת כעיר תורה, "ב. ישב לו […] והיה בוכה אמר לו אביו, […] ולמה אתה בוכה? אמר לו, איני בוכה אלא שאני מבקש ללמוד תורה.
ג. […] נגלה עליו אליהו זכור לטוב אמר לו, בן הורקנוס […] אם אתה מבקש ללמוד תורה, עלה לך לירושלם" [יג].
ומה הטעם לעבור לירושלים כמקום לימוד תורה מומלץ ומועדף?
הרי "כל מי שהוא מתפלל בירושלים, כאילו מתפלל לפני כיסא הכבוד, ששער השמים הוא שם, ופתח פתוח לשמוע תפילה" [יד].
ואם התפילה זורמת ישר לכיסא הכבוד, מובן הוא שלימוד תורה בירושלים הוא מועדף.
מדרש זה משקף גם עניין חשוב נוסף.
מקום שמוגדר כשער השמים, וודאי קדושה יש בו, לא כן [טו]?
אכן, קדושת ירושלים מנוסחת במקומות רבים, למשל, "כל ארץ ישראל היא משכני עליון, והמקודש שבה היא ירושלים" [טז]; "ירושלים עיר הקדש" [יז]; "העיר היא ירושלים, וקדושתה גדולה משאר קדושת ארץ ישראל" [יח]; "ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו" [יט].
לא רק קדושה יש בירושלים, היא גם מקור לשלום, "אמר רבי יהושע בן לוי ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו עיר שהיא עושה כל ישראל חברים" [כ].
ויש שלום בעיר, יש שלום בארץ???
אתנחתא נוספת.
ירושלים במקרא
ממתי מקושרת קדושה לירושלים?
הבה נעיין במקרא.
האזכור הראשון לירושלים מתקשר לאברהם, "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" [כא].
קדושת מקום מתוארת כאן? לא, אבל יש אפשר להבין כאן תיאור של אמונה משותפת, בנועם לב.
בעת מסע כיבושי יהושע את ארץ כנען, יוזם "אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם" קואליציה של חמישה מלכים [כב] להתקיף את גבעון, שאזרחיה הצטרפו למחנה יהושע, תוך כדי העמדת פנים.
צבא ישראל, בפיקודו של יהושע, מכניע את חמשת המלכים, אפילו באכזריות, והם נתלים [כג].
האם תבוסת מלך ירושלים מחילה את ריבונות יהושע על העיר?
לא בתקופה מאוחרת יותר, במעשה פילגש בגבעה מובהר, "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ. הֵם עִם יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
במלים אחרות ירושלים עדיין עיר נוכרית.
רק דויד "משחרר" את ירושלים. אמנם, דויד מגיע עוד לפני כן לירושלים [כה], אבל מושבו בה נקבע רק לאחר המלכתו, "בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ […] וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד […] וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה. וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ" [כו].
קדושה בירושלים עדיין אין.
רק שלמה, בן דויד ובת שבע, מקים את בית המקדש הראשון ויוצר את קשר הראשון בין ירושלים לקדושה, "וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה' וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה'" [כז].
לתשומת לבך, "כֶּסֶף, זָּהָב וְאֶת הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה'"…
בכל-אופן, שלמה, בטקס רב רושם, מייסד את קדושת המשכן, "אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן […] בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָרוֹן […] וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים […] וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה' […] מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'" [כח].
בית המקדש הוקם, הקדושה, קדושת ירושלים נוסדה, ושלמה מצהיר ברוב עם, "לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד. וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו כַּיּוֹם הַזֶּה" [כט].
והנה, שלמה המלך הגדול, בונה בית המקדש, מבסס קדושת המקום, מצהיר האמונים לה', אינו הולך בקודש, אינו הולך בדרכי ה'.
"וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' […] וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא" [ל].
וגם בעיני האלוהים אין זה נראה, "וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים. וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה' […] אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן. […] וַיִּתְאַנַּף ה' בִּשְׁלֹמֹה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם. וְצִוָּה אֵלָיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה'" [לא].
בניין בית המקדש, אבני הבנייה לא מנעו…
ירושלים, אבנים, קדושה
"כולם" יבואו לירושלים ביום ירושלים, גם השנה, תשע"ב.
"כולם", הנשיא, ראש הממשלה, הרמטכ"ל, המפכ"ל, המשפחות השכולות וגם אזרחים בוגרים, נוער וילדים.
יבואו לזכור, להזכיר.
בהר הרצל, בגבעת התחמושת, גם בשער האריות.
מה לזכור ומה להזכיר?
בירושלים אבנים יש, בנינים גם עצים ואפילו פרחים.
יש גם, תתפלאו אולי לשמוע, יש גם בני אדם בירושלים.
יהודים, מוסלמים, נוצרים ואחרים…
יש קדושה בירושלים.
מהי הקדושה הזורחת בירושלים העיר החבוקה ב"אוויר הרים צלול כיין, וריח ארנים" [לב]?
קדושת מקום, קדושת בית המקדש.
זו קדושה של אבנים!!!
איני נגד קדושה, אדם צריך קדושה.
בני אדם, חברה, צריכים מוקדי קודש כדי לקבל שאר-רוח, כדי להאיר את החולין המעייף, כדי לערוג למצב טוב יותר, כדי להאמין במציאות עולם וחיים טובה יותר.
קדושת אבנים בלבד אין בכוחה להצמיח ולהפריח זאת.
רק קדושת האדם, רק קדושת חיי האדם, הם הבסיס לחיים של בני אדם כבני אדם.
אז שלום יהיה, גם חברות אמת בין בני אנוש, בירושלים, בתל אביב והאמינו גם בכפר סבא…
<><><>
הארות ומראה מקום
א. נעמי שמר, ירושלים של זהב.
ב. תהלים קלז, ה.
ג. אביגדור המאירי, מעל פסגת הר הצופים.
ד. אביגדור המאירי, מעל פסגת הר הצופים.
ה. יורם טהר-לב, על כפיו יביא.
ו. יהודה קרני, שימוני בפרצה.
ז. נעמי שמר, ירושלים של זהב.
ח. יהודה עמיחי, ירושלים עיר ערש.
ט. ציטוט מפורסם משיר של יהודה עמיחי, לא מצאתי את המקור; אם ידוע לך, אשמח להשלים.
י. יוסי גמזו, הכותל.
יא. יהודה האזרחי, ירושלים אשר בחרתי, עמ' 282-281, על פי http://noar.education.gov.il
יב. יהודה עמיחי, "שיר זמני", גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות, עמ' 139–140.
יג. פרקי דרבי אליעזר (היגר) – "חורב" פרק א.
יד. מדרש שוחר טוב, צא, בתוך גלעד בן-שך, אמנון שילוני (לקטו וערכו), לכל אחד ירושלים, עמ' 39.
טו. לתשומת לבך,נאמר "כל מי שהוא מתפלל בירושלים", האם ה"כל" חל גם על מוסלמי וגם על נוצרי?
טז. רד"ק לתהלים מו, ה.
יז. מצודת דוד לישעיהו מח, ב.
יח. תורה תמימה הערות לשמות כה, הערה י.
יט. בבלי, ברכות מד, א.
כ. ירושלמי, חגיגה ג, עט, ד /ה"ו. האמנם "כל ישראל חברים" הוא האפיון המתאים לתושבי ירושלים בהווה, גם בעבר???
כא. בראשית יד, יח–כ.
כב. "חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם מֶלֶךְ חֶבְרוֹן מֶלֶךְ יַרְמוּת מֶלֶךְ לָכִישׁ מֶלֶךְ עֶגְלוֹן" (יהושע י, ה).
כג. יהושע י, כב–כו.
כד. שופטים יט, י–יב., המשך הסיפור מורה שדווקא בגבעון, ישוב עם בני ישראל, נעשית נבלה, אבל זה נושא לדיון אחר.
כה. "וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ" (שמואל א יז, נד), לאמיתו של דבר, עניין תמוה, אבל, שוב, לא בכך אנו דנים.
כו. שמואל ב ה, ה–י.
כז. מלכים א ז, נא.
כח. מלכים א ח, א […] י.
כט. מלכים א ח, ס–סא.
ל. מלכים א ג, ג–ד.
לא. מלכים א יא, ה– י.
לב. נעמי שמר, ירושלים של זהב.