אוזבקיסטאן 1943, אמא ברחה לשם מפולין.
כעת, באוזבקיסטן, רק היא ומאטעלע, בנה הקטן שנולד, אין יותר.
בוקר אחד יצאה ליריד הסמוך, לקחה את מאטעלע איתה. ידה אוחזת בידו כל הזמן.
צמוד כל הזמן.
ביריד המון, בני אדם, רעש, צבעים.
אמא מתחילה לדון עם מוכרים וקונים. ידה נוטשת את ידי מאטעלע.
מאטעלע לא קשור.
הקולות, הצבעים, הריחות מושכים אותו.
הוא מתחיל לנוע, מוקסם מן המגוון הנפלא שתוסס סביב.
נע, בין הדוכנים, בין הרוכלים, סופג את העושר הצבעוני בכל החושים.
את אמא הוא כבר אינו רואה.
מתעייף.
מאטעלע רק בן שנתיים.
יושב לנוח ליד חבית גדולה, ממשיך לעקוב בעיניו ובאוזניו לתנועות, לקולות, לצבעים גם לריחות שמסביב.
מאטעלע מוקסם, הוא מתמלא בעושר.
לפתע, מתוך בליל הצלילים והרעשים נשמעת צריחה איומה, מ א ט ע ל ע !!!
הקול מוכר למאטעלע, הוא לא נע.
כעבור שניות לא רבות, אמא מגיעה, מותשת מן החיפוש, בוכה.
רועדת כולה.
מסתכלת על מאטעלע בנה.
אינה מאמינה.
מאטעלע מסתכל, מחייך אל אמא, גם ליריד
גם לעולם.
יהדות, יצירה, אדם