אפרת מישורי משוררת, מבקרת, מנחת סדנאות כתיבה
ילדה אחת, ששמה חנוצ"קה, אהבה מאוד לשחק בבבושקה. כשרק נולדה, סיפרה לה אימא, הביאה לה סבתא, אימא של אימא, את הבבושקה שלה. זו ששיחקה אתה ברוסיה עוד לפני שעלתה לארץ, כשהייתה בעצמה עוד ילדה קטנה.
הבבושקה הייתה בובת עץ חלולה, עגלגלה וורודת לחיים, ולולא צוירו עליה בצבעים עזים תווי פנים ופרטי לבוש היתה דומה יותר לספל קרמיקה מצוייר, או לכוס חייכנית ועבת מותניים, מן הסוג ששמים על מדף של מזנון לקישוט.
אבל הבבושקה לא היתה ספל. וגם לא כוס, אלא בובה. לא ממש בובה, אלא יותר משחק שהתחפש לבובה. היא היתה עשויה משני חלקים, שהתחברו זה לזה כמו מכסה לקופסא, וכשפתחו אותה גילו בתוכה עוד בבושקה! בובת עץ נוספת, זהה לה לחלוטין, רק קטנה יותר, שהמתינה בסבלנות להתגלות, וכמובן: לפתיחה.
פתיחה של הבבושקה השנייה, הקטנה יותר, גילתה בתוכה עוד בבושקה, שלישית: בבושקה תאומה, עוד יותר קטנה, שגם המתינה בסבלנות להתגלות. גם פתיחה של הבבושקה השלישית, העוד יותר קטנה, גילתה בתוכה עוד בבושקה, רביעית. וגם היא הכילה בתוכה בבושקה קטנה ממנה, חמישית. וכך הלאה וכך הלאה, עד שבפנים, בבבושקה השמינית, נעצר הכל: בפנים חיכתה לפותחים – באותו חיוך קפוא, מצוייר – בבושקה קטנה מאוד, מעץ מלא ובגודל זרת, שלא נפתחה יותר.
מן הבבושקה הקטנה, השמינית, אפשר היה רק לחזור ולעטוף: בבושקה בבבושקה, בבושקה בבבושקה, בבושקה בבבושקה, עד לבבושקה האחרונה, השמינית והכי גדולה, שחיכתה בסבלנות לתורה באותו חיוך קפוא, מצוייר, רק גדול יותר.
חנוצ"קה אהבה לקלף ולעטוף לקלף ולעטוף. כשהייתה מתעייפת. אהבה לפתוח את כל הבובות, להפריד ביניהן, ולסדר אותן בשורה לפי גובה הולך ויורד. היא אהבה להפגיש בין הבובה הגדולה, שקראה לה ממוצ"קה, לבין הבובה הכי קטנה ואז להטות אותן זו אל זו, לנשיקה. והכי היא אהבה: להכניס את הקטנה אל הבטן הריקה של הגדולה, לסגור היטב, לטלטל בחוזקה ולהקשיב.
להקשיב למה? לצליל שמשמיעה הקטנה כשהיא נחבטת בקירות של הבטן הגדולה.
טוק-טוק-טוק-טוק! טוק-טוק-טוק-טוק! – מי שם? חנוצ"קה מפסיקה, מקרבת את הבובה אל האוזן, מקשיבה לשקט, ושוב מנערת:
טוק-טוק-טוק-טוק! מי שם?
טוק-טוק-טוק-טוק! מי שם?
מי שם?
מישם, או מי ששם, אף-פעם לא ענה. אבל יום אחד, כשחנוצ"קה חזרה על הטקס הקבוע של הטלטול נשמע קול מוזר. דומה, אבל אחר. כשקרבה את ממוצ"קה אליה לבדוק מה קרה גילתה חנוצ"קה שהיא נסדקה: פס עדין, כמעט בלתי מורגש, חצה אותה לאורכה. הוא התחיל מן החצאית, עבר דרך הבטן, טיפס למעלה לצוואר והגיע אפילו עד לחיוך הקפוא, המצוייר, שם נעצר.
בשקט בשקט, עוד לפני שאימא תרגיש, מיהרה חנוצ"קה לעטוף את הבובות זו בזו והניחה אותן על המדף בחדרה, כאילו כלום לא קרה.
באותו יום, באמצע הלילה, כשכל בני הבית ישנו את שנתם היה נדמה לחנוצ"קה שהיא שומעת משהו, קול מוכר:
טוק-טוק-טוק-טוק! מי שם?
טוק-טוק-טוק-טוק! מי שם? מי שם?
מי שם?
חנוצ"קה רוצה לישון. היא מושכת את השמיכה מעל ראשה ומנסה שוב להירדם. אבל הקול עקשן, הולך ומתגבר, הולך ומתגבר:
טוק-טוק-טוק-טוק! מי שם?
טוק-טוק-טוק-טוק! מי שם?
מי שם?
מישם?
מי שם ב-א-מת?
מי ששם צא מיד! צועקת חנוצ"קה בפחד. אבל הקול שלה חלש ובקושי נשמע.
טוק-טוק-טוק-טוק! מי שם?
ראשה של חנוצ"קה מתרומם בבהלה מעל הכר. היא מאמצת עיניים ומסתכלת סביב. שקט. חושך. כולם ישנים. היא לא רואה כלום. פתאום היא מבחינה במדף ועליו – בבובת העץ שלה, שבדיוק באותו רגע מתחילה לטלטל את עצמה מצד לצד ולהתייפח:
בוק-טוק-בוק-טוק,
אני לבד בעולם.
אין מי שיגן עלי
ואני מכסה את כולם.
בוק-בוק-בוק-בוק…
מה זה הבוק-בוק-בוק הזה? מתפלאת חנוצ"קה וכמעט מתחילה לצחוק. מה קרה לממוצ"קה? היא חולה? זה לא הקול שלה!
ואז, בבת-אחת, נזכרה חנוצ"קה במה שקרה היום אחר-הצהרים: אוי! היא באמת חולה.
לא! לא חולה, שבורה.
הרי כמעט שברתי אותה!
יש לה סדק!
רגע, אז מי מכסה את ממוצ"קה? חושבת חנוצ"קה, מי יכול לעזור לה? הרי אין אף אחד שיותר גדול ממנה! היא הבבושקה האחרונה, הגדולה, אז מי יטפל בה, כשהיא חולה?
חנוצ"קה קמה, מורידה את ממוצ"קה מן המדף, פותחת אותה, ודבר ראשון מוציאה ממנה את כל הבבושקות היותר קטנות, שיהיה לה קל בבטן. אבל ממוצ"קה ממשיכה להיטלטל מצד לצד ולהיאנח:
"בוק-טוק-בוק-טוק,
אני לבד בעולם.
אין מי שיגן עלי
ואני מכסה את כולם.
בוק-בוק-בוק-בוק…"
מה עושים? חנוצ"קה מוטרדת. היא עומדת מול הבובה וחושבת מה לעשות. עובר זמן, ועוד זמן, ולבסוף יש לה רעיון:
היא פותחת את שבע הבבושקות הקטנות בזו אחר זו.
היא מרכיבה כל אחת לחוד, מחדש.
היא מעמידה את כולן במעגל מסביב לממוצ"קה כדי שיקיפו אותה. זהו, היא אומרת לעצמה בסיפוק, עכשיו יהיה לה טוב וחם.
אבל ממוצ"קה לא נראית מאושרת ובטח לא שמחה.
עובדה, היא שוב מיטלטלת אנה ואנה
ושוב מתחילה הגניחה:
בוק-טוק-בוק-טוק,
אני לבד בעולם.
אין מי שיגן עלי
ואני מכסה את כולם.
בוק-בוק-בוק-בוק…
מה עוד אפשר לעשות? שואלת חנוצ"קה בייאוש, עשיתי כל מה שיכולתי! היא מנסה להצמיד את הבבושקות עוד יותר לגופה של ממוצ"קה וגם: להגביה אותן אליה אחת-אחת כדי לתת לה נשיקה.
אבל ממוצ"קה – בשלה. האנחות הולכות וגוברות והטלטול הופך לרעידה מפחידה:
בוקבוק! בוק!-בוק!
בוקבוק! בוק!-בוק!
השעה כבר מאוחרת מאוד. עוד מעט ויגיע בוקר.
חנוצ"קה כמעט נשברת. לרגע, היא אפילו חושבת להיפטר מממוצ"קה, לזרוק אותה מהחלון, להסתפק בשבע בבושקות ודי! זהו, מספיק עם הנדנוד הזה! אבל חנוצ"קה עייפה. עייפה מאוד. ומרוב שהיא עייפה היא רוצה רק לישון. היא לוקחת את ממוצ"קה הגונחת אליה למיטה ונשכבת. היא מניחה ראש על הכר ושמה את הבובה לידה, מתחת לשמיכה. היא עוצמת עיניים ונרדמת.
טוק-טוק-טוק-טוק! מי שם? מי שם?
טוק-טוק-טוק-טוק! מי שם?
מי שם הפעם?
אוף, זו שוב את, ממוצ"קה, תני לישון!
אבל ממוצ"קה לא רוצה לישון. היא רוצה לעוף. לעוף היא רוצה. לרוסיה היא רוצה. אבל לא לבד. עם חנוצ"קה היא רוצה.
רק אתה היא רוצה. ועכשיו !!!
עכשיו ???
כן, עכשיו!
א ב ל א י ך ???
בוק-בוק-בוק-טוק – ממוצ"קה נפתחת לרווחה –
וחנוצ"קה קופצת לתוכה.
בוק-בוק-בוק-טוק – ממוצ"קה ננעלת נסגרת –
וחנוצ"קה בפנים, מאושרת.
הן עפות! הן עפות!
ממוצ"קה כבר עפה לארץ הרחוקה וחנוצ"קה איתה בבטן הריקה! בפנים חשוך, אבל בכלל לא קר, ומרוב שנעים לה היא נרדמת ישר.
טוק-טוק-טוק-טוק! מי שם? מי שם?
טוק-טוק-טוק-טוק! מי שם?
מי שם?
חנוצ"קה שומעת נקישה. היא מתעוררת. ממוצ"קה נפתחת לרווחה ואומרת: "זהו. הגענו. את יכולה לצאת. אני עוצרת".
בחוץ קר ושלג ובפנים נעים וחם, אבל חנוצ"קה יוצאת אל האדמה הלבנה, הקרה, ונעמדת ליד ממוצ"קה מתחת לבית אפור, די גבוה.
"הנה, כאן גרתי לפני שבאתי אלייך", אומרת לה ממוצ"קה בהתרגשות ומצביעה על חלון בקומה הרביעית. החלון לא נראה מיוחד. הוא סתם עוד חלון, רגיל לגמרי, שעומד בשורה אחת עם עוד חלונות כמוהו.
"פעם, לפני הרבה שנים, עוד לפני שנולדת," מספרת ממוצ"קה, "זה היה הבית שלי. גרה בו ילדה ששיחקה איתי. היא פתחה וסגרה אותי, בדיוק כמוך".
"אבל האמת היא", נאנחת ממוצ"קה, "האמת היא, שהבאתי אותך לכאן כדי לגלות לך משהו", היא מוסיפה בפנים רציניים ודמעה אחת, בודדת, יורדת על לחייה ומרטיבה את החיוך הקפוא, המצוייר.
"החלטתי לספר לך סוד", ממשיכה ממוצ"קה, "אבל רק אם תכנסי לתוכי כדי לשמוע אותו. אני לא יכולה לספר סודות כשרואים לי את הפנים". "אה, ועוד משהו", היא נזכרת, "תבטיחי לי לא לגלות לאף אחד".
"מבטיחה", עונה חנוצ"קה. וגם פניה רציניים מאד וליבה פועם בחוזקה מרוב מתח: טוק-טוק-טוק-טוק! מי שם? מי שם?
טוק-טוק-טוק-טוק! מי שם?
מי שם?
ממוצ"קה נפתחת ובוכה וחנוצ"קה נכנסת אל תוכה.
ואז, בחושך-בחושך, ובלי לראות את הפנים, היא מקשיבה לקול של ממוצ"קה מבפנים.
"אני לא הבבושקה האחרונה", מספר הקול הבוקע מן החושך. "פעם, מזמן, כאן ברוסיה, היתה עוד בבושקה, תשיעית. בבושקה שכיסתה אותי. הילדה אהבה אותה מאוד וגם היא המציאה משחק בדיוק כמו שלך. היא היתה מניחה את כל הבבושקות בצד, מכניסה את הקטנה לתוך הגדולה, מטלטלת ומקשיבה, מטלטלת ומקשיבה".
מקשיבה למה? שואלת חנוצ"קה.
"למה כבר אפשר להקשיב? לצליל, כמובן.
לצליל שמשמיעה הקטנה כשהיא נחבטת בקירות של הגדולה".
כך מסביר הקול, ומיד דחוף לו להמשיך: "אז את שומעת? יום אחד, באמצע המשחק, כשכל הבבושקות עמדו בחוץ והסתכלו, כמו תמיד, הבבושקה התשיעית, הגדולה ממני, נפלה על הרצפה ונשברה. הילדה הקטנה הצטערה מאוד. היא בכתה ובכתה ואף אחד לא הצליח להרגיע אותה. בסוף קראו לאמא שלה. אמא שלה לקחה אותי, שמה בתוכי את כל הבבושקות לפי הסדר, ואז הניחה אותי בידיים של הילדה עם כל הקטנות בפנים, שתשמח. ואת יודעת מה היא עשתה אחר-כך?"
"מה?"
"היא לקחה את הבבושקה השבורה, וזרקה אותה דרך החלון".
"החלון הזה?" שואלת חנוצ"קה בתדהמה.
"כן, החלון הזה", מאשר הקול.
ועכשיו ממוצ"קה נפתחת קצת כדי שחנוצ"קה תוכל לראות ומצביעה שוב על החלון הרגיל, הלא מיוחד, שנמצא בשורה אחת עם יתר החלונות בבניין הגבוה, האפור.
חנוצ"קה מסתכלת למעלה דרך הפתח וחושבת על הבבושקה השבורה. אולי היא קבורה כאן מתחת לשלג? אולי קר לה?
פתאום נדמה לה שהיא עומדת להבין משהו. לא, היא לא עומדת להבין משהו, אלא משהו עומד להבין אותה. המשהו שואל:
ומאז את הבבושקה הגדולה, נכון?
שקט. חושך. ממוצ"קה לא עונה. רק הקול מתוך בטנה משמיע מנגינה: טוק-טוק-טוק-טוק…,טוק-טוק-טוק-טוק…,
רגע, זה הקול של ממוצ"קה? נדרכת חנוצ"קה, הרי ממוצ"קה חולה! זה לא הקול שלה!
טוק-טוק-טוק-טוק, מי שם? מי שם?
טוק-טוק-טוק-טוק, מי שם?
מי שם?
אמא עומדת ליד המטה של חנוצ"קה ומטלטלת אותה בחוזקה.
"קומי כבר, מה קורה לך הבקר? את תינוקת? למה ישנת עם הבובה? את יודעת שסבתא תכעס."
חנוצ"קה לא עונה, רק פוקחת עיניים ומציצה. לידה, שוכבת ממוצ"קה, שלימה ורגועה על הכר, מחייכת אליה חיוך קפוא, מצוייר.
נקרא כמו חלק מסיפור ארוך יותר. יםה.
יםה=יפה!
איזה סיפור יפה, אפרת!
היי אפרת
יש בספור את הכאב, את הלא הוגן, את האמא המעצבנת, שסתם כועסת על ביתה,
ויש את הילדה החכמה!!!
נו, היא התיקווה שלנו…
רק שהיא תמשיך!
(אני לא בטוחה שהמשכתי)
להתראות טובה
גם אני לא בטוחה, טובה. אולי להמשיך זה להניע את המקום בו נעצרנו
יפה, אהבתי את החזרה שלה לרוסיה, כי לכולנו יש געגועים כאלה. ובכלל .. נוגע ללב.
כמו סרטמצוייר, אבל למבוגרים. מקורי-כרגיל אצלך, אפרת.
יפה ומיוחד ונוגע במקום שאני לא יכולה בדיוק לנסח, אבל הוא חשוב. קשור אולי להכלה ולאמהות… אני עוד אחשוב :).