שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב
הִסְתבֵּר שהגדַרַת הביטוּיִים לא כל-כך מדוּייקֶת. והשְׁבטים הפרימיטיביים צדקוּ. אין דבר כזה הוכחה. כי מי שמוכרח להוכיח – חייב הוכחה. אבל אין כזה דבר. הטיפשוּת גֵירשה גם אותי. אי אפשר להיות נוכֵח. אני מנסֶה. מִבּעד למסך הערפל. מִבּעד לַסחרחורֶת. להֵיאחֵז בַּעכשיו. בַּרגע. כמו עוֹגן הצלָה. כמו מצוֹף. אני כל-כך אוהֵב אותם. את התלמידים. אני רואה אל תוך הלב. הבדידוּת. המִסְכְּנוּת. הסבֶל. אני קשוּר. כל-כך קשוּר. לְהרבה דברים. לְהרבה אנשים. אולי לְהכל. אני כל-כך אוהב לכתוב. לְאט. כתיבה תמה. אני לא יודע לָמָה. זה בא והולֵך. הסִחרוּר. אני מנסֶה ללמוד מִזֶה. לְמקֵד את זֶה. לַחווֹת את ההוֹוֶה הצָרוּף בְּתוך זֶה. הכתיבה מְמקדֶת. נועצֶת כמו נעָץ. זה כל-כך מְרשׁרֵשׁ. זה כל-כך נוגֵע. אהבה. רק אהבה. אֵין מָה. באמת שאֵין מָה. רק אהבה. רק אהבה. תופסים את החבֶל. כְּמאֲחַז. כְּתפְנִית. כְּהוכָחָה. רְאה לְעֵיל. מה קורֶה אם מנסים לכתוב כְּשאֵין מה לכתוב. האם עֶצם מגָע העֵט על הנייר יביא את הכתיבה. האם אין אלא להיכָּנע לַכְּתיבה עצמה ומה שיִזרוֹם – יִזרוֹם. נראֶה לי שחווַיַית הרֶגע היא הדבר הכי חשוב לי בחיים. גם כְּקֶרֶשׁ הצָלה, גם כחגיגָה לְאחַר שההצָלה הִתְרחשָׁה. נראֶה כי חיים בלי חווייה זאת יהפכו לבלתי אפשריים. לכן אני מנסֶה להאֵט הכל. להאֵט עוד יותר. כל דבר. כדי לחווֹת את ההוֹוֶה הצָרוּף. יש רק אהבה גדולה לְמה שאני עושֶׂה. וְלאנשים. כנראֶה זהוּ אושר. להפוך את מה שאוהבים לְקִיוּם מְציאוּתי. לְהגְשִׁים. כלומר לִיצור מן הרעיונות את הגשְׁמִי. הדמעות מאַין הן באוֹת. מִשָּׁם. מִשָּׁם. מִשָּׁם הן באוֹת. מִתּוֹךְ הַתּוֹךְ. הן באוֹת מִתּוֹךְ הַתּוֹךְ.
בַּנְגְקוֹק – תאילנד