עוד מעט חצוֹת. ראש השנה ההוֹדִי. דִיוָאלִי. היום, לפני 7 שנים, בבוקר החג הזה, נַחַתִּי בהודו בפעם הראשונה. 7 שנים אני בַּמסע. בארבע יבשות. ואני לא ידעתי. לא ידעתי שהמסע יימַשֵׁך כך. כבר 7 שנים. בִּניין הדירות שאני שׂוכר בו חדר, נצבע מחדש. בְּאפור. הכל אפוֹר. מבחוץ וגם מבפנים. כל החדרים נראים אותו הדבר. הריהוט אפור, הקירות, הארונות. למה הם בחרו בצבע הזה? עכשיו יש לי את השֶׁקט שרציתי.
אני לא מודיע כמעט לאף אחד שאני פה. שֶׁקט. אני מחכה עם זה. אני אודיע בשבוע הבא. עכשיו רק להיות. בַּפְּעוּלָה היומיומית. בַּטֶקֶס של הפְּעוּלָה היומיומית. כל פעוּלה היא טקס. כן. באמת. תלוי בי. אני הופך כל פעוּלה יומיומית לחוויה של ההוֹוֶה הנִצחי. ואז כל פעוּלה, למרות הרוּטינה, קוֹרֵית בעצם בַּפָּעם הראשונה. היא הופכת לְתגלית.
בַּנְגְקוֹק – תאילנד
שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב
חשבתי שאתה מחפש. אבל אולי בורח, אולי מסתתר, אולי מנסה להתנער ממטען עודף, אולי מסתגר, מתחבא בערים זרות, אבל בוודאי בולט בזרותך, או שלא? אולי אתה מסתתר מושלם, לובש את פני המקום?
מוזר המסע הזה שאין לו סוף.
זה ממש כשרון, גיל, לחיות את ההוויה הרוטינית הזאת כפלא המתחדש יום יום דרוש לזה אימון הרוח לטווח ארוך, האם נחת מהמסע?
התכוונתי האם חזרת מהמסע?
חנה היקרה! באופן פיסי, כן, המסע נעצר אחרי 8 שנים ועכשיו אני בישראל. הטקסטים המתפרסמים נכתבו ב 8שנים אלו. ואולי, באמת, אני רק נח מהמסע.
תודה, ענת. לכל שאלותייך החשובות אני יכול לענות בכנות רק: אינני יודע.