שירת המסע זן מאסטר, אמן במה, כותב
לִכתוֹב, לִכתוֹב, לִכתוֹב,
משהו מוכרח בי לִכתוֹב.
קָשים הקְדוֹשים, קָשים.
לִכתוֹב, לִכתוֹב, לִכתוֹב,
משהו מוכרח בי לִכתוֹב.
והחלום עוֹזב את השתיקה
והשתיקה עוזבת את המִדרוֹן.
והמִדרוֹן עוזב את הנוף
והנוף עוזב את מה שמסביב.
ומה שמסביב עוזב את החיים
והחיים עוזבים את מה שנשאר.
ומה שנשאר עוזב את הקָיים
והקָיים עוזב את הסגוֹל.
והסגוֹל עוזב את הכחוֹל
והכחול בָּא. באמת שהוא בָּא.
לא סְתם. הוא בָּא קרוֹב.
שכל אחד יִרְאה. והוא לא מְוותר.
לא עונה על שאלות. רק בָּא
קרוֹב. הכי קרוֹב שאפשר.
אִם כְּבָר.
יָאנְגוֹן – מְיָאנְמָאר
מְיָאנְמָאר : מה פירוש המילה?
"מוכרח לכתוב": אבל דוקא באריכות?
האם אין בטקסט הזה משהו מהסירבול
? רוב המילים חוזרות על עצמן. אם נייחד כל כפול, כמה מלים תישארנה.
מוכרח לִכתוֹב.
קָשים הקְדוֹשים.
והחלום עוֹזב את השתיקה.
זו את המִדרוֹן – זה את הנוף
וזה – מה שמסביב.
ומה שמסביב עוזב את החיים
מה שנשאר?
הסגוֹל העוזב את הכחוֹל הבָּא.
באמת. לא סְתם. הוא בָּא קרוֹב.
שכל אחד יִרְאה. לא מְוותר.
לא עונה על שאלות. רק בָּא
הכי קרוֹב שאפשר….אִם כְּבָר…
היה מנשורר בשם עזרא שקיצר שיר של חבר שלו. אבל ההם היו משורריים גדולים.
וזה סתם שעשוע.
כן ירבו תגובות.
מְיָאנְמָאר היא המדינה שפעם נקראה בּוּרְמָה.
איך הכל דוהר בשירך בחוסר נשימה ומבטא את הרצון הזה לכתוב לכתוב ,כדי לתפוס את הכחול הנפלא הזה קרוב קרוב, ומהו הכחול אם לא השמיים שבפנים שמתגלים אלינו בשעת היצירה? והם נוצרים מהחלומות והשתיקה והסגול שמפנים את מקומם במהירות בלתי נשלטת לכחול הזה , גיל , שהיה הרבה ממנו, גיל היקר.
צ"ל למעלה: שיהיה הרבה ממנו
אלפי תודות חנה, זה נוגע ללב.
אז זהו מיאנמר. – ומה בדבר עודף המלים…?
ייתכן בהחלט שהצדק איתך. אלא שהשיר מוּקָא באחת, ואז אין בי כל יכולת לשנות, לקצר או להוסיף.
יפה גיל. זורם כמו מסע של התנתקות והתנקות, אחרי הכל לפני הכל, של סוף או טהרה, נותר האור בצבע הבסיסי של היקום, הכחול.
המון תודות, מיכל.