דיון ב"קורונה" לפאול צלאן

 

  קורונה /פאול צלאן

 מגרמנית: בן ציון אורגד

הסתיו אוכל מידי את עלהו: אנחנו חברים.

אנחנו מקלפים את הזמן מתוך האגוזים ומורים לו ללכת:

הזמן שב אל פנים הקליפה.

 

במראה יום ראשון,

בחלום ישנים,

הפה דובר אמת.

 

עיני יורדת אל ערוות האהובה,

אנחנו מסתכלים זה בזו,

אנחנו אומרים לעצמנו דבר סתר,

אנחנו אוהבים זה את זו כמו פרג וזיכרון,

אנחנו ישנים כמו יין בקונכיות,

כמו ים בקרן הדם של ירח.

 

אנחנו עומדים חבוקים בחלון,הם מסתכלים בנו מן הרחוב:

הגיע הזמן,שידעו!

הגיע הזמן שהאבן תיאות לפרוח,

שלאי-שקט יפעם לב.

הגיע הזמן שיהיה זמן.

 

יש זמן.

 

 

 

 

 

 

ניתוח ודיון עצמי בשיר קורונה:

 

שורה ראשונה; הסתיו כחיה טורפת, מפחידה, פראית, אוכלת מידו. בביטוי 'אנחנו חברים' טמונה זרות.

שורה שניה ושלישית; הזמן המופשט, מקופל למשהו קונקרטי כאגוז. מזכיר לי גם משהו בקונוטציה קבלית, שכן בתורת הקבלה מקופלים באגוז ובקליפה הטוב והרע יחדיו, ומעשה הצדיקות הוא ברירת הטוב מעירוב זה.  הזמן שב אל פנים הקליפה, נעשה ניסיון לסדר ולתיחום המופשט,לאגוז צורה הדומה לכדור או אליפסה. הקבלה בין מופשט לקונקרטי נמצאת גם בעוד שורות בשיר.

 

שורות ארבע חמש ושש; משחק של השתקפויות בלתי אפשריות. הזמן מביט מן המראה (יום ראשון), בחלום יש שינה במקום שינה בחלום . הפה דובר אמת . אולי זה המשתקף בראי. אולי בראי הזמן.

 

בית שלישי. שורות שבע ושמונה. העין מביטה לא בעין, לא בצוואר, לא ביד. בערווה. הערווה והעין מביטות זו בזו. העין היא ייצוג המופשט, הערווה היא המימוש הארוטי פיזי  החריף ביותר של האהובה, אותו מושג, ישות מופשטת.

שורה עשר ; כמו פרג וזיכרון.מה הקשר בין פרג לזיכרון? מקביל ליחס בין הזמן לאגוז. ניסיון לקשור את המופשט מאוד למשהו קונקרטי, טבעי. האהבה היא המופשט, והיא מתגלמת במשהו קונקרטי מסוים, באהובה.  הפרג הוא ארוטי אכיל ושחור ודומה לערווה.

שורה אחת עשרה; שורת  טקסט ווירטואוזית ,שורה בה גדולה. הקונכייה בעלת צורה מפתיעה, בתוכה יין אדום חסר צורה. היין אינו משהו טבעי, הקונכייה כן. הקונכייה מזכירה בצורתה המפותלת והחמקמקה את פתח הערווה של האהובה. בתוכה יין, והערווה היא פרג שחור ובה דם. בה מימוש. 

שורה שתים עשרה; הים מפכה לכאן ולכאן והירח ממעל, מביט, לא בשלווה מביט כי אם בקרני דם.

 

בית רביעי. שורה שלוש עשרה, מתארת סיטואציה מפתיעה רבת פנים. האוהבים מביטים מהחלון, מלמעלה למטה. אך מביטים בהם. הם נצפים. הגיע הזמן שידעו, כאן אהבה. אהבה היא נס כאבן פורחת.

לאי שקט יפעם לב . שורה מדויקת מאוד. אין שקט. מתחולל דבר מה גדול בקרבם, חודר אל מחוץ לחלונם.

פועם לב. לב אנוש.

הגיע הזמן שיהיה זמן. יש זמן. עתה שקט.

 

 

השיר רב פנים , רב השתקפויות. חלקו הראשון לא נראה כשיר אהבה. חלקו השני כן. הוא מסתיים בשורה דואלית. אנחנו זה 'הוא והאהובה' וגם 'הוא והסתיו' . האגוז הערווה והפרג, לעומת  הזמן העין והזיכרון.  ובעצם מהי האהבה אם לא מימוש של שני קטבים אלה, המופשט והקונקרטי המסוים, לכדי אחד?

 הגיע הזמן. יש זמן. השיר נחתם במופשט המנומס.  נוגע במסתורין האהבה והארוס. ולבסוף הופך זוג האוהבים מסובייקט לאובייקט.

 

כבכל שירתו של צלאן, הד נבואי קשה מנשוא. באהבה, בפרג, בקרן הדם של ירח. נבואה שאינה נשכחת.