סוודר משלך כותבת
בירושלים. בלי אגו, בלי ליטוש. ביתר כנות. יותר צלול האוויר בלילה בהליכה מהירה. והיופי , יופייה הלא נתפס של העיר. הברושים שנעים ברוח, מטלטלים בין הטיפות.
בעוד כמה חודשים, אולי ינואר ,מבין הסלעים ישתפל השלג כשער שיבה. העיר ירושלים דומה , על שכונותיה הפרושות רחוק זו מזו ,לכף יד פעורת אצבעות .דרכיה עפר ואספלט, חצץ ודם ; רקיע מחורר תפילות מאיים תדיר לפול מטה.
כל כך אמיתית העיר. וקשה בדרישותיה. אם בדידות אז בדידות מלאה. כזו חדה שאי אפשר להסתתר מפניה, אפילו לא להעמיד פנים. והקור שחודר מבעד לכל. מבעד לעור הוא מחלחל אל תוך האצבעות כאילו היו הן כפפה והוא הבשר, שורף בצינה , מנשק ארוכות . והרוחות. הרוחות. שורקות ושורקות, גונחות. לשונות ירושלים קרות וארוכות. קרות וארוכות כאילו תיכף ילקקו אותה בלשון של זהב, על תושביה, ויבלעו פנימה. עד שהכול ייעלמו ורק העיר תישאר .
בתל אביב אני מתרפקת על ההמולה. השאון שלא מאפשר רגע של שתיקה אמיתית.
בירושלים כאב . לא בדוי, לא פוטוגני. כאב קורע, רק אתה ואבנים גדולות שלפניך היו כאן ולאחריך יישארו. של אתה רק בנאדם, קט קטן, אז למה לא בצניעות? הנה אתה, והנה אנחנו.ידי אבן שמתחילות באדמה ונגמרות בשמים. אבנים שספגו הכול. גם את דמעותיך ישתו בצמא, בשקט גמור.
בתל אביב high , קריאה של אגו. מציצה ארוכה לאגו . לעצמי. חנויות, אנשים, צבעים, מכנסיים, ספסלים קמורים, נשים יפות. יפות שזה קורע את הלב. ואין זמן להקדיש לכל אחת ואחת את הזמן הראוי לה. יש לפאר אותן. לבנות להן מקדש שלנצח ייכון. אבל הן? הן לא יהיו כאן אפילו בדל בדלו של נצח. רגע אחד ואינן. רגע עמוס כל כך.
ואי אפשר אפילו לכאוב כמו שצריך.
אמיתי מאוד. אני מזדהה עם כל מילה וכתבת את זה יפה מאוד!!! כל מילה בסלע!!
יפה וחושני
אפרופו אבנים:
אם בארזים נפלה השלהבת (אם ירושלמית כותבת ככה על עחרה), מה יגידו אזובי הקיר (מי אנחנו, חובבי תל אביב שנתווכח?).
חגית ורונן, תודה.
חנוך, נדמה לי שכביש מס" 1 שמחבר בין ירושלים לתל אביב, מחבר גם שני חלקים בלבו של יהודי. לפחות במידה מצומצמת.
יפה התיאור שלך את ירושלים, איילה. כל כך מדויק ואמיתי
תודה עודד, על התגובה
גם זה יפה מאד!
רק לא הבנתי מי הוא ה'אתה' שמופיע בפסקה הלפני אחרונה. אם זו את, אז למה לא 'את'?