סוודר משלך כותבת
הבלוג היומנאי שנפוץ כל כך באינטרנט, הוא המפנה בין יומן לסיפורת. שלב הפינג פונג עם הקהל, שלא באמת שופט את היצירה . כדי לשפוט דרושים שהות, ומרחק. הבלוג מכונה "יומן רשת", מתחדש כל הזמן ומלווה את הכותב אל תוך היומיום. לכך הוא נועד.
נכתב על הבלוג והכתיבה הבלוגית באינטרנט ככלי ביטוי ב"רוח התקופה". אבל מה זה אומר?
מה ההבדל בין הדובר ביצירתו של פרוסט "בעקבות הזמן האבוד" לזה הבלוגרי? כשקוראים אותה היצירה נראית ונשמעת כמו יומן ארוך, עמוס וצפוף פיסות מידע רכילאי אינפורמטיבי ויומיומי לחלוטין. איפה נוכל לאתר אותם שהות ומרחק?
בכתיבה בלוגית ויומנאית יש ויתור על שלב הסובלימציה.
כל כותב מגיע לשלב שבו חייב להיבנות לו אני נוסף, על זה הקיים . זהו האני הכותב. על כן ישנו פער ולעיתים פער של ממש בין האדם לכותב, אפילו די מזעזע. האני הנוסף, מכיר ורואה את האני הרגיל נוטל ממנו מה שירצה. אך זה האחרון בשום פנים ואופן אינו זהה לו. האני הכותב (על אני) שואב את האני הרגיל משלל זיכרונותיו רשמיו תחושותיו ומצביו, ומשתמש בהם כשהוא פונה החוצה להעולם, ממש כמו בלש או מציצן אובססיבי, לצרכי הכתיבה. מתוך צורך אנוכי וזר.
האדם הכותב הוא במידת מה אדם מתפצל. ברגע שהיצר הזה מופנה בעוצמה פנימה אך לא מצליח להתפצל הלאה ומתוכו לעבור החוצה – הכותב הופך סובייקט ואובייקט בלעדיים. הדבר משול לשתי מראות המוצבות זו מול זו ומשקפות אחת את השנייה לאינסוף. אמנם נראה שאפשר לדלות עוד ועוד חומרים מתוכנו, אבל הכותב הבלוגרי שב ומספר את אותו הספור,שוב ושוב: הספור שלו. כל סופר כותב את עצמו. אז מה בעצם ההבדל?
מאחר שהאישיות הכותבת לוקה מעצם טבעה במציצנות (שמתבטאת בדחף לכתוב ) והאובייקט היחיד שנמצא הוא האדם עצמו, על כל מה שהוא עובר – היצר לא ישבע, ולא תושג התקדמות. והכתיבה, היא תמיד ניסיון להתקדמות (לאיזה כיוון? שאלה אחרת) . אולי לא תמיד בכלים אנליטיים, בכלים שלה.
הגעתי לפרוסט.
פרוסט לא אוהב את החיים ולא אוהב את האנשים. אנשים רבים לא אוהבים את הזמן האבוד שלו. לא קל למצוא מי שיסכים להודות באהבה ליצירה התובענית. פרוסט הורג את החיים ובדיוק של פתולוג מנתח אותם חתיכה אחר חתיכה. בדרך הוא מתענג על הגרוטסקיות שבחדוות היצר, הקנאה, האהבה, התחרות והאגו – כל הרגשות שמניעים אדם לקום בבוקר. ואכן עם הקריאה נחלש יצר החיים והקורא מוצא עצמו, שוקע אל המיטה, אל הבהייה בעקבות זמן אבוד. אולי הספר המעמיק ביותר במאה העשרים, בטפול בטבע האדם .פורט אותו לפיסות דקות, כמעט שקופות.
מרסל פרוסט התגלה לעולם בקול מכשף מגנטי. קול שמקשה מאוד על הקורא, להינתק ממנו ימים רבים עם תום הקריאה. בקריאה ראשונה נדמה שפרוסט מדבר אך ורק מתוך גרונו, רושם את קורותיו לתוך יומן ענק ואנחנו קוראים. התבוננות עמוקה בספרי "הזמן האבוד" מגלה שפרוסט הצמיח מתוכו אני נוסף. בלעדיי האני הנוסף לא היה קם "בעקבות הזמן האבוד" אלא חבית של זיכרונות משעממים יותר או פחות. פרוסט הוא הסופר הבלוגרי הראשון. אבל הוא היה חדשן . במה ? בטיבו של האני הנוסף שיצר לעצמו. כל כותב יוצר אני נוסף ונפרד, אך האני הנוסף של פרוסט התאפיין בדמיון מבהיל לאני הרגיל . הדמיון הזה, אותו דמיון בדיוק, היה חידוש שובה וממגנט. בעוד האני של הקלאסיקנים כמעט ולא ניתן לאיתור, האני של פרוסט כביכול (אך ורק כביכול) דווקא כן. האשליה כאילו שני סוגי האני, הרגיל והכותב – מתלכדים. עדיין, פרוסט הוא כותב ולא בלוגר. אז מיהו בלוגר? מדוע זו תופעה מודרנית? רק כי משובצי מחשב חוטאים בה?
הבלוגר המרושת מתעצל או מוותר על יצירת אני כותב, תהליך מורבידי ובודד שמקבע את האני הרגיל (של האדם שבמקרה חוטא בכתיבה ), מקצה לו מקום מוגבל ולפרקים משתמש בו לצרכו – כתיבה. אוטופתולוגיה.
רוב הסופרים מרשים לעצמם לחטוא באוטוביוגרפיה רק בשלב מאוחר. למה? בדיוק מהסיבות האלה.
כאן אני מגיעה לכתיבה נשית. אי אפשר להמנע, בהתחשב בזה ש:70% מהבלוגרים הם בלוגריות. הבלוג היומנאי הוא תופעה נשית. בלוגרים הם בעצם בלוגריות.
אחת הסיבות לכך היא שכותבות נוטות לוותר על האני הנוסף שהוזכר למעלה, מאפיין תור הקלאסיקה (הגברי) של הרומאן. ביצירת אני נפרד ביצירה, יש הרחקה של הטקסט מהכותב. ביצירת בלוג, בדיוק להיפך. לכן הסטטיסטיקה לגבי הבלוגים מאוד לא מפתיעה. פעמים רבות עוברות כותבות תהליך שמאיין או מחליף את האני הכותב הגברי, במשהו אחר.
מה ההבדל בין מה שיצר פרוסט לכתיבה בלוגית, שהיא לפחות סטטיסטית, מאפיין נשי כל כך?
פרוסט לא באמת איין או החליף את האני הכותב באני האישי, הוא העמיד פנים, כמו צרפתי. מצד שני הוא כתב את חלקי הזמן האבוד כרומאן אחיד, ארוך. אמנם אנליטיקן, אחרי הכול פרוסט הוא סופר.
היי אילת
מקסים השילוב בין כל הרעיונות
מעלה מקום למחשבה.
מה שנחמד שאני מסכימה איתך על הכל, ובחיים לא הייתי מעלה על דעתי לעשות כזה פוסט יפה מהכל ביחד.
עשית פה אומנות
לתראות טובה.
נ,ב את מוזמנת לבקר אצלי בפוסט.
רשימה מעניינת מאוד. לא חשבתי עליו במובן כזה.
רעיון מענין ההשוואה הזו, צריך לחשוב על זה, אני בכל אופן אחרי שקראתי את 2 הספרים הראשונים {החלקים} של בעקבות הזמן האבוד לא יכולתי לקרוא דבר אחר כמעט שנה, דבר לא השתווה לזה בעיני, אבל לכתוב את זה גובל באובססיה
היי איילה,
ברוכה הבאה, ותודה על פוסט מעניין ומעורר מחשבה.
מעניין שהגעת בסוף לעניין הכתיבה הנשית, משום שנדמה לי שעל ההנחות שלך כאן אפשר לערער מנקודת מבט פמיניסטית. בדיוק כפי שב"חדר משלך" וירג"יניה וולף מראה שרומן נחשב חשוב כי הוא עוסק במלחמה ובלתי חשוב אם הוא עוסק ברגשותיה של גברת היושבת בטרקלין. ההנחה שהאני צריך להתפצל, שהאישי-באמת אינו חומר לכתיבה ספרותית, ודאי מעוגנת בתולדות הספרות אבל קשה לי לקבל אותה כאקסיומה.
יש עניינים אחרים שמבדילים את הבלוג מספרות, והם קשורים להתמקדות בדמות הכותב עצמו ולרוחב היריעה, אבל אפשר גם לנתח אותם אחרת.
איילה, פוסט מרתק ומעורר מחשבה. אני מלמדת את הנושא בקמרה אובסקורה, ונתת לי נקודת מחשבה נוספת.
מה שכן, וכתבתי את זה עכשיו אצל לי, בפוסט שלה על השיר פ"רפםקט דיי", זה שוב חוזר להבדל בין "סתם אנשים" לאמנים. הרי זה שמישהו כותב לא הופך אותו לסופר. יומנאות זה דבר ארוך שנים, והבלגריזם נולד ממנו. פשוט עכשיו עושים את זה בפרהסיה. האינספירציה של כותבים כאלה שכתיבתם תהפוך או תישמע כספרות, אין לה הרבסה קשר עם המציאות (כתבתי אצל לי על ספר שקראתי עכשיו, בו המחברת אומרת שרק הדכאוניים שופטים את עצמם נכון. כל השאר רואים את עצמם הרבה יותר ממה שהם. ומאחר ורוב היוצרים הם די דכאוניים, כנראה שרק הם יכולים לשפוט נכונה את עצמם ואת שווי של יצירת).
בכל אופן, האני הכותב הוא הרי הכרחי עבור הסופר והיצירה, כי בלעדיו, כמו שאמרת, אין ספרות, רק יומנאות. העיבוד הזה, או הסובלימציה כמו שקראת לה, הם הכרחיים. כפי שכתבת, העמדת פנים. כדי להעמניד פנים יש צורל ביכולת בריאה של עולם אלטרנטיבי, זאת אומרת גם במידה של מהפכנות וחתרנות. את זה יש רק ליוצר. האדם שכותב יומן מרגיש רק צורך לפרוק את ליבו ולשתף אחרים, היוצר רוצה לבנות משהו חדש, בעל ערכים חדשים. הרי שבמבונים רבים אינו שונה מהמהפכן.
היי. תודה על התגובות.
טובה, אשמח לבקר אבל לא מצאתי את הלינק. תודה 🙂
קרן תודה, אני חושבת שאפשר להעזר בדברי פרוסט על עצמו כדי לרשום מחשבות על אודותיו.
חני, אני כל כך מזדהה. לאחר שקראתי בקיץ אחד את 5 הספרים שתורגמו (באדיבות הילית ישורון) לעברית, שקעתי בבהייה ולא הצלחתי לקרוא כלום. עד שהגעתי לג"ויס.
לי, את כנראה צודקת. אני חושבת שכדי לפתח טוב יותר את השילוב בין כתיבה נשית ליומנאות בלוגית (שאכן חופפת לה ולו במידת מה) צריך עיון נוסף.
יעל, אני חושבת שדיכאון כמו אופטימיות זו רק פרשנות. לפחות מקווה לחשוב כך. הפער בין יומן לספרות, הוא הפער בו מתקיימת הפרוסטיאניות, לדעתי. אבל זה פער מרתק.
היי אילה
תכתבי בחיפוש טובה גרטנר.
בהצלחה, שוב קראתי ונהנתי מהחבורים שעשית פה
להתראות טובה
אז ככה:
1. אני שואל את עצמי מה מקומי במשוואה שעשית, בתור בלוגר זכר שכותב על חייו הפעוטים?
2. אצל פרוסט אפשר למצוא את כל תחבולות הספרות, למרות שהרומן אוטוביוגרפי. זו כתיבה מעובדת עד מאד, מלוטשת, שפונה תמיד גם כלפי חוץ, אל הקורא.
3. יש , לפחות אצלי, הבדל גדול בין כתיבה ביומן הפרטי שלי, לבין הכתיבה בבלוג. אין לי אומץ לכתוב בבלוג את מה שאני כותב ביומן, בין השאר משום שכבר נכוויתי בזה בעבר. הכתיבה בבלוג מסתירה גם כשהיא חושפת, ובכתיבה ביומן יש חופש, שבמקרה שלי על פי רוב מנוצל לרעה, להתחשבנות אישית.
4. כל דבר שקורה לנו, כל רגע, הוא אינסופי במורכבותו, וניתן לספר אותו באינספור דרכים , גם אם שומרים על גוף ראשון "אני" ועל נקודת המבט "שלי". השאלה כמה מודעות יש לנו לראות את המורכבות ואת הדברים המקבילים ואף הסותרים שקורים באותו רגע.
5. לכן אין לי בעיה עם היותי כותב המספר רק מה שקרה לו או מה ששמע מאחרים.
6. הבעיה שלי היא עם אותו פיצול עליו כתבת. אני לא רוצה להתפצל, ולא רוצה גם להיות דכאוני ו"שופט נכונה" כמו שכתבה יעל ישראל מעלי (ראית איך מייד באים עם התיזה המקשרת בין אמנות לדכאון?).
7. כשקורה לי משהו, יש בתוכי מישהו שמביט בהתרחשות, ועל פי רוב חושב איך יספר אותה. זה כבר בילט אין אצלי.
עלי ללמוד איך לחיות עם זה.