בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
בבוקר בבוקר רוח תועה שותלת מילה בפי – מין יש מאין, מילה שצצה לפתע מבין השיחים, אין לה לא אח ולא רע, אין בה צורך ואין היא מבקשת כנראה ללמד אותנו דבר. הם כמעין חוטי משי דקים השטים להם חופשית באוויר, ואם מוצאים דלת פתוחה, הם נכנסים ונופלים לתוך פי. באמת שאין להם משמעות, תאמינו. לעתים זו מלת לועז, לעתים שם מלך כביר הנח כבר זמנים תחת כיסוי ירוק, – כל מיני וכיוצא. אינני רושם, ולכן הם גם נעלמים כלעומת שבאו, חייהם שעה, – לא, זו גוזמה, דקותיים: אין בהם דבר מיוחד, הקושר אותם על לבי, סתם חיים להם לאותם רגעים בהם אני תוהה מה כוונת השותל אותם אל תוך פי.
פעם ייחסתי ערך, כוונה, משמעות לחלומות. האמנתי שאיזו תת-מודע המשגיח על חיינו ומבקש להורות לנו דרך מזווג לנו אותם, צבעוניים ומלאי הפתעות. אך אם כן, – מה רצה כוח זר זה הפעם בשותלו מילה, בתתו לי בדיחת-פיסוק עתיקה בשפת אמי, הונגרית, הפעם? הרי תודו שאין לכך כל משמעות: ועוד, שדימיתי, כי אין המימרה הבלתי-מפוסקת הזאת ניתנת לתרגום.
אך טעיתי. הנה היא מתרוגמת:
"את המלכה להרוג אינכם צריכים לפחד מוטב אם כלכם תסכימו אני לא מתנגד".
משפט פשוט, רק שהוא חסר פיסוק. הוא נכתב בידי יועץ הסתר שדבריו תמיד נאמנו בידי הקושרים. הוא כתב את הדברים על פתק וכדי שהם לא יעלו לו בחייו, לא חתם, אלא סתם זרק את הפתק בחצר
הטירה. הקושרים מצאו וקראו:
"את המלכה להרוג אינכם צריכים לפחד: .מוטב אם כלכם תסכימו: אני לא מתנגד."
אי לכך הרגו את המלכה.
היה משפט. אמרו הקושרים להגנתם: הרי היועץ עצמו אמר!!
אמר היועץ: מה אמרתי?! הרי כתבתי לכם בפירוש:
"את המלכה להרוג אינכם צריכים: לפחד מוטב : אם כולכם תסכימו, אני לא: מתנגד".
בברכת חג שמח ( ואם ישאלו – אבל איזה חג? אענה: לא צריך לפחד. בישראל תמיד יש , או קרב, חג כלשהו). כבר נסתדר.