היינריך היינה: בלשאצר

 

 

 

רמברנדט: "משתה בלשאצר"

 

בספר דניאל פרק ה', פסוקים א'-ד', מתואר משתה בלשאצר, שבו הגביעים הקדושים שנלקחו מבית המקדש מחוללים על ידי בלשאצר ככליי שתייה עבורו ועבור שריו, נשיו ופילגשיו. פרק זה נכתב כולו בארמית,  והתרגום לעברית (מקוצר):

בלשצאר המלך, (בנו של מלך בבל נבוניד) עשה משתה לאלף שריו: שתה מנת יין מתאימה לאלף איש: ושעמד ביינו (השתכר)  אמר להביא את כלי הכסף והזהב אשר הוציא נבוכנאצר אביו  מן ההיכל  אשר בירושלים כדי לשבח  עליהם את אלוהי הכסף והזהב.

בה בשעה יצאו  אצבעות יד אדם  וכתבו מול המנורה (נברשתא)  על הסיד שעל כותל  האולם  שם נערכה הסעודה:   והמלך ראה את כף היד הכותבת. פניו שונו לרעה  ורעיונותיו יבהלוהו,  וקשרי חלציו משתחררים,  וברכיו נוקשות. אז קרא המלך לאשפיו,  הכשדים  והקוסמים, והבטיח להם פרסים אם יפתרו את הכתוב על  הקיר.

אז בא דניאל ופתר את הכתוב, לא לפני שמנה לפני המלך את חטאי רום לבו.  וזה פתרון הכתוב על הסיד על הקיר: מנה מנה תקל ופרסין – מנה, מנה ושקל ופרס [משחק מלים: פרס כמו פרוסת לחם, "שבר עימו לחם", פרס=שבר: ומי פרס?מלך פרס, כי ממלכת בבל נפלה בידי מלכות פרס]:  כלומר היד הודיעה לבלשצאר שמלכותו הושלמה [הגיעה לקצה, נמנתה ונמצאה חסרה במעלות הטובות].¨

 אלוהים, כך אמר דניאל, (מְנֵא–מְנָה-אֱלָהָא) מנה את ימי שלטונה של בבל, (תְּקֵל תְּקִילְתָּ בְמֹאזַנְיָא), כלומר שקל במאזניים את ערך מלכותה ומצא (וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר) אותה בחוסר, ולכן בבל תיפול בידי "פַרְסֵין", כלומר הפרסים. ואכן בבל חולקה בין פרס ומדי. בלשאצר, כך מסופר בהמשך, נהרג עוד באותו הלילה (בֵּהּ, בְּלֵילְיָא, קְטִיל, בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא). והפרסים כבשו את בבל.

ראה ספר דניאל  פרק ה'.

על רקע זה כתב היינה את שירו בלשצאר.

היינריך היינה: בלשאצר

 

תרגם: משה גנן

 

 

חֲצוֹת תְּכַס מְלוֹא תֵּבֵל,

דְּמָמָה תִּפּוֹל עַל עִיר בָּבֵּל.

 

רַק שָׁם לְמַעְלָה הִילּוּלָא,

אוֹרוֹת וְזֶמֶר הַפָּמַלְיָה.

 

לַמַּעֲלָה שָׁם קוֹל וּתְהוּדָה:

בֵּלְשַׁצָּאר עוֹרֵךְ סְעֻדָּה.

 

הָאַבִּירִים, בְּמַד זוֹהֵר,

יַיִן בְּכוֹסָם מְזַמֵּר .

שִׁקְשׁוּק גְּבִיעִים,  אַבִּירֵי רַב תֹּקֶף

מַקִּיפִים בְּקוֹלָם שַׂר  קְשֵׁה עֹרֶף.

 

לְחָיָיו אֲדֻמּוֹת, בּוֹעֲרוֹת מִיַּיִן,

גְּבוּרָתוֹ מִוְרִידָיו פּוֹרֶצֶת כִּפְלַיִם.

 

כְּעִוֵּר סוֹחֲפוֹ הָאֹמֶץ אֶל פִּי פַּחַת,

מְקַלֵּל אֱלֹהִים, פִּיו חוֹטֵא בְּלִי פַּחַד.

 

פִּיו הַגָּדוֹל מְמַלֵּל רַבְרְבָן,

וְאַבִּירָיו עִמּוֹ צוֹהֲלִים, כַּמּוּבָן:

 

הַשַּׂר קוֹרֵא כְּנָגִיד בְּמַבָּט,

הַמְּשָׁרֵת  אָץ, רָץ, וְחוֹזֵר מִיָּד.

 

עַל רֹאשׁוֹ הוּא  נָשָׂא כְּלֵי קְדֻשָּׁה שֶׁל זָהָב,

שֶׁצְּבָא בָּבֵל מֵהַהֵיכָל בְּבִירָה גָּנַב:

 

וְהַשָּׁר בְּגָבִיעַ שֶׁל קֹדֶשׁ

אָחַז בְּיָדָיו הַפּוֹשְׁעוֹת וּמִלְּאוֹ עַד גֹּלֶשׁ:

 

שָׁתָה עַד תּוּמוֹ מְלוֹא הַגָּבִיעַ,

בְּפֶה קוֹצֵף נָשָׂא קוֹל: אָלָתוֹ הִבִּיעַ:

 

אֲדֹנָי! דַּע לְךָ, וְכֵן הַתֵּבֵל,

כִּי אֲנִי הוּא הַמֶּלֶךְ, מֶלֶךְ בָּבֵל!

 

דְּבַר בֶּלַע פִּיו אַךְ  בְּקֹשִׁי  תָּם,

וְהִנֵּה בְּעוֹרְקָיו כְּבָר קָפָא הַדָּם.

 

הַצְּחוֹק הָרָם אַף הוּא נָדַם,

וְהַס הֻשְׁלַך מִסָּבִיב בָּאוּלָם.

 

וּרְאֵה! וּרְאֵה! עַל סִיד יָבֵשׁ

צֵל-יַד-כְּמוֹ כּוֹתֵב בָּאֵשׁ:

 

כּוֹתֵב, כּוֹתֵב עַל סִיד לָבָן

אוֹתוֹת שֶׁל אֵשׁ – וְנֶעֱלַם.

 

בְּפִיק בִּרְכַּיִם בּוֹהֶה הַשַּׂר

חִוֵּר כַּמֵּת הוּא בֵּלְשַׁצָּאר.

 

הָאַבִּירִים מְפֻחָדִים

יוֹשְׁבִים סָבִיב, כִּמְפֻחָמִים:

 

קוֹסְמִים בָּאִים, אַךְ דַּעְתָּם נוֹאֶשֶׁת

לִפְתֹּר אֶת  כְּתַב אֵשׁ  הַנִּבְרֶשֶׁת.

 

"מְנֵה מְנֵה תָּקֵל וּפַרְסִין" – אַבִּירָיו,

אֶת  הַשַּׂר   הָרְגוּ בַּלַּיְלָה –  וְדַי וְרַב.