בננות - בלוגים / / 81-82 (=89-90) יחד 84 (כמה חסר עוד?) מה יהיה אחר כך? יהיה לכם יום יום מה לקרוא…?
בוסתן הפירות
  • משה גנן

    נולדתי בבודפסט. השואה עברה עלי בגיטו. הוריי נספו במחנות. עליתי ארצה במסגרת עליית הנוער. הגעתי לקיבוץ חפצי בה בעמק יזרעאל. עם חברת הנוער עימה עליתי התגייסנו לפלמ"ח. אחרי הצבא עליתי לירושלים ללמוד. הייתי מורה. למדתי באוניברסיטה. תואריי: מ. א. בספרות עברית, ספרות כללית ובספרות גרמנית – שלש ספרויות שאחר 3X3=9 שנות לימוד אינני יודע בהם כדבעי, לצערי. באוניברסיטה מלמדים על, ולא את, הספרות. אני אלמן, עם שני ילדים, אחר הצבא, תלמידי אוניברסיטאות שונות, הבן בירושלים, הבת בבאר שבע. אני מפרסם שירים, סיפורים, מסות, ביקורות, תרגומים משומרית, מגרמנית מאנגלית ומהונגרית ( רק מה שמוצא חן בעיני ומתחשק לי לתרגם): לאחרונה גליתי את האפשרויות הנרחבות שבפרסום קיברנטי. דוא"ל: ganan1@bezeqint.net

81-82 (=89-90) יחד 84 (כמה חסר עוד?) מה יהיה אחר כך? יהיה לכם יום יום מה לקרוא…?

 

 


81

כְּשֶׁפָּצַחְתִּי בְּשִׁירָה

שִׁירִי  עַל סָרִיסִים נִמְאַס:

קוֹלִי, אָמְרוּ, הוּא כֻּלּוֹ רַע,
קוֹל צוֹרְמָנִי, חוֹרֵק, קוֹל גַּס.

 

בְּעֶדְנָה, בְּמַקְהֵלָה,

הִשְׁמִיעוּ הֵם קוֹלָם:

טְרִילוֹת הִשְׁמִיעוּ, לָהּ-לָהּ-לָהּ,

שָׁרוּ בְּזֹךְ כֻּלָּם.

 

שִׁירֵיהֶם כַּדּוֹדִים מָתְקוּ,

אַהֲבַת-רוֹמָן.

הַגְּבָרוֹת כְּמָטָר בָּכוּ

לְמַעֲשַׂי אָמָּן.

 

Doch die Kastraten klagten

Als ich meine Stimm' erhob;
Sie klagten und sie sagten:
Ich sänge viel zu grob.

Und lieblich erhoben sie alle
Die kleinen Stimmelein,
Die Trillerchen, wie Kristalle,
Sie klangen so fein und rein.

Sie sangen von Liebessehnen,
Von Liebe und Liebeserguß;
Die Damen schwammen in Tränen
Bei solchem Kunstgenuß.


 

82

 


עַל חוֹמוֹת עִיר סָלָמָנְקָה

הָרוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת בְּנַחַת.

תְּכוּפוֹת אָנוּ, אֲנִי וְדוֹנְקָה

מְטַיְּלִים אֲנַחְנוּ יַחַד.

 

סְבִיב מָתְנֶיהָ – מַה צָּרוֹת הֵן!

אַשְׁהֶה זְרוֹעִי: נְשִׁימָתָהּ

בְּגַלֵּי חָזָהּ תָּחוּשׁ יָדִי

בְּגַעֲתָהּ  קַלּוֹת בְּשִׂמְלָתָהּ.

 

אַךְ לַחַשׁ-רַחַשׁ אֶשְׁמַע רַע

מִסִּבְּכִי תַּרְזֶה מִתַּחַת:

הַטַּחֲנָה מַשְׁמִיעָה קוֹלוֹת

שֶׁל חֲלוֹמוֹת, קוֹל רַעַד, פַּחַד.

 

זוֹ, סֶנְיוֹרָה, תְּחוּשָׁה רָעָה

הַמַּזְהִירָה, כִּי נִפָּרֵד:

אֲנִי אֻגְלֶה, וְעַל הַחוֹמוֹת פֹּה

לֹא עוֹד נְשׁוֹטֵט[1].

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Auf den Wällen Salamankas
Sind die Lüfte lind und labend;
Dort, mit meiner holden Doña,
Wandle ich am Sommerabend.

Um den schlanken Leib der Schönen
Hab ich meinen Arm gebogen,
Und mit sel'gem Finger fühl ich
Ihres Busens stolzes Wogen.

Doch ein ängstliches Geflüster
Zieht sich durch die Lindenbäume,
Und der dunkle Mühlbach unten
Murmelt böse, bange Träume.

»Ach, Señora, Ahnung sage mir:
Einst wird man mich relegieren,
Und auf Salamankas Wällen
Gehn wir nimmermehr spazieren.«

 

 



[1]  הערה: מובן מאליו הוא כי השיר איננו תמים כה:  כי  גירוש ספרד לא יצא מראשו של היינה לעולם.  הוא חי עם המגורשים – ( בעצמו גלה מגרמניה לצרפת), כתב על יהודה  הלוי ומנגינות עבריות (כולל של ביירון שיצאו בשנת 1815) התנגנו בלבבו.

 We sate down and wept by the waters

 Of Babel, and thought of the day

 When our foe, in the hue of his slaughters,

 Made Salem’s high places his prey;

  And ye, oh her desolate daughters!

Were scattered all weeping away.

 

שירי ביירון לא תורגמו לעברית בעת החדשה (   מלבד תרגומי שלמה מנדעלקערן).

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה גנן