בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
57
אִוִּיתִי רַק לָנוּחַ,
בְּחֵיקֵךְ לָפוּשׁ,
אַךְ אַתְּ רָצִית לָשׂוּחַ,
לְמַהֵר, לָרוּץ.
אָמַרְתִּי כִּי לִבִּי
הֵן כֻּלּוֹ אִתָּךְ,
אַךְ אַתְּ הֵתַלְת רַק בִּי
וְהֶחֱוֵית קִדָּה.
מֵאָה הוֹסַפְתְּ עַל עֹנִי[1]
הַלֵּב הַנִּכְזָב:
וְאַף מָנַעַתְּ מִמֶּנִּי
שְׂפָתַיִךְ עַל הַסַּף.
אַל תַּחְשְּׁבִי כִּי בִּי אִירֶה
אַף אִם יֵלֵךְ וְרַע.
מֵחְמַל נַפְשִׁי, הֲלֹא תִּרְאִי:
כָּל זֶה לִי כְּבָר קָרָה!
Ich wollte bei dir weilen
Und an deiner Seite ruhn;
Du mußtest von mir eilen
Du hattest viel zu tun.
Ich sagte, daß meine Seele
Dir gänzlich ergeben sei;
Du lachtest aus voller Kehle,
Und machtest 'nen Knicks dabei.
Du hast noch mehr gesteigert
Mir meinen Liebesverdruß,
Und hast mir sogar verweigert
Am Ende den Abschiedskuß.
Glaub nicht, daß ich mich erschieße,
Wie schlimm auch die Sachen stehn!
Das alles, meine Süße,
Ist mir schon einmal geschehn.
58
שְׁתֵּי עֵינַיִךְ סַפִּירִים
בְּמֹתֶק חֶמְדָתָן.
כַּמָּה הֵם מְאֻשָּׁרִים
זוֹכֵי בְּחִבָּתָן!
לִבֵּךְ הִנּוֹ כְּיַהֲלוֹם,
זוֹרֶה הוּא אוֹר נָדִיב,
הוֹ כַּמָּה הָאֹשֶׁר יַהֲלוֹם
אֶת שֶׁחִבָּתֵךְ תָּצִיף.
שְׂפָתַיִךְ – אֹדֶם הַשּׁוֹשָׁן:
אֵין מָהֵן יָפוֹת.
פִּי שָׁלֹשׁ אֻשַּׁר אָדָם
יוּכַל לָךְ לְקַוּוֹת.
אַךְ לוּ נִמְצָא לִי הַמְּאֻשָּׁר
בְּיַעַר תַּחַת עֵץ,
מִיָּד הָיָה הוּא מְגַלֶּה
לְאֹשֶׁר גַּם יֵשׁ קֵץ.
ורסיות נוֹסָפוֹת:
אַךְ לוּ נִמְצָא לִי הַמְּאֻשָּׁר
בְּיַעַר תַּחַת עֵץ,
אֶל תּוֹךְ עַלְוָה יְרוּקָה הָיִיתִי
רֹאשׁוֹ שָׁם מְרוֹצֵץ.
.
ורסיה:
אַךְ אִם אֶמְצָא אֶת הַמְּאֻשָּׁר
וּשְׁנֵינוּ לְבַד בְּיַעַר,
בֵּין עֵצִים הַיְּרֻקִּים לָעַד
אֶחְתֹּך רֹאשׁוֹ בְּתַעַר.
[1] עֹנִי=סבל: ראה אבן שושן (תהלים כה יח)