ג'ון דאן: החלום

 

הַחֲלוֹם

 

אֲהוּבָתִי, לוּלַא זוֹ אַתְּ

לֹא אֶקְטַע חֲלוֹם שֶׁל אֹשֶׁר.

חֲלוֹם אֲשֶׁר

חֹזְקוֹ עָלָה עַל פְּרִי דִּמְיוֹן אוּמַת.

הֵיטֵב הֵעַרְתְּ, בְּרֹב תְּבוּנָה,

לֹא שָׁבַרְתְּ חֲלוֹם, הִמְשַׁכְתְּ תְּמוּנָה:

הָפַכְתְּ מַמָּשׁ בְּכֹחַ הֶהָגוּת,

בְּכֹחַ חֲלוֹם עָטִית גַּם דְּמוּת.

בּוֹאִי זְרוֹעוֹתַי: הֵן רָאִית: עָדִיף

בּוֹא אֵלַי מַמָּשׁ, בְּמִפְגָּשׁ נָדִיב.

 

כְּבָרָק, אוֹ כְּאוֹר שֶׁל פֶּתַע

עֵינֵךְ, לֹא שְׁאוֹנֵךְ הֵעִיר:

לִבִּי הִכִּיר – 

אָהַבְתְּ אֱמֶת – מַלְאָךְ בָּךְ כְּרֶגַע.

אַךְ רְאִיתִיךְ – רָאִית לִבִּי,

קְרָבַי הִכַּרְתְּ, וְכָל שֶׁבִּי.

חֲלוֹמִי יָדַעְתְּ, כַּאֲשֶׁר נִחַשְׁתְּ

מָה עֹנֶג אֶמְלָא, אָז מִהַרְתְּ וְחַשְׁתְּ…

הַאֶפְשָׁר הָיָה לַחֲשֹׁב אַחֶרֶת?

אַתְּ זוֹ אַתְּ – כֵּיצַד תִּהְיִי אַחֶרֶת?

 

בּוֹאֵךְ, לֶכְתֵּךְ הֶרְאוּ: זוֹ אַתְּ!

קוּמַךְ הַטִּיל עַתָּה סָפֵק – 

זוֹ אַתְּ? הָאַיךְ?

נֶחֱלַשׁ לִבֵּךְ, עַד כְּדֵי כָּךְ נִפְחַדְתְּ?

אֵין בָּךְ אֹמֶץ רוּחַ, חָדַלְתְּ גְּבוּרָה?

נִסְּכוּ בָּךְ בֹּשֶׁת, כָּבוֹד, בְּלִיל מוֹרָא?

כְּלַפִּיד מוּכָן לִדְלֹק וְלִכְבּוֹת

אַתְּ נוֹהֶגֶת בִּי בְּלִי הַרְבֵּה כָּבוֹד.

אַתְּ בָּאָה לְהַדְלִיק, לֵילֵךְ, לָשׁוּב,

אַךְ אֲנִי אָמוּת, לְשׁוּבֵךְ קָשׁוּב.

 

 

 

THE DREAM. by John Donne DEAR love, for nothing less than thee Would I have broke this happy dream ; It was a theme For reason, much too strong for fantasy. Therefore thou waked'st me wisely ; yet My dream thou brokest not, but continued'st it. Thou art so true that thoughts of thee suffice To make dreams truths, and fables histories ; Enter these arms, for since thou thought'st it best, Not to dream all my dream, let's act the rest. As lightning, or a taper's light, Thine eyes, and not thy noise waked me ; Yet I thought thee —For thou lovest truth—an angel, at first sight ; But when I saw thou saw'st my heart, And knew'st my thoughts beyond an angel's art, When thou knew'st what I dreamt, when thou knew'st when Excess of joy would wake me, and camest then, I must confess, it could not choose but be Profane, to think thee any thing but thee. Coming and staying show'd thee, thee, But rising makes me doubt, that now Thou art not thou. That love is weak where fear's as strong as he ; 'Tis not all spirit, pure and brave, If mixture it of fear, shame, honour have ; Perchance as torches, which must ready be, Men light and put out, so thou deal'st with me ; Thou camest to kindle, go'st to come ; then I Will dream that hope again, but else would die.

הרהורי בדיעבד.

ש. ל. גורדון כבר שאל – ואני עימו – למי אני עמל? ובכל זאת הוא המשיך לכתוב – כאש בערה הכתיבה בעצמותיו.  מי הקוראים כאן בכלל? כבר הודיתי – מתי מעט. אם בכלל. מי  בכלל מתענין במה שזולתו כותב? מי בכלל מתענין בשירה? מי בכלל מתענין במה שכתב גוי קדום – סבא של סבא נוצרי, לא מבני ברית – ועוד קדום בהרבה? גוי כומר שטוף זימה? אויה לנפשנו שכך רואות. (עשויים להימצא לא מעט שישאלו מי היה דאן בכלל???)
גם ניתן לשאול מי  מבין המבינים בינינו מעריך מכמני שירה, עומד על רזיה, יודע להעריך  את שעות העמל המושקע בתרגום שיר על הברותיו? לא הרבה, כמדומה. וכבר מצאנו שגדולי המתרגמים לעברית אינם מקפידים על כגון דא –  עושים בשיר הזר כבתוך שלהם, ואף על פי כן כגדולים נחשבים. מי יספור עמי הברות בשורה? מי יקפיד על מבנה וצורה של הבית, מספר שורותיו או מספר בתיו?  – אל תצחיקו אותי. עושים עבודה  מרושלת סתם, כדי לצאת ידי חובה, ואחר שואלים – למי אתה עמל, עם מי אתה מיטיב אם תקפיד על פרטי הפרוזודיה, זו סתם קטנות מוחין,  שורה של     שלש-עשרה הברות תבטא  את מה שאתה יכול לכתוב ב-8, מה הרבותא שאתה מקפיד?
את חטאי אזכיר – ישבתי בכיתת תרגום ושם למדנו שדיוק עוד לא הזיק לשום מתרגם, ועל אי דיוקים לקה.

אז אני נהנה מהדיוקים, מהיכולת שאפשר לפתח בצמצום  הרעיון אל תוך  מיטת הפרוקרוסטס של  מספר הברות, של משקל וחרוז נתונים מראש –  זה מפתח את כושר האמירה, אף מביא לאימוץ סגנונות חדשים. מרוויחים מכל צד – הביטוי מתומצת, קולע, מדויק, משקף, ככל האפשר, את המקור. יבוז נא לקטנות כאלה כל מי שאיננו מתנסה בתרגום  קפדן, השומר אגב גם על רוח המקור, על תכניו, על רוחו, ועל מידה נאותה של קריאות ( =הבנת הנקרא בידי מי שרגיל בכך). כל אחד  עושה כפי יכולתו ומעריך את מעשי הזולת גם כך, כפי יכולתו והבנתו.
 אני נהנה אם אומרים לי שתפסתי את  רוח המקור, שכרך תרגומיי  אט אט עולה על גדותיו, שאני אולי אפילו תורם משהו לספרות העברית שהיתה בתחילה כידוע עניה בתרגומים ( מאז כבר לא עניה). 
תרגום הוא כמובן דרך להכיר עולמות. הנועזים יבואו עמי וישותפו בדרך.  יכירו עולם ימי-ביניימי, אך אנושי מאד של אדם אוהב תוך לבישת במסגרות וכבלי הכנסייה.
משה