סגירת המסר: 11.00 

לפרסומה של ח. גרוסמן משירי היינה

לבל ייעלם שוב – כפי שזה קרה כרגע – אעלה על הצג את כל התכתובת שעוללתי נגד פרסומה של הגב' חגית גרוסמן את התרגום של מאיר ויזלטיר לשיר של היינה, "פרח הייסורים"

ככל יכולתי אשחזר את שכתבתי לה בראשונה ושלחתי לה כתגובה, אך מחשש שהדברים יאבדו במבוכי הקיברנטיקה, אעלה אותם שוב גם במסר רגיל, כנהוג.

ואלה הערותיי לפרסומה – שאינני מבין מה לה בו, שהרי המדובר בתרגום של ויזלטיר (ולא שלה) לשיר של הינה (ולא שלה).

על כל פנים, השיר שהיא מפרסמת בתרגומו של ויזלטיר שמו כביכול "פרח הייסורים". דא עקא – היינה לא כתב שיר בשם זה מעולם.

השיר שויזלטיר תרגם – שמו Fȕr die Mouche"".

אינני יודע אם הוא תרגם את כל השיר, על כל פנים ח. גרוסמן מביא  רק חלק קטן מהשיר.

אינני יודע מדוע, אך את השיר המקורי שהוא בחרוזים ויזלטיר תרגם ללא משקל או חרוז, בשורות חופשיות, בחרוזים "לבנים", אשר אמנם היינה כתב בהן ( בשירו "הים הצפוני" למשל), אך לא בשיר זה.

אינני רואה טעם רב  בהבאת שיר על ידי גרוסמן בלא שמו האמיתי,  בלא הסבר (כגון שהיה זה שירו האחרון של היינה, ואל מי ולרגל מה הוא כתב אותו).

גם אינני מבין מה הרבותא בהבאת תרגום חלקי, לקוי בחסר, בלתי מחורז ובלתי שקול, תרגום ישן, כשקיים תרגום חדש ורענן, מחורז ומדויק ושלם עם הבהרות המציינות את הנסיבות בהן השיר נכתב?  רק כדי ששמה של גרוסמן – ושל ויזלטיר – יצויין עליו, תחת הדגל  המיטיב עימם של גרוסמן?

אך אלה אינם כל הפגמים בפרסום.

הערה: כדי שהדברים לא יאבדו שוב, אעלה אותם על הצג – אך  ראו: זה פרסום חלקי מאד, דברים חשובים יילכו וייווספו .

באשר השיר המקורי – הנה תמונה של אותה גברת לה השיר נכתב:

 

 

היינה סבל  בסוף חייו – והיה זה סוף טראגי, מלא ייסורים – ממחלת התנוונות השרירים, וזאת לא בעטייה של מחלת  העגבת, כפי שטענו  – לאחרונה הוכיחו כל לא כן היה הדבר. מכל מקום, שריריו – אבל לא שיריו –  היה ער ומלא  esprit עד סוף ימיו – התנוונו, עד

 שנאלץ לתמוך בעפעפיו על ידי גפרורים.  כי את 8 שנות חייו האחרונות הוא בילה במיטתו, "קבר המזרון" שלו, כפי שהוא קרא לכך.  חבריו ברובם עזבוהו: הם לא יכלו לשאת את מראה ייסוריו. רק נערה אחת נתלוותה אליו בחודשי חייו האחרונים, לקנאת אשתו מתילדה. שמה היה "מרגו", או מרגרט, כפי שהיא קראה לעצמה: "פרח אחרון בִּסְתָיוִי העצוב", כפי שהיינה קרא לה. שמה האמיתי היה אלזה  קריניץ, והיתה, יש עדויות, בתו הבלתי חוקית של אציל צ'כי, הרוזן נוסטיץ. היא חתמה על הרומנים שכתבה בשם "קמילה זלדן". היא התיישבה על מיטת היינה וסעדתו בימיו האחרונים. הוא שאהב בחייו נשים רבות, התאהב בה נואשות – הרי לא היה יכול אפילו לזוז על מיטתו.  היא לא עזבה אותו , הוא קרא לה Mouche, "זבובונת".

 

 

 

 

היינריך היינה: לזבובונת[1]

 

 

[2]Die Mouche

Es träumte mir von einer Sommernacht,

Wo bleich, verwittert, in des Mondes Glanze

Bauwerke lagen, Reste aller Pracht,

Ruinen aus der Zeit  der Renaissance.

 

Nur hie und da, mit dorisch ernstem Knauf,

Hebt aus dem Schutt sich einzeln eine Säule,

Und schaut ins hohe Firmament hinauf,

Als ob sie spotte seiner Donnerskeile.

 

Gebrochen auf dem Boden liegen rings

Portale, Giebeldächer uns Skulpturen,

Wo Mensch und Thier  vermischt, Centaur und Sphynx

Satyr, Chimäre – Fabelzeitfiguren.

 

Es steht ein offner Marmorensarkophag

Ganz unverstümmelt  unter den Ruinen,

Und gleichfalls unversehrt im Sarge lag

Ein todter Mann  mit leidend sanften Mienen.

 

Karyatiden mit gerecktem Hals,

Sie scheinen  mühsam ihn emporzuhalten,

An beiden Seiten sieht man ebenfalls

Viel basrelief gemeißelte Gestalten.

 

Hier sieht man des Olympos Herrlichkeit

Mit seinen liederlichen Heidengöttern,

Adam und Eva stehn dabei, sin Beid'

Versehn mit keuschem Schurz von Feigenblättern.

 

Hier sieht man Troja's Untergang und Brand,

Paris und Helena, auch Hektor sah man;

Moses und Aharon gleich daneben stand,

Auch Esther, Judith, Holofern und Haman.

 

Desgleichen war zu sehn der Gott Amur,

Phöbus, Apoll, Vulkanus und Frau Venus,

Pluto und Proserpine und Merkur,

Gott Bacchus und Priapus und Silenus.

 

Daneben stand der Esel Balaam's

 Der Esel war zum Sprechen gut getroffen –

Dort sah man auch die Prüfung Abraham's

Und Loth, der mit den Töchtern sich besoffen.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לַזְּבוּבוֹנֶת

 

חָלַמְתִּי  פַּעַם; לֵיל שֶׁל קַיִץ; עֶרֶב;

מֻכּוֹת רוּחוֹת, בְּלֹבֶן אוֹר הַסַּהַר

חוּרְבוֹת עוֹמְדוֹת, הָיוּ לַמַּיִט טֶרֶף;

שְׂרִידֵי פְּאֵר מֵאָז תְּקוּפַת הַשַּׁחַר.

 

רַק פֹּה וָשָׁם יֵרוֹם, בּוֹדֵד, כּוֹתָר

סִגְנוֹן יָוָן, מִגַּל הָאֲבָנִים,

 מַבִּיט אֱלֵי גָּבְהֵי שְׁמֵי רוֹם, אֶל עַל,

לוֹעֵג יִתְחָרְ אוּלַי עִם קֵץ יָמִים.

 

פִּתְחֵי מָבוֹא, גַּמְלוֹן גַּגּוֹת, פְּסָלִים,

נֻתְּצוּ מֵאָז, פְּזוּרִים עֲלֵי שָׂדוֹת,

קֶנְטָאוּר וּסְפִינְקְס גַּם יַחַד פְּזוּרִים

סָטִיר, כִימֵר – דְּמוּיוֹת שֶׁל אַגָּדוֹת.

 

עוֹמֵד פָּתוּחַ סַרְקוֹפָג שֶׁל שַׁיִשׁ,

בֵּין הַחוּרְבוֹת; שָׁלֵם, כִּי לֹא נִפְגַם.

שְׁלֵמָה בּוֹ גַּם גְּוִיַּת אָדָם; הִיא לֹא-אִישׁ,

כִּי מֵת; פָּנָיו; עֶדְנָה, וַעֲקֵבוֹת חָרַתְּ בּוֹ זְמַן.

 

קָרִיאָטִידוֹת, צַוָּארָן אָרֹךְ,

הֵן מִתְאַמְּצוֹת לָשֵׂאת אֶל עַל רֹאשָׁן;

גַּם לְצִדָּן עוֹמְדִים פְּסָלִים לָרֹב,

תַּבְלִיט דְּמוּתָן גֻּלַּף בְּיָד אָמָּן.

 

הָרֵי אוֹלִימְפְּ הוֹדָם עוֹד כָּאן נוֹסֵס,

שָׁם אֵל מֵאֵל כּוֹפֵר יוֹתֵר מֻפְקָר;

אָדָם, חַוָּה עוֹמְדִים שָׁם תַּחַת עֵץ,

אֵזוֹר נִתְפַּר עָלִים מָתְנָם חָגַר.

 

אֵיךְ טְרוֹיָה נִשְׂרְפָה, עוֹד קִיר לָהּ עֵד;

רוֹאִים אֶת הֶקְטוֹר, אֶת פָּרִיס, הֶלֵן;

מֹשֶׁה, אָחִיו, בָּאָהֳלֵי מוֹעֵד,

אֶסְתֵּר, יְהוּדִית, הָמָן וְהוֹלוֹפֶרְן.

 

רוֹאִים הֵיטֵב  גַּם אֶת הָאֵל אָמוּר,

אֶת פֵייבּוּס, גַּם אַפּוֹלוֹן, ווּלְקָן, וֵנוּס,

פְּלוּטוֹן וּפְּרוֹסֶרְפִּין, הָאֵל מֶרְקוּר,

אַתְּ פַּאן, אֶת בַּכְּכוּס, פְּרִיאָפּ וְסִילֶנוּס.

 

עוֹמֶדֶת שָׁם אָתוֹן בִּלְעָם בָּאָחוּ,

זוֹ אָתוֹן שֶׁאֵל פָּתַח אֶת פִּיהָ,

וְכֵן רוֹאִים אֵיךְ אַבְרָהָם נֻסָּה,

רוֹאִים אֶת לוֹט שִׁכּוֹר בְּתֹם הַמְּנוּסָה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Hier war zu schaun  der Tanz Herodias',

Das Haupt des Täufers trägt  man auf der Schüssel,

Die Hölle sah man hier und Satanas,

Und Petrus mit dem großen Himmelschlüssel.

 

Abwechselnd wieder sah man hier skulpiert

Des geilen Jovis Brunst und Frevelthaten,

Wie er als Schwan die Leda hat verführt,

Die Danae als Regen von Dukaten.

 

Hier war zu sehn Diana's wilde Jagd,

Ihr folgen hochgestürzte Nymphen, Doggen,

Hier sah man Herkules in Frauentracht,

Die Spindel drehend hält sein Arm den Rocken.

 

Daneben ist der Sinai zu sehn,

Am Berg steht Israel mit seinen Ochsen,

Man schaut den Herrn als Kind im Tempel stehn,

Und disputieren mit den Orthodoxen.

 

Die Gegensätze sind hier  grell gepaart,

Das Griechen Lustsinn und der Gottgedanke

Judäa's! Und in Arabeskenart

Um beide schlingt der Epheu seine Ranke.

 

Doch, wunderbar! Derweilen solcherlei

Bildwerke träumend ich betrachtet habe,

Wird plötzlich mir zu Sinn, ich selber sei

Der todte Mann im schönen Marmorgrabe.

 

Zu Häupten aber meiner Ruhestätt'

Stand eine Blume,  rätselhaft gestaltet,

Die Blätter schwefelgelb und violett,

Doch wilder Liebreiz in der Blume waltet.

 

Das Volk nennt sie die Blum' der Passion

Und sagt, sie sei dem Schädelberg entsprossen,

Als man gekreuzigt hat den Gottessohn,

Und dort sein welterlösend Blut geflossen.

 

 

 

 

 

 

…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שְׁלוֹמִית רוֹקְדָה, הִיא בַּת הֵרוֹדְיָהּ,

רֹאשׁ הַמַּטְבִּיל נוֹשְׂאָה הִיא עַל הַטָּס;

גַּם פֶּטֶר כָּאן, עִם מַפְתְּחוֹת שֶׁל שְׁמַיָּא:

פִּתְחֵי תָּפְתֶּה נִרְאִים, בַּשַּׁעַר – סָטָנָס.

 

לַחֲלוּפִין, רוֹאִים, יָצוּק בִּבְרוֹנְזָה

אֶת יוּפִּיטֵר שְׁטוּף הַזִּמָּה וּמַעֲשָׂיו;

אֵיךְ כְּבַרְבּוּר פִתָּה שָׁם אֲוָּזָה[3];

וְאֶת דָּנָאֶה, בְּגֶשֶׁם שֶׁל זָהָב.

 

דִיאָנָה כָּאן רוֹדֶפֶת אַחַר צְבִי,

כְּלָבִים, בְּנוֹת חֵן, מָתְנָן אָזוּר, הִנָּהּ מֻקֶּפֶת;

כָּאן הֶרְקוּלֶס, עוֹטֶה שִׂמְלָה, פּוֹעֶה כַּגְּדִי;

הוּא מְאֹהָב; טוֹוֶה בַּנּוּל; הוּא עֶבֶד.

 

סָמוּךְ לְכָאן סִנַי, הוּא הַר הָאֵל,

עַם יִשְׂרָאֵל עַל אָהָלָיו פְּרוּשִׂים,

עַל הַר הַבַּיִת יֵשׁוּ הָעוֹלֵל

עוֹמֵד וּמִתְוַכֵּחַ שָׁם עִם הַפְּרוּשִׁים.

 

הֲפָכִים מָצְאוּ  כָּאן בְּנֵי זוּגָם;

גַּם חוּשׁ הָעֹנֶג שֶׁל יָוָן, וְיִרְאַת הָאֵל

שֶׁל יוּדֵיאָה; כָּעֲרַבֶּסְק בְּיַד אָמָּן

שֶׁחוּט זָהָב, גִּבְעוֹל קִיסוֹס הוּא מְסַלְסֵל.

 

אַךְ הוֹ! פְּלָאִים! עֵת כָּךְ, חוֹלֵם, אַבִּיט טוֹב סֵבֶר

בְּעֹשֶׁר הַתְּמוּנוֹת אֶל מוּל עֵינַי הַשְּׁתָּיִם,

הִנֵּה הֵבַנְתִּי – זֶה אֲנִי הַגֶּבֶר

וְלִי הִיא הַגְּוִיָּה בְּקֶבֶר שַׁיִשׁ.

 

לְרֹאשׁ מְקוֹם נוּחִי, הוּא עֶרֶשׂ קֶבֶר

נִצַּב לְפֶתַע פֶּרַח, פֶּלֶא הוּא עֻצַּב,

עָלָיו סְגֻלִּים-זְהֻבִּים כְּשֶׁל הַכֹּפֶר,

רְצוֹן חַיִּים פּוֹעֵם, בְּסַם קְסָמִים הוּצַף.

,

הָעַם קוֹרֵא לַפֶּרַח; שְׁעוֹנִית[4] ,

וְכִי מְקוֹם גִּדּוּל לוֹ; גֻּלְגַּלְתָּא הוּא;

שָׁם זָב הַדָּם, מִגּוּפָתוֹ הַמְּעֻנֵּית

שֶׁל בֶּן הָאֵל, גּוֹאֵל עוֹלָם, הוּא יֵשׁוּ.

 

 

 

Blutzeugnis heißt es, gebe diese Blum',

Und alle Marterinstrumente, welche

Dem Henker dienten bei dem Märtyrthum,

Sie trüge sie abkonterfeit im Kelche.

 

Ja, alle Requisiten  der Passion

Sähe man hier, die ganze Folterkammer,

Zum Beispiel; Geißel, Stricke, Dornenkron',

Das Kreuz, den Kelch, die Nägel und den Hammer.

 

Solch ein Blum', an meinem Grabe stand,

Und über meinen Leichnam niederbeugend,

Wie Frauentrauer, küsst sie mir die Hand,

Küsst Stirne mir und Augen, trostlos schweigend.

 

Doch, Zauberei des Traumes! Seltsamlich

Die Blum' der Passion, die schwefelgelbe,

Verwandelt in ein Frauenbildnis sich,

Und das ist Sie – die liebste, ja Dieselbe!

 

Du warst die Blume, du geliebtes Kind,

An deinen Küssen musst' ich dich erkennen.

So zärtlich keine Blumenlippen sind,

So feurig keine Blumenthränen brennen!

 

Geschlossen war mein Aug', doch angeblickt

Hat meine Seel' beständig dein Gesichte,

Du sahst mich an, beseligt und verzückt

Und geisterhaft beglänzt vom Mondenlichte.

 

Wir sprachen nicht, jedoch mein Herz  vernahm,

Was du verschwiegen dachtest im Gemüthe –

Das ausgesprochne Wort ist ohne Scham,

Das schweigen ist der Liebe keusche Blüthe.

 

Lautloses Zwiegespräch! Man glaubt es kaum,

Wie bei dem stummen, zäretlichen Geplauder

So schnell die Zeit verstreicht  im schönen Traum

Der Sommernacht, gewebt aus Lust und Schauder.

 

Was wir gesprochen, frag es niemals, ach!

Den Glühwurm frag, was er dem Grase glimmert,

Die Welle frage, was sie rauscht im Bach,

Den Westwind frage, was er weht und wimmert.

 

Frag, was er strahlet, den Karbunkelstein,

Frag, was sie duften, Nachtviol' und Rosen –

Doch frage nie, wovon im Mondenschein

Die Marterblume und ihr Todter kosen!

                                                                                                                                                                                     

 

 

 

 

קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, עֵדוּת – זֶה שֵׁם הַפֶּרַח;

גַּם כְּלֵי מַתַּן עֵדוּת, כְּלֵי עִנּוּיִים

בְּיַד תַּלְיָן, וּמַעֲשָׂיו – דְּמוּת אֶלַח –

אֶחָד אֶחָד עַל הַגָּבִיעַ מְנוּיִים.

 

אָכֵן, כָּל כְּלֵי הַדָּם בְּכָאן, כְּלֵי סֵבֶל,

כָּאן מֻצָּגִים  כָּל כְּלֵי תָּאֵי זְוָעוֹת,

כְּגוֹן; הַשּׁוֹט, גַּם חוּט שָׁחוּט וְחֶבֶל,

הַצְּלָב, פַּטִּישׁ, מַסְמֵר, כִּתְרֵי קוֹצִים וְעוֹד.

 

כָּזֶה מִין פֶּרַח עַל   קִבְרִי עָמַד,

וְעַל גּוּפִי הַמֵּת רָכַן בַּלָּאט,

כְּמוֹ אִשָּׁה סוֹפְדָה, תִּשַּׁק לַיָּד,

לַמֵּצַח וְלָעַיִן, נוֹאֲשָׁה לָעַד.

 

אַךְ קֶסֶם שֶׁל חֲלוֹם! דְּבַר פֶּלֶא;

הַשְּׁעוֹנִית, צִיץ סֵבֶל, זְהוּב הַכֹּפֶר,

עָטָה פְּנֵי נַעֲרָה, לָשׁוֹן שַׁבְּחָהּ לֹא תֵּלֶא,

זוֹ אַתְּ עַצְמֵךְ, צְבִיָּה וְעֹפֶר.

 

כִּי אַתְּ הָיִית הַפֶּרַח, בַּת לִי אֲהוּבָה,

אוֹתָךְ כִּי אֲזַהֶה בְּמוֹ נְשִׁיקָתֵךְ.

בְּדֶמַע פֶּרַח לֹא תִּבְעַר הַלֶּהָבָה

כִּבְעֶדְנַת עֲטֶרֶת פְּרִיחָתֵךְ.

 

נַפְשִׁי עִיְּנָה בִּדְמוּת רוּחֵךְ, דְּמוּת חֶמֶד;

הִבַּטְתִּי בָּךְ, שְׁמוּרוֹת עֵינַי סְגוּרוֹת;

וְאַתְּ בִּי, מְכֻשֶּׁפֶת וּמֻקְסֶמֶת,

מוּאֶרֶת אוֹר הַסַּהַר, זִיו רוּחוֹת.

 

מִבְּלִי הַחְלֵף דְּבָרִים, בַּלֵּב אֲרֶשֶׁת

מַחְשְׁבוֹת לִבֵּךְ, אוֹתָן שָׁתַקְתְּ, עוֹלָה;

מִלָּה בְּקוֹל – כְּלִמָּה עוֹטָה, תּוֹךְ בּשֶׁת;

הָאַהֲבָה – בִּדְמִי תִתֵּן קוֹלָהּ.

 

שִׂיחָה דּוֹמֶמֶת! הֲלְהַאֲמִין?

הַזְּמַן עָבַר בְּמֶלֶל סְרָק, מָתוֹק –

לֵילוֹת הַקַּיִץ, כַּחֲלוֹם עָדִין

אָרוּג מֵחִיל, מֵחַלְחָלָה וּשְׂחוֹק.

 

אֲשֶׁר אָמַרְנוּ, אַל תִּשְׁאַל! הֶאָח!

אֶת אוֹר הַגַּחֲלִילִית שְׁאַל בָּעֵשֶׂב!

שְׁאַל מָה קוֹל הַגַּל לַפֶּלֶג שָׂח,

לִבְכִי הָרוּחַ הַט רֹב קֶשֶׁב.

 

שְׁאַל נָא אֹדֶם חֵן, מָה הִיא אוֹמְרָהּ,

שְׁאַל לְרֵיחַ סֶגֶל, נִיא שׁוֹשָׁן,

אַךְ אַל תַּקְשִׁיב אֵיךְ הַלְּבָנָה מוֹרָה

לְזֵר מֵתִים אֶת אַהֲבַת מוֹתָם! 

Ich weiß es nicht, wie lange ich genoß

In meiner schlummerkühlen Marmortruhe

Den schönen Freudentraum. Ach, es zerfloß

Die Wonne meiner ungestörten Ruhe!

 

O Tod! Mit deiner Grabestille, du,

Nur du kannst uns die beste Wollust geben!

Den Kampf der Leidenschaft, Lust ohne Ruh',

Gibt uns für Glück das albern rohe Leben!

 

Doch, wehe mir! Es schwand die Seligkeit,

Als draußen plötzlich sich ein Lärm erhoben:

Es war ein scheltend, stampfend wüster Streit,

Ach, meine Blum' verscheuchte dieses Toben!

 

Ja, draußen sich erhob mit wildem Grimm

Ein Zanken, ein Gekeife, ein Geklässe.

Ich glaubte zu erkennen manche Stimm' –

Es waren meines Grabmals Basrelieffe.

 

Spukt in dem Stein der alte Glaubenswahn?

Und disputieren didese Marmorschemen?

Der Schreckensruf des wilden Waldgotts Pan

Wetteifernd wild mit Mosis Anathemen?

 

O, dieser Streit wird enden nimmermehr,

Stets wird die Wahrheit hadern mit dem Schönen,

Sets wird geschieden sein der Menscheit Heer

In zwei Partein; Barbaren und Hellenen.

 

Das fluchte, schimpfte! Gar kein  Ende nahm's

Mit dieser Kontroverse, der langweiligen,

Da war zumal der Esel Balaam's,

Der  überschrie  die Götter und die Heil'gen!

 

Mit diesem J-a, J-a, dem Gewiehr,

Dem schluchzend ekelhaften Mißlaut, brachte

Mich zur Verzweiflung schier das dumme Tier,

Ich selbst zuletzt schrie auf – und ich erwachte.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אַךְ לֹא אֵדַע עֲדֵי כַּמָּה נָעַם

בְּעֶרֶשׂ זֶה, מַרְדִּים-קָרִיר שֶׁל שֵׁשׁ

חֲלוֹם רֵעוּת יָפָה זוֹ; כִּי נֶעֱלַם

מִיָּם שֶׁל שַׁלְוָתִי הַקֶּסֶם הָרוֹגֵשׁ.

 

הוֹ מָוֶת עִם דֹּם קֶבֶר! רַק אַתָּה,

רַק בְּיָדְךָ תֵּת לָנוּ עֹנֶג עִלָּאִי!

קֵץ קְרָב וְסֵבֶל, וּמִרְדַּף מָוְתָה,

מַתַּת חַיִּים שֶׁל טֹרַח אֱוִילִי.

 

אַךְ אוֹיָה לִי! נָגוֹזָה הַדִּיצָה,

כִּי מִבַּחוּץ לְפֶתַע – מְהוּמָה!

חֲמַת בִּזּוּי וּנְאָצָה, הַלְמוּת מַצָּה;

הִבְרִיחוּ אֶת צִיצַת לִבִּי, מֻכַּת אֵימָה.

 

אָכֵן, בַּחוּץ עָלוּ קוֹלוֹת שֶׁל כַּעַס,

מָדוֹן וָרִיב, הַאֲשָׁמוֹת וָזַעַם.

דִּמִּיתִי –  אֲזַהֶה מַהוּ הָרַחַשׁ  –

קוֹלוֹת דִּבְרֵי כָּל תַּבְלִיטֵי הַשַּׁחַם.

 

הַאִם רוּחוֹת אֶת הַקְּבָרִים תִּפְקֹדְנָה?

דְּמוּיוֹת הַשַּׁיִשׁ עוֹדָן נוֹשְׂאוֹת דְּבָרָן?

הַאִם לִדְבַר תּוֹרַת מֹשֶׁה תִּקֹדְנָה

קְרִיאוֹת אֵל יַעַר, פֶּרֶא פָּן?

 

לָנֶצַח  הָאֱמֶת עִם יֹפִי תֵּיאָבֵק,

הֵן לֹא יֻכְרַע הַמַּאֲבָק לָעַד!

הָאֱנוֹשׁוּת לִשְׁתָּיִם תִּתְפַלֵּג:

בַּרְבָּרִים וְיָוָן  – מִלְחֶמֶת כַּת בְּכַת.

 

הַכְתֵּם, זַלְזֵל! לָעַד  יֹאמְרוּ דָּבָר

רַק לַעַז בּוֹ, וְרֶגֶשׁ זָר מַשְׁמִים.

גַּם קוֹל אֲתוֹן בִּלְעָם גָּבַר

עַל דְּבַר הָאֵל וְעַל קוֹל קְהַל קְדוֹשִׁים.

 

עִם יְ-הַ וַי-הַ, הֵן קוֹל יְלֵל מָאוּס,

חֲסַר כָּל תֹּאָם, נְעִירַת חֲמוֹר,

הֵבִיאָה הַחַיָּה אוֹתִי לִידֵי יֵאוּשׁ;

נִזְעַקְתִּי בְּעַצְמִי,-  עַד כִּי אֵעוֹר.

 

---

[4] Passion flower
כמה שהשתדלנו, לא עלה בידינו לקרוא לפרח זה בעברית "פרח "הייסורים", כשבמגדיר הצמחים שמו "שעונית"