John Donne: Fever: ג'ון דּוֹן: בְּחֹם (Exegesis + הסברים לשיר)

 

 

 

 

 ג'ון דּוֹן: בְּחֹם

 

הוֹ, אַל תָּמוּתִי: הֵן אֶשְׂנָא

כָּל הַנָּשִׁים אַחַר לֶכְתֵּךְ.

לֹא עוֹד חִנְגָא, לֹא רִנָּה:

הָיִית מֵהֶן: וְעַתָּה אֵינֵךְ.

 

אַךְ לֹא תּוּכְלִי לָמוּת, בָּרוּר:

הַפְנוֹת לַחֶלֶד גַּב – מוֹתֵךְ:

אַךְ בְּעוֹזְבֵךְ עוֹלָם אָרוּר

נָמוֹג הוּא אָז עִם נִשְׁמָתֵךְ.

 

אִם אַתְּ, נִשְׁמַת עוֹלָם, עוֹזֶבֶת,

עוֹמְדָּה תֵּבֵל רֵיקָה מִכָּל:

יָפְיֵך חָלָל, רוּחֵךְ עַצֶּבֶת:

רַק סְרֵי, רָקָב עוֹלָם הַשְּׁכוֹל.         
      (סרי=באוש)

 

תּוֹרוֹת נִצּוֹת – חוֹקְרוֹת אֵי אֵשׁ

תֵּבֵל תִּשְׂרֹף – אֵין בָּן דַּעַת

גַּלּוֹת כִּי בְּחֻמָּהּ כְּבָר יֵשׁ

דַּי אוֹן הַצֵּת, בָּהּ אֵשׁ לַפַּחַת.

 

אַךְ הֵן הִיא לֹא תּוּכַל כָּלוֹת,

לִסְבֹּל הָרַע לְאֹרֶךְ זְמַן,

כִּי רֹעַ רַב נָחוּץ כָּל עוֹד

תֵּבֵל תִּבְעַר, הָאֵשׁ תֻּזַן.

 

פִּרְצֵי הַחֹם – כּוֹכָב נוֹפֵל

גַּרְמֵי שְׁמֵי רוֹם – אִשָּׁם תִּדְעַךְ:

יָפְיֵךְ לֹא כֵּן: מַתַּת הָאֵל

לַנֶּצַח שָׁם מֵעַל דָּרַך.

 

יַעְדִּיף לִבִּי שֶׁבָּךְ יֹאחַז 

שָׁעָה אַחַת בָּהּ אַתְּ אִתִּי,

עַל נֶצַח-עַד כַּזֶּה שֶׁל רָז,

כְּרוּחַ בָּהּ אַתְּ בִּרְשׁוּתִי.

 

 

 

 

 

Oh do not die, for I shall hate
    All women so, when thou art gone,
That thee I shall not celebrate,
    When I remember, thou wast one.
But yet thou canst not die, I know,
    To leave this world behind, is death,
But when thou from this world wilt go,
    The whole world vapors with thy breath.

Or if, when thou, the world's soul, goest,
    It stay, ’tis but thy carcass then,
The fairest woman, but thy ghost,
    But corrupt worms, the worthiest men.

O wrangling schools, that search what fire
    Shall burn this world, had none the wit
Unto this knowledge to aspire,
    That this her fever might be it?

And yet she cannot waste by this,
    Nor long bear this torturing wrong,
For much corruption needful is
    To fuel such a fever long.

These burning fits but meteors be,
    Whose matter in thee is soon spent.
Thy beauty, and all parts, which are thee,
    Are unchangeable firmament.

Yet ’twas of my mind, seizing thee,
    Though it in thee cannot persever.
For I had rather owner be,
Of thee one hour, than all else ever.

 

 

 מעט דברי הסבר כתוספת לשיר:

המשורר עומד ליד מיטת חוליה של אשתו, הגוססת. אם היא תמות- הוא ימאס בעולם: כל הנשים תהיינה לו לזרא.

אך הרי – הוא  מקווה – היא לא תוכל למות, להפנות גב לעולם: שהרי אם תמות,עימה ימות העולם כולו יימוג כהבל ורעות רוח יחד עם נשמתה היוצאת.

בלעדיה העולם יהיה כחלל ריק, מקום ריק מכל: יופיה יהא טרף,(חלל) וגם רִיק, (חלל) לעוזבה את  העולם. העולם ייהפך למקום בזוי בלעדיה.

 

ג'ון דון מעורה בעולם המדע של תקופתו. מדענים  סברו שיסוד בשם phlogiston" " קיים בכל החומרים בעולם. יסוד זה  גורם לתכונת החומרים לבעור.

דון  טוען בשירו שהויכוח על הפלוגיסטון מיותר, הרי ברור שהחום המציף את אשתו בו בלבד די לשרוף את כל העולם.

תהא מהות האש אשר תהא, אשתו לא תוכל הרי להתכלות באש: היא עשויה מחומרים עמידים יותר מכל הרע שבעולם. רע זה הוא המזין את האש שתשרוף את  העולם.

הוא מביא הוכחה: מטאורים (לפי המילון כנויים בעברית הוא: "כוכב נופל"), גרמי שמים הנופלים לעתים על כדור הארץ בדמות כדורי אש – אף הם כבים, אִשָּׁם דועכת: לא כן יופיה של אשתו, שהיא נקודת אור שתאיר לעד.

המשורר מסכם: אף אם יש אפשרות שאשתו תמות ותיהפך כוכב של אור שינון לנצח נצחים בשמי רום – הוא מעדיף את היותה איתו שעה על פני  האדמה מהיותה  רוח של כוכב זוהר לעד.