Homage (לזכרה)

לזכרה. (Homage)

לל. – שוב

שׁוּב אֶרְאֵךְ – הַחֶדֶר הַיָּשָׁן –

אֵלָיו כַּנִּרְאֶה שְׁנֵינוּ חָזַרְנוּ.

הַפְּרָחִים שֶׁקָּטַפְתִּי וְחִכּוּ כָּאן   הוֹבִישׁוּ, בֵּינְתַיִם,

 מוּנָחִים הֵם פְּזוּרִים בְּמַחֲבַת יָשָׁן, חָסְרֵי חִיּוּת.

אֲבָל אַתְּ תְּקַבְּלִינִי שׁוּב, כְּמִיָּמִים,

תְּרִימִינִי אֵלַיִךְ – וַאֲנִי עָפָר לְרַגְלֵךְ,

 וְהִנֵּה אַתְּ שׁוּב כָּאן, לַמְרוֹת  כָּל הַשָּׁנִים, הַנָּשִׁים,

אִתִּי בַּחֶדֶר הַיָּשָׁן, אָפוּף הָאַהֲבָה.

‏01/12/2009

)השיר מפי המלבה"ד).

דבר המביא לבית הדפוס (המעלה על נייר): סיפור זה  ברובו מומצא, פרי  דמיון הפועל.  הנפשות הפועלות הן פרי הדמיון והקשר שלהן עם דמויות חיות מומצא.  אף על פי כן – התשתית – היה ונברא, וכל חטא שנחטא נגדם  על ידי טווית דמותם בסיפור דמיוני  – הוא פרי שאיפה לתת דמותם האמיתית במסכת . תהא מנוחתם עדן ואל נא ישאו עלינו על כי הבאנום תחת עט סופר.

*

קודם כל היה שקט הכפר,  פרות לועות, עצי צפצפה, הברוש והאורן, קמה, פלג מים, אווזים[1]: והשבילים, ביניהם זה המוביל אל היער, עליו צעדנו שנינו, היא[2] ואחותה[3], עוברות כשפיריות צחקניות ממקום כלשהו, אוספות אוכמניות שיינן כדם; הרשרוש הקריר של העלווה, אור וצל נופל בין העלים:  אחר כך הטיולים בחבורה, ביניהם היא ויאן, ביער: אחר כך כבר רק היא ויאן, הכורע לידה, בעוד היא, פניה אושר שקט וחיוך, יושבת, ידיה פשוטות לצדה, נשענת  בגבה אל עץ. היער, ומבין האמירים, מעל לצמרות המגביהים מציץ עד כאן צריח הכנסייה. שם אור אפלולי, שקט בפנים: שם משהו בלתי נתפס, מהלך קסם וסוד.

עולמות אליהם אין שיבה.

עודנה שומרת במגירה בחדרה – בין תלתל שנגזר, מכתבים יקרים, סיגריות אחדות שלא כלו עד גמירא מהחפיסה – בין כל אלה  גם ספר  שירי עם מצ'כיה.  היא זוכרת להם חסד נעורים – שרה אותם, לעתים, עת בציר, בין משוכות הגפן,  ולעתים לעצמה, כאילו אין איש לידה. אחוזה היא בהם  – על כך גדעון שלי אומר כי  אחוזה היא במסורות   ואינה יכולה להשתחרר מהן: אך גם בכך מקוריותה. לגדעון – כל זה זר משום מה: הוא עצמו ביקש להינתק: שדבר לא יזכיר לו מה שהיה שם: אין לבו לרומנטיקה  לאומית.  אך הוא מעריך בה את אשר לאדמה: אך מכאן והלאה אין לו עימה שיג ושיח: אין הוא נוהה ליותר.

הניתוק הוא כולו מסימני הדור הזה.  הלא אף אנחנו – ממעיטים אנו לדבר על ביתנו, על הבית בכפר שאבא בנה את גגו מלבנים לבנות, עם ראשי תיבות שמו: כל כך חשב  שהם שייכים לזה לזה. אף בינינו לבין עצמנו אנו ממעיטים: לא טוב להיזכר. קיימנו בנו את אשר כתוב: כי יעזוב אדם את בית אביו ובית אמו וילך אל המקום  אליו  לא היה בידם לבוא. הו, עד כמה קיימנו. בכל זאת, חייב אדם  לשמור פנת יקרת כלשהי – ואכן, היא מקיימת זכרם.

אף אני כן אעשה. אלך עימה בין שריגי הגפן, בין צלילי הכרמים.

*

אבא – מאז עמד על דעתו – בשנים הראשונות של המאה הקודמת – ידע שתי שפות, גרמנית וצ'כית.

מי שיקרא בדפים אלה ויחשוב שהוא קורא חיבור דמיוני, שיידע כי לא כן הוא.

עוד בנעוריו גמלה בלבו ההחלטה: פנה ללימודי האגרונומיה,   הינה קרוב לאדמה, כמו אחר כך בתו, עדה,  – כי כך חשב דרוש לצ'כיה,  שאמנם בעיקרה פנתה לתעשיה. אבל היתה גם האדמה – והיא היתה קרובה ללבו יותר ממכונות ותיעוש.  הוא פנה ללימודי האגרונומיה באוניברסיטת פראג. הוא היה  איש מלא ברעיונות לאומיים, האמין  כאמור בקרבה לקרקע,  לעם: עם זאת ראה בתרבות הגרמנית  מקור נאמן ממנו לשאוב דעת, תעצומות ועוז לקירוב קץ העוני, הבורות, הסבל, בקיצור, קירוב יום גאולת העם הצ'כי. הוא היה אידיאליסט,  מן הנעלים באלה: כל קו, שרטוט, שהעלה בתכנוניו על הנייר  כאילו ריחף  בעולמות טעוני רגשה  ואמונה. – גדעון, איש האדמה שלי, ידיו נוגעות בבוץ, אמונתו בבוץ: האידיאלים אצלו  עוטים דמות קרקע  מושקית ומשחירה.

 אפשר, אני הלכתי  אחר צד אחד באבא: בעוד  בעדה בא לביטוי הדגש אחר.

 גם אבא ניתק – אחר שסיים את לימודיו – מבית הוריו:  אלא שהנסיבות, כמובן,  היו אחרות. הוא ניתק מבית הוריו – על מעט היהדות שהכיר שם – והדברים ידועים.  עיקר מעייניו היו נתונים לקידמה, תקוות האנושות: לתרבות המערב המתקדמת בצעדי ענק ועתידה לגאול את האנושות וכו': ללאום. עדה, אחר עלותה, שאבה את הכבוד ושרכשה לתנ"ך מכתבי יוהן וולפגנג גיתה. הסיסמא היתה – קידמה ואנושות.

לאחר גלגולים כלשהם, מעט בזכות מוריו ומעט בזכות מכרים שעשו הוריו, אך בעיקר בזכות עצמו, בזכות אודם פניו הגלויים, הפשוטים, שבריאות של תפוח קרנה מהם,  בזכות מבנה גֵּווֹ היציב,  המעורר אימון, הוא מצא לו עבודה בכפר,  אצל בעל חווה, מרחק  כ-100 ק"מ מברנו (Brno).  עבד בשדות נעול במגפיו, כובע שחור-תיתורה ופחוס באמצעיתו,  כובע פדורה,   (הכובע המקורי), כשל כפריים ביום-טוב,   לראשו,  מעיל ומעילון, במעין אברקיים, או על גב סוס קטן, נוזף כאן ומאיץ  בזה, מברך יום טוב רחב כדרך הכפריים, נוכח בעת לידת עגל חדש, מתקין ומזרז  את החציר על העגלה, מגניב, אך בכמעט בל ירגישו דרכי זיבול חדשות, שיטות בהעמסת החציר: מקלל מתחת לאף כדרך אנשים טובים יותר,  בהישבר יצול, כשהעגלה כולה  נוטה על צידה והציר עד צוואר  נתקע בבוץ:  ומובן, משתתף , כאדם מן היישוב, בטבילות ובהלוויות של אנשיו, עובדי החווה.

אילו רב יהודי היה רואה אותו בכך, וודאי היה נחרד, חושב שהתנצר. בסך הכל היה קרוב לאנושי, ולא שעה לשאלה איצטלת איזו דת  האנושי לובש. כמו שלא היה קרוב ליהדות – על סייגיה, מנהגיה,  הצטעצעויותיה בדינים והלכות – שהרי את עיקרי תורתה שכח, או לא התקרב אליהם מעולם – כך היתה הנצרות רחוקה, אם כי כמובן בקרבה הוא חי – או בה במידה קרובה. וכיון שבית כנסת – או יהודים נוספים – לא היו בכפר, לא היה איש שיכהה בידו. הוא חי בכפר, והשתתף בחיי האיכרים: האנשים לא עמדו עליו ולא חקרו ולא דרשו ממנו יותר.

אם אבא לא היה איש שענין מיוחד לו בדת, הוא לא היה גם מאמין גדול בתבונה.  בכל אופן, נראה כי גדלו בלבו ספיקות – אותם לא סיכם, ולא ביטא – ואולי מפאת חוסר כלים לכך –   בענין תבונת האדם, מכדי להעלות את הדעת, את התבונה לדרגת דת.  ועוד:  כל חייו עבד, ונראה כי נעלמה מעיניו האפשרות להפוך את עבודת הכפיים לדרגה דתית.

אחד מצעירי הכפר מוביל  שאריות מזון לחזירים בקנישדוב

בסך הכל היה אדם קצר- דיבור, מעורה במעשים, אם כי, עת שבתו בבית, בקיץ על הוורנדה  המוקפת חלונות זכוכית ירוקה, בכורסה, בפינתו, לא נוחה במיוחד  אך כורסה שהושמה כאן במיוחד עבורו – ואולי אחר סעודות אבטיחים   משפחתיות, בהן כולנו השתתפנו – ואבא בראש בוצע מהפרי הבשרני-  העסיסי – האדום בסכין כבוצע פת –  לאחר כל אלה, כאמור, היה שוקע וקורא  בהגל, מרקס, קלר ושטורם. כל זאת, כמובן, עת לא היה עסוק מדי במחברותיו במשובצות,  בקויו,  ספריו, חישוביו, עונות, זרעים,  תפוקות תבואה,  כמו שלמד, בהשכל ודעת ותכנון נכון.

*

גם על אמא – עליה מיד אומר את המעט שאני יודעת –  לא נותרה בידי תמונה. היינו רואים אותה בבית,  דאגתה בכל, בבית, במטבח,  ועינה צופיה: כל תו בפני בני ביתה רשום במצחה, נותנת דעתה על הכל. אין ממנהגה להתערב, שקטה מהלכה, אך איכשהו כאילו מחשבת צעדי בני ביתה, את משחשבותיהם היא קוראת, יודעת לנזוף כאילו לא לך הנאמר, ואף לעודד בטרם העלית על דל לבך  צל צלו של ספק.

*

לא קל לי לכתוב את כל אלה – שנים כה רבות עברו, ואין ברצוני לכתוב דברים כי אם כמות שהיו, מבלי להוסיף ומבלי לשנות.  כל שאני מנסה – וגם בהמשך דבריי- הוא למלא, אם חסר, מתוך סבירות,  מתוך אותו סוג דמיון שאינו מבקש אלא לחזור ולהיות באותו מקום: לא מסוג הדמיון המבקש לבוא במקום הדברים שהיו.

*

מה שהנפש ביקשה, לאחר מכן, ראשית כל, הוא לחזור אל דמות האב: אל פשטותו, ישרו: היותו עומד יציב על הקרקע,  פתיחותו. כמוהו, גם עדה ידעה להיכנס אל בקתת איכר, להתיישב, להיכנס בשיחה, כך, בלתי קרואה, אך כבר כאן, בלא תחושה כי מפריעים,   לא-מראש-שייכים, שלא נקראו – ומייד, באיזו טבעיות, מבלי שיושם אל לב, דרך רגע של נימוסים טובים, כבר להתחבב: להיות,  בלי התנשאות,  כבר מעורבים, כבר שואלים לעזרה אם כלשהו צורך בה,  לשאול למקום, לזמן: מבלי להיות, גם ומאידך מעורבים יתר על המידה, – דבר שאפשר מתברר רק לאחר זמן – שלא כל צרותיהם תיפולנה עלינו, ושאפשר ייבנו ממעט ההשתתפות, מאהבה כזו, שיש בה מן הרעננות של יער צעיר וצליל פעמונים. משפט פשוט, מאיר, מוגש במאור פנים ומובן מאליו  העובר מייד מבלי לבלוט  וסדר היום, שיש בו מן ההשתתפות  וגם ניכר ממנו מה גבולות עולמנו וקץ האפשרויות.

אני – הייתי נשארת קצת בכל אלה מאחור,  עדה שקטה ונחוצה, ומחייכת. אפשר להאזין בחיוך קל, בלתי מחייב,  למשמע הישגיהם, צפיותיהם מהחיים של אנשים, ההופכים לפתע, כמבעד אד, מורחקים מהמציאות, כביכול,  משיחים כבתקווה וברמז  על פרה שתמליט  בסוף החורף ועל עגל נוסף: כי הנה עד היכן הרחקנו בבקשנו לנו גאולה: להאזין ברחמים רבים,  עד כי קשה לשאת, לשמוע: הן יש ולהביע חלום כזה פשוט,  שהחציר לא יעבש בחורף נשמע כמחדל אנושי קשה ועמוק מתהום.

אחר – לקום, ובאמירת תודה על השפתיים ליישר ביד קלה שמלה לאחר הישיבה, ולרחף הלאה, להיעלם כאילו  מחיי  האיכר, עד כי יחוש, אך לא יידע, אם פייה היתה, או רוח קלילה,  דקה כגשם רגע, חמים ומקרי מאד. אך אותו איכר יאהב אותה אחר כך, וישמור לה חיבה.

*

אני יודעת: רשימות אלה מלאות סדקים. אין להאריך בזכרונות.

*

תקופת מריאן, מריאן פוחודזובה. גון עיניה היו אגם ירוק, שערותיה סרוקות חלק וצמודות  לקרקפתה נסתיימו בשתי צמות, שהגיעו עד מחצית גבה. עדה הכירתה באחד מאותם ביקורים; היתה בת היערן, והן החלו להיפגש לעתים מזומנות. נראה לי, כי זו היתה, באותה תקופה,  לחברתה היחידה, והיא השאירה בה רושם עמוק. מריאן היתה נערה רצינית, ניגנה מעט בכינור,  והיתה אדוקה מאד. אני חושבת, שכשהשתים נעלמו, הן בילו  על פי רוב  בין הקירות משרי הרוגע של אולם הכנסייה הריק, אם להאזין אל עצמן, אם אל הדממה השוררת:  אפשר לנגינת האורגן הכפרי, המופעל בידי כומר יפה-עיניים וחולמני, – אם לנסות  את ידה של מריאן עצמה בנגינה.  אני מנסה לתאר לעצמי את התמונה, – איפה עדה ישבה, בעוד מריאן מנגנת?  הלמטה, באולם, ליד ערש הדווי של ישו,  נסיך הסבל והחרטה, שפניו כעין השעווה הבהיקו בעלטה,  פסל  מזוויע ומעורר רחמים? האם  לצידה של מריאן, על ספסל העץ בעל המשענת המגולפת,  ליד העוגב? אינני יודעת. ואולי לא ספגה כאן, אלא את דמות החלונות הגבוהים,  הכהים  כרקע לצבעוניותם, – החלונות המקובלים האלה בכנסיות, מוגבהים אל על, משהו הליוטרופי לחלוטין.

אווירת חסד שררה בכנסייה, בין ריחות הקטורת,  בין קירות העץ הגבוהים,  שהיו חדלי כמעט כל קישוט: או עם תמונות מחיי הקדושים, סצנות מכתבי הקודש,  שביטאו מעמדות אנושיים, בלא מלים,  להבנת העם: נדמה, מהן עדה למדה לבטא  תכנים ללא מלים, באמצעות תמונות אחדות, אותן היתה לעתים מציגה בחדרה מלוות בפיה לעתים במילות הסבר חסכוניות, אולי כדי לקסום סביבה שוב את  אווירת אותם ימים.

אווירת חסד שררה בכנסייה, – המבנה המרכזי ביותר בכפר, מוקף גדרות ביניהן נחו כמה מוותיקי הכפר בשורה, קבריהם מקושטים בשלל פרחים.

אני, מבלי דעת לאן מובילות פעמיהן,  לוויתין פעם עד פתח השער הכפול, הרחב, מעל מידת אדם. הן נכנסו מבעד לשער העץ, אך לבי לא אווה ללכת בעקבותיהן: נעמדתי על המדרגות, ידיי אוחזות, מול הפתח,  במתני, עמידה ותנוחה שעם השנים לעתים בושתי בה,  ולעתים בה שמתי את מבטחי, חליפות; ועתה, עם חלוף השנים אני יודעת: אני הייתי  זו שראתה נכוחה. לא על השתייכות דתית מדובר – הן יהדותנו, כפי שהזכרתי, היתה חסרת תוכן כמעט – אלא פוליטית.

בין שתינו הייתי זו אני, שראתה את הדברים באופן היותר מציאותי , ששפטה אותם מתוך טבעם.

זמן מה עמדתי לפני אותן דלתות, עד שנסתלקתי. ראיתי אותן נכנסות – מריאן, בעוברה,  כורעת קלות  לפני אגן המים, מצטלבת מול המזבח הקדוש,  עולה לאורך השורות, עוזבת את  עדה, מתיישבת לה באחת  השורות האחוריות, ידיה שלובות לפניה על שמלתה, נושמת  אל תוכה ממהותו של המקום,  כאורחת שהצטנעה לה בפינת החדר,  שהנה כבר כאן אך לעת עתה  מבקשת שלא ישימו  אליה לב במיוחד, כנוסה אל הגיונותיה ואל עצמה.

לא יכולתי שלא לשאול, מה מושכה אל מקום זה לא לה, אם לא הבדידות. "זה מין מקום", אמרה עדה – בו אני יכולה להתמלא  בבדידותי – לאיזה שקט פנימי טרומי שבישותי: לחוש את עצמי עם עצמי, ברגע בו אני מבינה, איזו הבנה אחרונה, אולטימטיבית,  אם תרצה לומר מוחלטת, עד כמה האדם, או אני, יכול, אולי חייב,  לעמוד לבדו מול היקום: כמו ישו, מין סמל לגורלו של האדם:  האדם בן האלוהים, שאביו קידשו לייסורים, שהיה אף הוא לאחד  עם עצמו ברגע שהבין שהוא לבדו ואין איש עימו, אף לא אל: שבעצם ייסוריו עלה למעלת אביו, היה לאחד עימו".

-אינני יודעת, כיצד נגמרה תקופה זו: שקט הכפר, הפרות הלועות; דרכי הבוץ בלילה, גדרות העץ המגולף לאורך הבתים: נערי הכפר, בכובעיהם השחורים לראשם, לבושם העממי, נערות בחולצות רקמה, רקמת החג סביב הצוואר, – הירק, הדשא, השדות החרושים: אך נדמה לי, פתאום. השחור המתאסף: קדחת  הנסיעה. האימה המרחפת. להציל את הניתן. קשרים חדשים. סידורים שונים. הנסיעה, כדג אל החוף, עברה על שתינו, כל אחת עטופה בעולמה, עולם מעבר, כבחלום. הכל קרה פתאום, כמעט ללא הסבר. תקוות חדשות, עולם שנתמוטט. קבוצות שנזדמנו, מתחילות בחיים חדשים. עולם כמבולקה.

אני פוסחת על קטעי אימי עולם. כאילו לא נותרו עדויות.

אך  נותרים חוטי קשר סמויים. אלה נמשכים עוד משם. אירופה נודדת, ואוי ואבוי למי שנשאר מאחור. למי שקשור מדי ואיננו יכול להינתק.

כבר אמרתי – לא הכל זכור. במבוכת הימים – נדמה, לא שיערנו, לא ידענו. לא גילו  את כל צפונותיהם – למשל, מנין בא לאבא הרעיון לשלחנו לארץ ישראל, שתי נפשות בודדות, לבדנו, להיות האחת תומכת לשנייה – כאילו נפשות בודדות.  הציגו  את המסע לפנינו כמעין טיול – לאו דווקא טיול הצלה. ברחנו כל עוד נפשנו בנו – כילדות הנוסעות אלי הרפתקה   כלשהי.

בדרך, על האניה, אחר פירוד מה,   פגשתי את גדעון שוב. והנה אני כאן – עדין אני  כאן – אינני יוצאת יותר לשדות, השנים עברו – כפל כפליים. ספונה אני בחדרי, ליד המנורה אני כותבת, בעוד גדעון עדיין, כדרכו תמיד – בחדר השני, חדר השינה, יושב על המיטה ומנסר בכינורו.  הוא לא השתנה: שתקן היה וגבה-קומה, ועדיין גבה-קומה הנהו, במעט מאד בלבד, אולי, רחב וגבה-מצח, עטור שיער שיבה יותר. ועדיין אין הוא פושט מגפיו  בבואו מהשדות – כך יושב ונוטל בידיו,  בשבתו על קצה המיטה, את כינורו.

חדר זה הוא בעצם לב הבית: כאן היינו יושבים, בשנים ההן, כולנו, מי על המיטות,  מי על הרצפה מסביב –  דנים בדברים שברומו של עולם, מתכנסים, משוחחים. מירב השנים נשארנו קרובות זו לזו – עדה ואני. גדעון הציל מעט מאד כסף  מהשריפה עימו, והקים משק בסמוך לאותה עיירת שדה בקצה העמק, ואני במהרה נצטרפתי, עוזבת את משק הפועלות לשם שתינו, עדה ואני נקלענו בראשונה.  עדה נותרה לזמן מה שם – אמנם בסמוך – לבדה. רוחה הייתה טובה עליה –  אם כי וודאי קינאה מעט בחלקי.

והיה לה במה: בסוס ומחרשה חרש גדעון את השדה הקטן שליד הבית, ואני עזרתי לידו. הלא בני חקלאים אנחנו. בתחילה לא כל כך היה ידוע אף לו  עצמו מה יזרע. עדה – כפופה מעל ערימות בגדים, קרעי קרעים על תלאי, היתה מתקנת, עובדת וכובסת לפועלים החלוצים   בעמק – נערה בת 18-19, עם אוד ספר שניצל,  קוראת לבדה בערב בצריף,  מסתודדת בפינתה; מנסה לברוא לה  פינה, באור הרב של נורה של 24 ווט,  – מה שמשק הפועלות יכול היה להרשות לעצמו, ושחשב לדי בכלל לצרכי הפועלים והפועלות.  בחדר עימה עוד שתים שלש נשים, בוגרות ממנה, רחבות היקף, עמוסות לעייפה  ואינן נראות, בכל אופן לא כנשים כי אם כנמלות עמלות,  בחאקי דהוי, תקוות העוני וסמל המעמד. אף שיחתן דהויה, שיחות בעלמא מעניני היום, על עתיד תנועת הפועלים,  מעט מידיעות השעה, על הכביסה, על החום, על מיעוט האפשרויות הנפתחות לפני הנשים בעולם.  כן, כן, אני יודעת, אלה היו הדברים שהיו ברומו של עולם,  הדברים הדוחקים, הנחוצים אז, ועוד דברים כיוצא באלה – אך עולמה של עדה היה אחר. לעדה היו תקוות נשגבות לגבי האנושות,  לאפשרויות של התחברות עם אידיאות נשגבות גואלות עולם. – בסוף גדעון זרע תפוחי אדמה וקצת שאר ירקות, שהצליחו והחלו להימכר במחיר סביר בשוק בעיר.

וכך היינו יושבים בחדרנו, בערבים – עדה, גדעון ואני ועוד חברים שנתאספו, דוברי גרמנית, בדרך כלל, כי כידוע גם אנו מצ'כיה דוברי גרמנית ומקורבים לתרבות של שירת ארץ זו. אני חושבת, שלבסוף החיים פשוטים,   לכל זמן והדברים נעשים כאילו מעצמם. מבשילים בהסתר, כבחביון האדמה. מי יודע, יד מי מכוונם, את הטוב ואת הרע. האמנם הרע  – הכרחי. רק גדעון וידידיו ניסו לפתור תעלומות כאלה בשיחותיהם הפנימיות.

בחדר זה עצמו פגשה עדה גם את נחום – הוא היה בעצם חבר וותיק, מאותם ימים, של גדעון: יחד הם  נדדו בדרכים, בשנות נעוריהם, היו חברי מיני תנועות דרור נעלמות: וכאן נפגשו מחדש. יחד הכירו אותנו, את עדה ואותי, במשק הפועלות – שם גדעון קיבל גם עבודה כנוטר לשעה – ויחד נשאו אותנו להם לבסוף לנשים.

נחום היה חבר של גדעון, כאמור, אולי מדריך-חבר משנות הנעורים, גדול ממנו בשנים. גדעון בילה שנים אחדות בגרמניה, טייל שם הרבה, חבורה גדולה, למד בגימנסיה; גר היה אצל איזה קרובים בפרנקפורט, עירו של גיתה: הזדמנות לו וכמובן להוריו, שרצו לתת  אפשרויות רחבות  מאלה שניתן להעלות על הדעת בבית ספר בכפר מרוחק. הם שמרו על הקשר גם אחר שנות הנדודים המשותפים,   אם כי נחום עלה לארץ לפניו. כשהם נפגשו כאן שוב, נחום כבר היה איש נשוי,  הגיע ארצה עם אשתו וילידיו בלי פרוטה,  – הוא עלה יחד עם יהודים אחרים שהחלו לעזוב את גרמניה.  הוא הגיע בלי פרוטה, אך כאמור עם מטענים מיוחדים במינם,  אותם הוא האמין יוכל ליישם בארץ, ובמיוחד בארץ בה הכל חדש, ארץ היכולה להיות פתוחה לדברים חדשים, למשל לנסיונות חקלאיים, כי הקרקע בתולה.  הקיבוץ, כמקום יישוב חקלאי,  התאים  לשאיפותיו ואפשרויותיו הכלכליות.

וכיון שהוא בא למקום חדש, הוא החליט להביא עימו גם אישה חדשה. הוא ביקש להתחיל בחיים חדשים מכל וכל. אשתו הראשונה  לא הלכה איתו – לא אוותה ללכת איתו, לא היה לה שיג ושיח עם רעיונותיו החקלאיים והאחרים, עם תנועות גאולה ומחשבות חדשות. היא גם מאסה במהרה בחיי שיתוף וביקשה לעזוב. נחום לא אווה ללכת איתה – ללכת לעיר, – מה יעשה שם? על האספלט לא צומח שום דבר, לא בשיטות חקלאיות  קונבנציונאליות ולא בשיטות חקלאיות אורגניות יותר. (נחום היה חסיד מושבע של שיטות חקלאיות ביו- דינאמיות, ללא שימוש בזבל  תוצרת   ימים מתים וחומרים  חסרי חיות). לא היה לו שם מקום. הם לא חיו בשלום.

את רעיונות נחום בחקלאות ניתן לסכם במלים ספורות.  העולם נברא בידי כוחות עליונים שלם, לא חסר דבר: הצמחים יש בהם כוח רפואה, התחדשות,  ובעבודת האדמה יש לעודד כוחות אלה ולא  לנסות להטותם באופן חד צדדי לכל כיוון. ניסיונות ההטייה עולים ביוקר, ורב בהם ההרס מעל למרפא. יש לראות את הטבע כאחדות, כשלם אחד, כאמור, ואין  לו צורך בתוספות מלאכותיות כלשהן הבאות ולו במחוץ. הטבע  קיים כאחדות, ובו כוחות מאזנים – זאת בתנאי ואנו חיים על פי חוקיו, על פי  חוקי עונות השנה, למשל, על פי מה שמכתיב לנו מהלך הכוכבים.  נחום קרא לכך "זריעה לפי חוקי הכוכבים" (האסטרונומיה), אם כי לא לגמרי הפך לי ברור למה הוא מתכוון בכך – העיקר שאהבתיו, אהבתי את גבריותו ואת בריאותו שזה בא הודות לחייו בטבע, חייו הטבעיים.  שמעתי את הסבריו ומחלתי לו על  מוזרויותיו.

חבורה  זו שנשבעה לחקלאות הביו-דינאמית בחרה לה לסמל ואלוהות את דמטר,  אלת האדמה היוונית. כיון שנחום היה בעצם המדריך של גדעון בענינים אלה – בכל אופן הוא קדם לו באמונה – וכיון שעדה   הלכה בעקבותיי ונישאה לו, (כי נחום אמנם במהרה עזב את אשתו ונשא את עדה שלי  לאישה):  כיון שכך, כאמור,   נשבעה אף היא ונשאה את שם דמטר במהרה מתוך מסירות נפש רבה על שפתיה.  (אני זוכרת שיום אחד, לפתע, היא הכריזה את אהבתה לאלה. – מי שלא ידע את הרקע, שיסודתו במקרה הזה היה בעקרונות הביו-דינאמיקה,  יכול היה לייחס התבטאויות   אלה למין  קפריזה, או להזדהות-פתע עם עקרונות  שביסוד הישגי   הוויותיה הרוחניות  החדשות).

גם נחום ניסה שיטות אלה בקיבוץ – קשה לומר שלשמחת רבים,  שחשבו את הניסויים לבזבוז זמן ואנרגיה, בארץ בה  האדמה היתה יקרת מציאות והזמן דרש התקדמויות טכניות בטוחות ולא ניסויים שתוצאותיהם לא היו מובטחות.   ואמנם, עם הזמן החברים החלו להיווכח בהצלחת שיטותיו- אך אז הוא מת ולא היה מי שימשיך בנסיונות.

*

אך  אין  בי רצוני להקדים את המאוחר – אני עומדת בימים בהם עדה ונחום החלו את חייהם החדשים במשק.

נחום בנה  בית חדש.  בנה- משמע בנה במו ידיו,  בחומרים המצויים ביותר  בסביבתו.  הוא בנה,  בעוד חבריו גרו מסביבו באוהלי שדה. זה היה כמובן חידוש – רבים גם לעגו לא וזלזלו בבית שבנה. היו עומדים סביב וצוחקים – כי הוא בנה את הבית, פשוט, מחבילות חציר שטבלן בבוץ סמיך –  חפר לצורך זה בור מרובע  בקרקע הרכה,  בו טבל את חבילות הקש אותן סחב, על עגלה קטנה, מהשדות למטה, בעמק.  היו אלה חבילות נאות, קשורות בחוטי משיכה, מהודקות היטב.  אני עזרתי לו בהעמסה, בסידור החבילות  נדבך על נדבך, אחר שהן התייבשו מעט בשמש הקופחת של העמק.  מסביב הוא בנה כמובן שלד של קרשים, שבעצמו  התקינם והקציעם שיחזיקו מכמה צדדים. בכלל אהב  נחום עבודות – כמובן, גם עדינות יותר – מעץ,  אולי מורשת השנים  אותן בילה לרוב ביער, בנדודיו – בערב ישב וגילף דמויות בעץ, כדוגמת תגליפי  האמנים העתיקים, בסכין מיוחדת, שלעולם לא נפרד ממנה. אני זוכרת את היום בו הוא העניק לעדה  מסגרת עץ שהוא גילף, ובה תמונתו, והיא החזיקה אותה למראשות מיטתם  כל השנים. – והיתה עוד מסגרת – ראיתי אותה כמדומה רק בחטף, אולי היא ניתנה במתנה למישהו: זו החזיקה תמונת נערה, ספק מדונה, אולי דמות שהזכירה את אחד מציוריו של הצייר הנורבגי מונך,נערה המרחפת, ופניה  – סבל וייסורים, סיגופים: אך אפשר שכיור זה ראיתי כבר במשכן הקבע שהמשק בנה ואליו הם עברו, ושם, אחר כך, נולדו להם בן ושתי בנות.

קשה לחשב מה מקשר בין בני אדם – וודאי אין לומר כי הכל קרה כי עדה כה אהבה את אביה – ובמיוחד עתה כשהמכתבים פסקו לבוא והקשר למעשה ניתק. אנו יכולנו לבסוף רק לנחש מה עלה בגורלם, שם בכפר הנידח והבלתי-ידוע ברבים כמעט בצ'כיה, אליו הקלגסים לבסוף בכל זאת,  כידוע, הגיעו. אמת, עדה נמצאה פתוחה לרעיונותיו החקלאיים של נחום,  שנשמו חיים: קסמו לה רעיונותיו, עצם העובדה שלא קפא על שמריו וביקש לחדש דבר –  ומתוך שמני אז, מהבית ידעה כי כאביה, ובעקבותיו, היא תעסוק  – נערה חזקה, אך שידיה לא נוסו עד אז במלאכה  כלשהי, אם לא תוך שירה ומשחק לעת מצוא – כאן בארץ, באין גם כל מפתח אחר- בחקלאות,  בעבודת אדמה בין שדות.   עיסוק זה בוודאי לא היה בר השואה עם אלה בהם העסיקוה במשק הפועלות,  – הלכה אם כן אחר נחום, שדבריו הבטיחו אף הם דרך הגשמה.  ידיה פשוטות לצדדים, מחייכת  את חיוכה שכולו נמיכות  הרוח וקבלת העול  – אני רואה אותה  לפני עיניי עומדת  מולו, והיא הרה עם ילדה הראשון. "רק היודע להשתנות,  נשאר לי קרוב" – היא מצטטת לי פסוק של ניטשה, חורתת את המובאה אל תוך זכרוני, כאילו חורתת   היא את המלים על גב תמונתה כמתן כיוון והחלטה. אחר כך, כשהיא  מעט רחוקה  כבר יותר, יוצאת ממשברים ראשונים  של יחס זה מחוזקת, עצמאית  כמות שהיא הייתה מתמיד,  מחדש.

אך לבד מבדידותה, מתהייתה לגבי מקום קבע שיוציאה ממשק הפועלות, מין מקום מעבר, – עלי להראותה בקשיחות ונחישות, החלטיות עצמאותה: ידעה להטמיע  בתוכה ניגודים:  כי עדה כל חייה  חיתה בלי להתחשב בקונבנציות,  בלי לחשוב מה אחרים יאמרו  על מעשיה: אך במודעות מלאה למה שאחרים חשבו. הרי יש צד  עיקר, בו אין ולא היו לה פשרות, דברים שהגיעו  להכרעה בפנים,  בעמקי עמקים, בלא מלים  והנמקות שכלתניות מצד אחד: ועם זאת תוך מתן דין וחשבון לעצמה   על הפירוש שאנשים יתנו למעשיה.  ואם שאלוה, על כן, יש ונתנה,  בפשטות רבה, נימוק לשואל על פי טעמו:  כך  דבריה קלעו בקלות לדעת השואל  והתקבלו   על הדעת.  העולם, כלומר, פשוט, האנשים,  שלא השתתפו עימה בלבטיה, אנשים שדרכם לדון בכל על פי תקדימים, שהרי דרך אחרת אין, –  החיים על פי הנוהג,  שאין הם מודעים ליסודות הקובעים את דרך    ההכרעה, יש להתחשב באלה,  בהם ובדעותיהם, בוודאי – לא כדי  להביא בבסיס ההחלטה כל שינוי,  אלא כדי להציגה כך שתתקבל על הדעת, לבל ינשכו,  כדי להוציא מארסם, המפותח ביותר דוקא בקיבוץ, שם אתה נתון יותר לעינם הביקורתית ויצר ההתערבות בחי הפרט  של הזולת – עד שקל לו לאדם להתייאש.  יש לפייסם – עד שיביטו בנו באהבה, ישתרעו על ארבעתם  כחתול זה המלקק צפורניו על השטיח.  היה במשק נער שסבל מאלה – עדה  ידעה כיצד לפייסו. היא  היתה הרי מתבטאת לא כל כך במלים – לפעמים בשיר – אך בתמונה, אפילו במין דמות שקנתה אולי בפרוטות בשוק, אך מצאה בו כוח ביטוי: קיפוד עץ מצאה, – שילמד הנער, לו היא העניקה במתנה קטנה את הקיפוד, לצמח עליו קוצים.

"בטח נחרדתי, כשלראשונה סיפרת לי, כשלראשונה הבנתי מה את עומדת לעשות" – אמרתי לה.

"אני מתארת לי", אמרה, מחויכת, ופתאום הענין הפך  מבעייתה, כלומר לא מה היא צריכה, לבעייה שלי, דהיינו לשאלה כיצד אני מתמודדת עם זה.

קיפוד: ציור של שרה אהרונוביץ קרפנוס

ומצדו – האומנם היה זה כל בסיס הקשר, כלומר שמחתו על נעוריה,  עמם היא העניקה לו, או  השיבה לו נעורים? הרי לא יאמר לה ,  כי הנה זה שנה הוא מסתובב ערירי,  חש בקור שלא ציפה לו, השתוקק לשוב,  כציפור נוד אל קן.  אף בניו, חייהם הם קרועים, מתחלקים בין חיי הקיבוץ לבין בית אימם.  נכון – הבדידות היתה טבועה אף בו, הפכה שורשית לו –  ככל אדם שנכזב – עד שהיה לו טוב עימה, כמו עם עורו שנולד עימו  וימות עימו – במהרה, אגב, מוקדם משהסובבים  היו נותנים אל דעתם – ( כאילו להוכיח את עצם הדבר). לבדו הולך אדם, לבדו הוא חי, לבדו יעשה את דרכו במחשכים.

בדידות. אהבה. השתיקה שהוא אפף אותה בה – צפייתה אל כל מעשיו: לילות נעורים. ומעבר לכל אלה – ספרים חדשים שהוא מילא בהם את הבית – את חייה: הַמְּעוּרוּת בשירה, הפליאה וההילה  והמרחק  שקורנים מהעיון הזהיר  בדבריהם של גיבורי תרבות חדשים, סילסיוס, גיאורגה, הלדרלין ועוד: משפטים המנצנצים לפתע באפילה – . חמש שנים. היו אלה חמש שנים, וכפל תמידנות, עד שלשה: וגאווה על היותה מצמיחה חיים,  ואף היא כעין דמטר, אם האדמה שהיא אהבה: כדמטר, אם האדמה: פוריה מאד. מלאו אסמיה בר,  – מה עוד תבקשי, אדמה – היתה שרה בינה לבינה. ידעה לנסוך את חייה בשירי ארץ ישראל – הפשוטים בהם, המובנים לכל – ואולי לאף אחד עד עומקם.

ושוב – לילות מלאים,  עלייה על צלע ההר, שם נחום ביקש לשתול עצים בשורה אחת ארוכה, לתפוס את הרוח הגולש מעל המדרונות והיא  עולה לצדו,   בשמלה עד הברכיים המוחלקת  עד מטה, שתתיישר,  ביד עדינה וכמעט בהיסח הדעת: ותוך כך מביטים למטה, אל האורות הנוצצים כבר בעמק, ויש שהוא מרגיש עימה, כאילו בלא מלים מציע לה אותם מרחקים.  היא מרגישה – הוא  נושא אותה  – כל כולה פעילה ונחה בו, אין היא קיימת אלא  בו בלבד,  ממנו בא כל אשר  לה פתאום. אין הוא "בעלה" – הרי אין גם מילה כזו במשק. חבר?  רשמי מדי; וגם אין בכך כלום,  מילה ריקה, ואינה מבטאת. אולי כן, חבר, אף כי הוא למעלה מזה: אבי ילדיה?  אך הקשר ביניהם אינטימי יותר. אולי מְאַהֲבָהּ?   גם בכך אין אלא כדי לבטא צד אחד,  אולי חשוב, ליחסיהם: הוא מדריכה הרוחני, מופת החי,  מעיין ומקור לסודות ההוויה,  מקור חיות ומתווך  ודרך אל עולמות לא מכאן: כי כל אשר איננו שייך הוא בבחינת בל ייחשב, נופך עקר, חיצוני. אין הוא בעיניה אלא הדבר בעצמו, משהו בלתי מושג מעצם הינתנו, הדבר עצמו, הרוחני הטהור, המלא שמחה ללא שיור, זוקף קומה ומרכז קיומו של אדם בודד,  ההופך את הארצי, המלא גם סבל,  את אשר מכאן למתכת יקרה ללא שיור. וכל זאת דוקא כאן, בקיבוץ, בו הפרט איננו אלא מוץ ידפנו רוח, חלק מאד קטן  של המאמץ הקולקטיבי,  הכללי, האנונימי, הגדול, בו אין הוא אלא גרגר עפר בהיסטוריה.

נחום טען, כי בדת – בדת הרשמית,  היהודית (בההוא הבין, אגב, כמוני, מעט מאד), למשל, אין לאדם קיום אלא במידה והוא הופך ליצור ממושמע, נוהג לפי  פרצפטים קבועים מראש,  מקיים תגי תורה על דקדוקיהם: מערכת חוקים כתובה וקבועה. היעמוד בכך לב אדם, על נטיותיו ומאוויו?  היהיה יומו יום, אם אין בו כדי להישמע ללבו ונטיותיו? הרי אין הוא על כל צעד ושעל אלא   בור או חוטא?! במערכה זו אין לו כל ייחוד מראש, אין לו צורך באחראיות אישית  להחלטותיו,  אלא לבחירותיו בלבד  בין סעיפי החוק. אמת – החוקים משקפים  עום אנושי: אך ללב ולהעדפותיו , לקשר הראשוני  אל כוחות טמירים  אין במערכה זו מקום. אדם חייב להתייצב מול אלהיו ערום ועריה, עם נטל גורלו בידו  כל רגע בחייו. נדמה היה כאילו אין הוא חש  איזו אחריות  הוא מטיל בכך על עדה, ובין איזה ניגודים הוא מטלטלה.

אכן, העול הפך כבד: אך נראה, כי לא ביקש נחום אלא לזקוף את גבה של עדה, לאוששה בחיים, למלאה אמונה מסוג אחר.  אמת, כל אחד עובר חיים אלה באותו מעט אור שבידיו: וכאן, בחדרם, בו האדם, בבדידותו  ובמשא האלהי  האינסופי שהוא נושא במשך חייו על גבו הפך מעין מרכז אור ופולחן ללא טקסים,   מרכז אידאי,  או אולי מוטב לומר רגשי, או גם כך וגם כך,  מרכז כל מעשה, עצם ההוויה, כביכול כדי ליהפך ממוחלט לאדם. וכך, לפתע, ללא מלים, הוא נפטר, נכנס לחדר לנוח מעט מחום השמש –  לידו הספר  הפתוח, פרחים טרופיים, סובטרופיים, על שלל גוניהם, כחול, אדום – נחום, בעודו חי, איש גינת הנוי היה, כאמור – הרכין ראשו על זרועותיו תחת מראשותיו, נרדם מעט על הכיסוי החום שעל המיטה, ונרדם עולמית.

*

ענין זה, הנשמע לאזנינו הדמוקרטיות, הנראה לעינינו הרגילות  ואמונות על ביקורת, לשכלנו ודעתנו מולם דבר איננו קדוש ואינו נקנה בקדושה – ענין זה, שאין לבנו, לב חול, שחדל זה כבר להאמין בכל אדם ואך גיחוך הוא לפניו כשמישהו מעלה על הדעת – נפש ילדותית ותמימה יתר על המידה – כי יש עוד דבר, או אף אדם, שנותר בו מן הטהור – ענין זה, אם כן, (הנה, עד כמה לשוני משכלת את דבריי),  הנראה ונשמע לנו מעט מוזר – אותו רצון קמאי להתמסרות, לאימון מוחלט  וללא עוררין  במאן דהוא בשר ודם – ראיית בן תמותה פשוט, אחד מן היישוב, אדם כמוני  כנעלה,  כבעל השראה, כמקור ומעיין לשיפוט רוחני, עד כי כאילו בורך בכוחות על הטבע – אפשר יסודו  בילדותנו. עדה עצמה התנגדה מאד – אני זוכרת את אחת השיחות – לאותם פקחים מהיישוב- היא ביקשה לשמור לה על אותה תמימות ראשונית. שנים חשבתי, עד שהבנתי עד כמה עמוקים שורשיה  של אותה תרבות – כשעוד הבטנו בהורינו כיצורים "גבוהים מהשמים", ביקשנו – בכל מאדנו – להיות כמותם, נכוחים בדרכם, בטוחים בעצמם ויודעי טוב ורע. עולמנו המצומצם-בעצמו והאגוצנטרי, עולמנו צר האופקים נסמך ונשען על עולמם ושאב  ממנו את חיותו. אך אפשר שסדר עניינים  פטריארכאלי זה יש בו גם מיסודותיו  הפוליטיים  של המשטר האריסטוקראטי, – הנה, אני מערבבת דברים, מגבבת ענין שלא מענינו. מכל מקום, נדמה, יש סדרי חיים כאלה, והם זה-מול-זה, עולם קטן מול עולם גדול, חוק יסוד העולה ופורח מעגלים-מעגלים  מתרחבים בכל. במשפחה, בחברה,  בנפש, בחוג המצומצם  של חיינו הלאקוניים – ולפתע נראה לי בכל אלה לא רב חלקו של החידוש. נדמה, מאמנו – וכבר רשמתי קווים לדמותה – ירשנו ממידת האצילות – משתיקתה, מיעוט דיבורה- דמות הליכתה הבוטחת – הן אין נחוץ לעתים יותר, די במחוות הַגֵּו, אף בה  יימצא עולם מלא.

ענין זה של דמות המנהיג העסיק אותי לא מעט: מה עוד בתקופתנו, המלא מנהיגים שהכל כורעים לפניהם ברך, ודברם מצווה. אולי אין בכך רע – תלוי, במי בוחרים כמנהיג.  הרי כך דרכו של עולם מתמיד. המחשבה העסיקה אותי מאז עמדתי על דעתי.

ערב אחד, בהיותי שרויה בחדרה של עדה במשק – עדה לא היתה בחדר, וידיי חיטטו בלא משים על שולחן הלילה הקטן שליד מיטתה, מחפשת ספר כלשהו לעיניי לרוץ בו –  בין דפי  ספר השירים של גיתה, דפים דקים כעלי בצק, וקצותיהם מוזהבים, נתקלתי במכתב בכתב ידו של נחום, שכנראה עדה היתה מחזיקתו  קרוב למיטתה: אותיות עבריות נאות, מעוגלות, מחיקות, שאף הן, כמדומה, מחביאות בעצמן חלק מהמשמעות: שפה מגולפת מכל קישוט יתר, לשון ששאפה אל עצם העיקר בלבד,    שגיאות כתיב הפזורות פה ושם, לעולם לא הספיקו ללמוד עברית כדבעי: שפה, שייחודה בפשטותה. וכך היה כתוב, לעך: "אין לי יקר יותר, אין לי חשוב מלשמור  ולא ליטול מחרותך הפנימי".  אך יודעת אני היום כי  אהבתה זו של עדה אל נחום\ אהבתה אליו  וחששה ממנו שגדלו עם השנים להערצה היו בחייה לחוויה מרכזית.

האיש נכנס לחייה פתאום, ויצא מהם באותה פתאומיות. היא נלוותה אליו מתוך מין אהבה הכרוכה  במעין התמוססות האגו, רכה כדונג,  כאילו איכשהו אפילו בלתי מסוימת: כולה נתונה לו בלא שיור: כולה  חווית אהבתה בו. היא יצאה מהשיתוף  – אלמנה צעירה, על שלשת ילדיה – כי  אף אם באיחור היא  נשאה בבטנה אחר הארון את ילדה השלישי –  על גבה משא השנים הצעירות, טעונה מטען – קשורה בטבור נפשה  אל תרבות בעלה.

בלוויה  הלכה  מבלי להישבר, חזקה. הנה היא עמדה על קברו, לבדה עימו בשקט שאפפה מול הברושים ורחש הרוח שעברה בצמרות, לבדה עימו ביקום.

*

עדיין קשה לי לעבור לסדר היום בענין זה שהעליתי כאן – ענין המנהיגות. עליי לשוב ולשאול – עד כמה חיי הנפש שלנו מעוצבים לא מעצמם, לא באופן אוטונומי מוחלט, כפי שהיינו  מבקשים להאמין,  בתור אנשים שעמדו על דעתם במידה הנחוצה, אולי הסבירה-  עד כמה אלה מעוצבים על ידי הלכי  העונה, דרכי האופנה הרוחניים. ועוד אפשרות ניסוח – האין אנו, כל  אחד מאיתנו  בדרכו הקטנה, בגבולות חיינו המצומצמים, משתתפים  בניסויים היסטוריים וזרמי ענק של התרבות, של המין האנושי? הנה, אנו, כאן, ב-1984 חיים  בדמוקרטיה מתחוללת, וכבר רמזתי על כך.  דבר איננו קדוש, ואיש אינו מבקש עוד להיות "אדם". הכל מבקשים דבר אחד בלבד,  להיראות צודקים. מול עיניו הבוחנות של  אב, אל, קדוש, ביקש האדם להיות ראוי, טהור, כן, ישר: כיום די אם משרד פרסום ומומחים בו יתנו דעתם כיצד עלינו להיראות.

דבר אחד ברור: אין אנו, בני אדם על פני האדמה הזו, על פי רוב, אלא תופעות חולפות  זה בחיי זולתו. המתנה הגדולה ביותר שאנו עשויים  לקבל מידי החיים  האלה הוא פגישה עם אדם, האומר לנו יותר, בעצם קיומו,  חוויתו; מישהו,  שבעולם הזה, בחיי חלד זה בו האלים מזמן  שקעו ונרדמו על משכבם, כמו שקרה עימנו וכפי שאנו הרגשנו אחר המלחמה,  פוגש אותנו אדם כמו עדה, שחיוכו, הוויתו נחרתים עמוק, עמוק, ברור בלב. וכאן – אני רוצה לסיים  סוף סוף את פרשת נחום, – ברור, שנחום היה עבור עדה דמות כזאת, והיא נשאה את דמותו בלבה לאורך שנים.

*

עתה נשארה לטפל  בילדים, שתי בנות ובן, שעל הקיבוץ מחסורם. משפטים כלשהם נוהלו על ידי קרוב רחוק ששרד מהשריפה הגדולה על רכושם המועט,  בית ומקרקעין  בבעלות מוכחת, אך לא הועילו:  דבר לא ניתן להציל, המשטר החדש היה בעצמו נתון בידי זרים, היה בעצמו במצוקה, והומצאו תורות ואידיאולוגיות לפיהן  הכל סבלו מהמשטר הקודם, ולפיכך לאיש לא מגיע דבר בעבור סבלות העבר:  שאין רכוש לפרט, הכל שייך לקומונה ולמדינה.  אך הרי גם במשק עצמו אין רכוש לפרט: ולו פיצו את עדה על משק הוריה או לו נתנו  פיצויים וכל  מתן העולה על הדעת בעקבות אביה, המשק היה בולע כל זאת בלא שאריות. ועדה  ידעה שאין לה כלום אלא מה שבליבה, והשדות שאהבה, גבעת המורה שנצץ בטל הבוקר ממול,   הקבר הקטן לרגלי הגלבוע  שנוצר לה למורשת;  והילדים, זכר חי לאביהם, שנח שם לרגלי ההר, לא רחוק משדירת עצי הצפצפה שנטע.

היא קיבלה עליה את המציאות כמות שהיא,  בלי למרוד בה, בלי  תלונות ובלי להתמרמר.   הקיבוץ, אם כן, הפך לה מקלט, וגם מין כלא ומלכודת.  אך איזו מציאות בה אנו חיים איננה כך – שאלה.  היא קיבלה את האנשים שסביבה כמות שהם, על הטוב והרע בהם. וכי  לו היתה במקום אחר, היו האנשים אחרים? סדנה דארעה חד הוא – הבינה – ואין  זה כל כך משנה בקרב  איזו חברה את חי. בני אדם הם אותם בני אדם בכל מקום. – היא היתה חזקה  בתוכה דיה כדי לקבל את חייה בלא ערעור: אדרבא,  ולו במין חיוך. עתה היא עצמה הפכה לבעלת משפחה, לה הקדישה את עצמה ללא שיור – אך בלי שביקשה להפוך לה קרבן, עבד נרצע. כדבר נחום, ידעה להותיר לעצמה מידת חופש כדי לחיות את חייה בשלמות.

*

עם זאת…עם הימים שחלפו, בבדידותה,  – גדל בה החשש שתוביש.  האדם לא נולד כדי לחיות את חייו לבד. זכר נחום היה קדוש, אך את מיטתה החזיקה מוצעת. והנה, אף אמנם  היו דמויות במשק, שאהבה.  בחור צ'כי הופיע –  יפה תואר, אתליטי: מדריך ספורט. צ'כים במוצאם ביכרו את המשק וביקרו בו, שהרי  המייסדים מוצאם היה מארץ זו.   מי יודע, איפה היא הכירתו – אולי בכרם עבד זמן מה כפקק זמני, לפני שהפך מדריך הספורט של חברת הנוער החדשה שהצטרפה למשק;  שהרי  לא התכוון ליהפך במשק לחבר: אולי באחד מטיוליה עם ילדיה בשבילי המשק   גילה אותה, ושאל עליה- אישה צעירה, ילדים  רבים,  מטיילת על שבילי המשק לבדה – איפה האב? אז הבין למצבה ואף בא לנחמה.  הוא פנה אליה ישירות – מכאן כנראה צמחה ידידות.  היה זה בכל אופן בחור שעיקר שבחו בפיה  נסב על  קולו הערב, על ערבים בהם יחד קראו  שירים. הם קראו   ממשורריה  הדגולים של צ'כיה –  בעיקר בשירי י'רו וולקר, ועוד. יאנק, כמדומה, קראו לו, יאנוש.  לבסוף הוא גם קרב אל מיטתה, נוסך בה חיות, סם חיים.  

אך הוא היה רק תחנה בדרך אל בחיר לבה הבא, מין ניסוי כנפיים, טעימה מחופש שלימדה לעצמה עליה זכות.

ובאותם ימים אף אמנם הצטרפה אל המשק חברת נוער חדשה – בנים ובנות,  שנראו בשבילי המשק מדברים את שפתם המוזרה, עומדים בתור ליד צריף אחד משחיר בירכתי החצר שכל הקיץ שמר על זכר גשמי החורף על ידי שקים נרקבים שהיו דבוקים  שם אל תוך הבוץ הקרוש: חצר בה  שימש  אותם אחד החדרים  כמחסן הבגדים ומקום חלוקת אספקה קטנה: כל אשר נחוץ. ערב נערך לקראתם, מין קבלת פנים על הדשא המקושט  בריבוע  נורות המתוח על חוט בין העצים מעל ראשם, סמוך לחדר האוכל, על משטח שתחתיו עם הזמן התגלה  פסיפס רומי  מצויר. סביבם עמדו  חברי המשק, מקבלי הפנים, משתתפי החגיגה, שעיקרה היה נאומים שנישאו ברמה ושמהם הם לא הבינו דבר, כי שפתם העברית היתה עדין דלילה. בסוף חולקו גם איזה עוגות, מעל טסים עשויים בקליט, או חומר  סינטטי אחר, לכל אחד עוגה וכוס מיץ, כי המשק מדד במשורה.  במעגל החברים  – אינני יודעת מה מְשָׁכָהּ  לשם,  עמדה גם עדה,  – אולי חוסר סבלנות, היעדר מנוחה, יד המקרה, תחושת פתאום? בין אותם נערים עדה לפתע הצביעה  על אחד, שאם משהו,  נראה עוד יותר אבוד, לא שייך מהאחרים שעמדו סביבו כרוכי-יד על המותן ולא  נראו כיודעים לאן נפלו ומה בעצם קורה להם. נדמה, הנער חש במבטה של עדה הנח עליו לרגע, כי הוא הפנה מבט לעברנו בחיפוש, מחפש מטרה נעלמה בין הפנים  הזרים הרבים  שעמדו מולו, נסתרים באפלה ובהמון.

אינני יודעת, איפה היא פגשה בו עוד, לאחר מכן – והיום קשה לי לזכור כל פרט: אינני יכולה לומר איה למדתי את  כל שאני – לפחות כך נדמה לי –  יודעת,  אם מיומניה, אם מפיה או מפי זולתה: אם דברים שהסיק הלב, שהופיעו  לפניי, אולי אומר, בחזון: אם דברים שהעין ראתה, זווית העין,  ושמרה מרחק: עדה לא עירבה  בחייה הפרטיים את זולתה, גם לא אותי, אחותה.   ואף לו בלאו הכי – מי היה ממחה בידיה:  נראה כי  היה זה משק של בני אדם מתורבתים שמיעטו להתערב בחיי זולתם; וגם נדמה, לא היה איש במשק שלא הבין לרוחה. כה צעירה היתה – עתה כבר כבת 26, זה שנתיים אלמנה מטופלת בילדים, שכל חייה חובות המשק וחובותיה כלפי הילדים. ואיפה חייה הפרטיים? –  ומי אָוָה ליטול עליו  כמשא  את חייה, להיות אב לילדים.  פתרונות שמצאה,  נדמה, תאמו.  הן נחום היה מבוגר ממנה  בשנים כה  רבות.   הרי הוא היה לה מעין מורה רוחני; עתה היא  עצמה  עמדה ליהפך  לאהובה חכמה, משהו קרוב כל כך, ובה בעת בלתי-מושגת.

אינני יודעת, איפה פגשה בו:  אם בין ענפי העצים  בפרדס ישב, עבודה ראשונה,  קוטף תפוזים אל תוך שק גמלוני התלוי על צווארו, שם נפגשו בקולם – היא קוראת  בקול גדול,  צלול כזמר  מהכרם הגובל לפרדס  את שמו – ולא את שמו כי אם את  שם מנהל הענף, משה רבינוביטש: ("משהההה!! משההההה!") אותו חיפשה  כדי שיביא ארגזים חדשים –  ולעולם לא תדע מה כאן עיקר ומה כאן תפל, לא, לא  עם עדה שדרכים  היו לה  שלא תדע ולא תבין לעולם. "משה!" – חזרה וקראה,  ומשה זה, כשמואל הנער בשעתו,  עונה, באותו קול מתמשך – "כ—ן"' , כאילו אליו  התכוונה הקריאה, הקול – אדרבא –  כאילו הכל אליו,  ונוהג כמי ששומע קול גדול. ושוב:  לא אדע אם לא אליו עצמו  – שבשמו סוף סוף קראה – היא אמנם התכוונה:  ומשענה, הרי כולם, שיחשבו  שזה אמנם עניינם,  ידמו נכונה כי אין זה אלא נער שלמשמע מקרי של שמו אין לבו אלא להלצה ועונה לה "כן".

הם הכירו, במסגרת רשמית, תוך עבודה בגן: אך אין היכרות מסוג זה חורג,  גם במשק קיבוצי, בין אנשים השייכים למעמדות נפרדים מבחינת הגיל, המין, הוותק וכו',  ובמשק –במעמד החברתי (מה שבין חברת משק לחבר בחברת הנוער) מגדר  הפורמאלי גרידא. חברי המשק לגביהם הם במעמד מיוחד:  החברה הראשונית היא חברת הנוער, וחברי המשק – הם המעביד, אנשים זרים ולא מוכרים קיימת ביניהם מחיצה חברתית. אלה בעיקר נציגי דרישות –  לשים לב לגזר עת עקירתו,  מהקרקע הבוצית, ותוך כך אפשר לדבר – בין חברים – על דא והא, על  דברים שברומו של עולם.

בלהט שיחתם אף לא הרגישו – הנער הרים ראשו בתמיהה –  בהתקרבה של עדה אליהם. "על מה אתם משוחחים בלהט כה רב?" – שאלה. הנער  נבהל. ואולי אין משיחים בשעת העבודה, שזה מסיט את תשומת הלב מענייני הגזר הנגרף באגרוף ברזל  ונמשך מהקרקע בחבטה?  אך הנימוס מחייב:  "על ספר",  הוא ענה, אולי מציין גם את שמו. "אני מאמינה רק בסופר אחד" – מכניסה אותו עדה אל סוד עולמה – "הרמן הסה. שמעתי עליו?" "לא", עונה הנער, מנסה להבין מה ענין סופר עלום וזר זה לענייני הגזר הנוכחיים. "אין דבר. אני גם אוהבת להתבונן בבוקר, בצאתי אל הגן, בהרים שם ממול – הרי עמק יזרעאל. אתה רואה שם את ההר הוא?  גבעה רק, למעשה. זו גבעת המורה, שאני מאוד אוהבת.  אני אוהבת את הבוקר – ואת קול זמרת הציפורים המעירות אותי". – עירבה את הנער בידיעת העמק והרריו ובאהבתה לטבע הארץ. אחר שבה אל מלאכתה  בגן.

כך הוא זכר, כך היתה שיחתם הראשונה.

*

ערב אחד – היתה צופיה הליכותיו – היא יצאה את חדרה וניגשה  אל חדר התרבות, ספריית המשק: שם מצאהו יושב ומעיין. בזהירות, כמדומה, נגשה,  ונפנתה אליו: היית מוכן לשמור על בני לשעה קלה? אני צריכה לגשת": אמרה לו, והוא ניאות ברצון.  היה זה ילד קטן בן ארבע- חמש, לערך: אך משהיא פנתה ללכת והוא נשאר עם הזר לבדו, הוא פתח בצרחות.  "אין לי איתו הצלחה כבירה" – חשב:   בכאלה לא היה לו עוד חלק . במבוכה הביט בנער, אחר רץ אחר אימו בבהלה: היא שבה במהרה, – בחצי הדרך תְּפָסָהּ –  ורק הוא נותר תוהה, בזכות מה זכה בכלל ונקלע לעצם המעמד.

עדה ידעה ליזום.

מועדון הנוער. היה שם חדר קטן, נפרד, שם נכנס מי שנכנס – שקט היה, ערב, ולאור הקלוש הנהוג נדמה לי במועדונים כאלה ישב והעתיק שירי אהבה –  נער בן 16, אל אחת שאז הוא אהב – נדמה, אהובה דמיונית, שכך ביקש לקנות את ליבה.  רחש נשמע, והוא קם לוודא מנין בא:  צל כאילו נמלט  לצד המשקוף,  ולא נודע מנין הקול.  חזר וישב, עד לא חש כיצד ומנין היא באה וצצה לפתע מולו,  נעמדת  בפתח, מחציתה נוטה אל תוך החדר, שואלת, מביטה – עיניה זורחות.  וכי מנין אדע מה היה סופה של אותה פרשה, עם שירי האהבה לא לה? אפשר הביכתו – היא, אני מכירה אותה, היתה מסוגלת – אפשר אמרה לו, כי יכתוב אחד, אם ירצה, גם למענה.

אלה היו הפרטים שעלה בידי לשזור  יחד על אשר ארע  ביניהם בטרם פגישתם הגדולה, בערב, ליד השולחן האחרון  בסמוך לפתח חדר האוכל – אך היו דברים  שאירעו גם בד בבד: או על כל פנים בהפרש זמן מועט לאחר מכן.   ביום שיחסיה של עדה הרצינו  מדיי עם הבחור ההוא,  מדריך הספורט  שידע כה יפה לקרוא שירים בצ'כית החל לחשוב על שינוי דרכו,  כלומר החל לשאול עצמו מה יקרה אם לא לעזוב את המשק, מה יהיה אם יחבור  עם עדה,  ויהפוך אולי את קשריהם קבע: ואמנם אולי יותר מרגש חובה, כי הרי בסיכומו של דבר ראה בקשריהם דבר שהוא בעיקרו חולף: ידידות טובה, כן, אבל תהה אם אמנם יקשור את חייו בחייה, על שלשת ילדיה ויהיה לאב, ולו חורג,  להם – חלומות באיספמיה, שאין הלב רוחש להם ממילא אימון רב, וזאת  מלכתחילה, ואין הם אלא מין אילוץ שלא נועץ בבעל הרעיון עצמו, ואחריתם מי ישורנו.  לבו לא היה נוטה לעזבה  כך סתם, לבד,  חש כלפיה מין רגש אחריות – אך היא היתה זו שעזרה לו להחליט ולהיחלץ מהצרה והתסבוכת שהוא חשב לערב עצמו בה, שהוא נקלע אליה.  ערב אחד היא הודיעתו כי תהיה עסוקה – יש בערב אסיפת הורים לילדי הגן,  ובסמוך אחר כך הודיעתו כי אורחים יבואו אליה  ולא תוכל לקבלו בחדרה:  ואחר, משהחל דוחק,  כי הנה ימים אחדים לא באה ולא התראו,  הודתה, כי אכן כך הדבר,  ודברים עיכבוה. אך הנה, הערב ייתכן,  כי עידן אהבתם יתעדן כבראשונה,  אלא אם כן הבן,  המתקשה לאחרונה להירדם בלילות,  ידרוש את תשומת ליבה, כי ייתכן שהוא יישלח לחדר הורים – משמע הַהוֹרָה – ללילה, אמצעי בדוק נגד מיני הפרעות הקורות לילדים קטנים.  או אז אפשר שאולי יתראו למחרת,  או ביום אחר,  מכל מקום, עליה לחשוב  היטב על הצעתו כמה ימים.  ומשבא היום,  והוא הבין  כי הזמן כוחו רב להסביר ולהבהיר דברים,  והבין שחלו שינויים ביחסיה אליו,  עמד על דעתו והחליט לשאול את פיה  למהות ופשר הדברים. אז היא קמה וחיבקה את כתפו והם טיילו למקום אחד,  דווקא לא במשק  כי אם הלכו לאורך הדרך אל משק סמוך, שגדרותיהם זו בזו נגעו, משק  שם עץ בכות רחב צמרת עמד והסתיר תחתיו ספסל אוהבים, נאה לפגישות, אך באותה מידה  גם לפרידות. "אתה עוד צעיר",  הודיעתו – "עוד הדרך ארוכה לפניך, צא לדרך: רעיון לא טוב עלה בך, לקשור את חייך בי".  היא גילתה כי אחראיות ילדיה  היא עליה, עכשיו כמו בעתיד, לעולמים:  דרכם היא רואה עוד את בעלה ז"ל, נחום, ממנו  בלבה לא נפרדה, כפי שהוא, יאנק, יודע היטב: לא תוכל ולא תרצה להתחלק בכך עם איש, ובמיוחד לא איתו,  עם יאנק, כי זר הוא  ובעיניה לא יצלח כאב, ולא רק  אב ממלא-מקום. אי לכך הטוב להם הוא להיפרד – ממילא הוא הרי לא תכנן לקבוע  את המקום כמקום קבע, שיילך מחר.  

הם התנשקו לאור הירח  והוא הרכין ראשו על כתפה  ולחש לה בצ'כית, כמה היא יקרה לו  ושברור  שלא תוכל לחיות לבד  והודה לה על חברותה. שאל אולי היא  תחשוב שוב ותשנה את דעתה, אבל  היא אמרה  שזה לא ייתכן, מוטל עליה לשאת את המשא לבד,  ואיש לא יוכל להיות לה שותף בכך, בוודאי לא במשך עוד כמה שנים. בסוף   לא ראו ברירה להיותם יחד אלא שיעזוב, בהסכמתו:  הן מדריכי ספורט  במשקים, גם בחוץ, תמיד תימצא להם פרנסה  והם רצויים בכל מקום.

בהגיעו למחרת עד לגן הירק,  ותרמיל קטן, עיקר רכושו, על גבו, היא יצאה מבין שורות שיחי העגבניות  וליוותה אותו כברת דרך,  לאורך ראשי הכרוב והבצל,  זרועה על כתפו, כמעט עד בריכות הדגים.

אינני יודעת  אם להוסיף – מין תמונה דמיונית  מצטיירת  לעיניי- אותם זוגות עיניים המלווים אותם בדרכם: זוג מחובק  בפרידתו: ועוד זוג  עיניים, של הנער, המביט בהם אף הוא,  זר ומשתאה.

*

אני רוצה לספר על גדעון. לו אין קשר לפרשת הנער, שעדה החליטה  לשזור אותו אל תוך מסכת חייה, ולהפוך לו חברה במשך כ-14 שנים, למלא בו חוליה במסכת אהבותיה;  ואף על פי כן,  יודעת אני על שום מה עליי לספר עליו.

כבר בילדותנו היינו חברים,  נפגשים ומשחקים על שפת הנחל.  לעתים היינו חוזרים, אפשר במקרה,  אפשר היום והשעה קבעו, אפשר היה נוח לעשות  זאת יחד, מכל מקום לעתים היינו חוזרים יחד מהשוק,  והוא עוזר לי  בחלק מהדרך  לשאת את הסל הכבד בידי.  אך אין בדעתי להרחיב:   כל משחקי הילדים, הפגישות המקריות.  בקיץ התארחנו עת מה בעיר, כבר  עזבנו את ספסלי בית הספר.  הקיץ התארך –  היינו בני 18, ( כשנתיים גדולים מעדה, אגב): אפשר היתה זו פגישה מחודשת, אחר כמה חדשים שלא התראינו.  בסוף, גם לא כל הפרטים חוזרים אלי, רק היער,  הריצה,  הצחוק וההמולה,  הבריחה והרדיפה,  כמו אז, בילדותנו,  המשחק המשותף,  מאז היינו ילדים, להסתתר מאחורי  גזע עץ עבות,  להופיע, לפתע, בקול גדול, "בוהההה" מפחיד, והוא מושיט יד לאחוז בי,  אבל אני כבר בורחת, אוכפת, מתחמקת,  אוגפת  ומופיעה לפתע מכיוון אחר,  בלתי צפוי,  עושה מולו, מול גדעון, העוויה, מין פרצוף מוקיון  לעגני מפחיד,  והוא אחריי: מתקשה להחליט  מאיזה צד;  אך אז הנה הוא עושה תנועה,  מצד זה, אך מייד זז והנה הוא מהצד האחר,  וכעת אני בורחת, אלא שאינני יודעת לאן,  וכאילו כאן הסכנה אך גם משם אין מוצא ומציל,  והנה הוא כבר אוחז בידיי, גוהר ומדביר, הנה הוא טורף ואוחז בשתי כפותיו החסונות, ידי איכר,  המחזיקות בכתפיי, רגלו האחת במצולב על רגליי, עד כי אינני זזה,  כולי כפותה – ואני צוחקת, מנערת ראשי ושערותיי כרעמה: נובחת ככלבלב בפניו, והאו האו,  ומניעה מולו את ראשי,  בתנועות חפוזות, עד שדעתו מתבלבלת, בסיבוב פתאומי אני הופכת לו צד,  מתגלגלת,  והוא, ידיו לפתע תחת עומס צלעותיי, נופל,  – ושוב,  עד פרטי פרטים –   בתנועה סיבובית  פתאומית בכיוון האחר  אני כבר על רגליי,  בדילוג קל, הזזת רגל קלה הופכתו  ועוד מפילתו  במורד העלווה עד שהוא בקושי עוצר, ואני שוב המנצחת:  כן אף עתה, אלא שבין דילוג  לגלגול  לקפיצה  לבריחה  ועמידה  ומחבואים  הנה הוא לפתע מדביק   את שפתיי  בכפות ידיו ואחר לפתע בשפתיו,  ולולא חזרתי  על תרגיל  הגלגול הידוע,  בעודו אוחז  בצעיף הקל שלצווארי – מי יודע  אם לא היינו שם לעולם ברוגז נפרדים, אלא שעוד היה צורך לעמול ולרוץ  ולחזור שם בין  שורשי העצים, העלווה  לא אחת על התרגיל, רדיפה ותחנונים כי  די, עד שהתמוטט  לידי באותה אחיזה, מתנשם, אך מחזיק בזרועותיי  מעל ראשי,  גוהר  ופותח כפתורי חולצתי ופריפותיה  ביד אחת אחת אחת, גם להתגונן אז קשה היה כי מרוב  צחוק כל כולי רטט  והפך כך  למעין תלוש של חוסר אונים.

*

לא, אינני טוענת שכולי איכרה; אך עובדה היא, כי לא רבות היה בידי – במשך שנות העבודה הרבה, בהן עבדתי  את האדמה  לצד בעלי –  הסיפק ליטול עט בידי  ולכתוב, להעלות מכל שבא לי בחיים, מכל שהעלה הלב. – מכל שקרה לי ולאחרים, על הנייר. 

יש דברים  שקשה יותר להעלותם,   ובכל זאת הם נכתבים, כדי לקרבם לדעת, כדי לסלוח ולקבל, לקבל באהבה.

האמת – פתחתי מחברת והחילותי לכתוב.  בשנים האחרונות  גדל בינינו המרחק, עדה ניתקה קשריה – כל קשריה –ואולי אף בשנים קודמות ידעתי עליה, בסיכום, פחות מהנחוץ  מכדי למלא דפים אלה בתיאור נאמן.  ברצוני להעמיד לפניי את דמותה, לראות אם אֲבִינָהּ דרך עצמי טוב יותר, כמו גם דרכה את עצמי: כדבר המצטבר  ועוטה ועוטף אותך, ונהיה. אני מעלה קו אחר קו, מנסה שלא להחמיץ  דמות פנים, תו, אפשרויות. את פניה אלה  – מתוך אלף הפנים של אישה –  של אישה חכמה, העוזרת,  המנחמת,  כמו אף את זו האחרת,  השורפת  בפיה את בניה באמצעות אדישותה,  חוסר הקומוניקטיביות שלה, אטימותה אליהם, או ביקורתיותה למצער.  כל אלה הם כוחות:  והיא ידעה להפעילם,  לחיות מתוכם. ידעה להיות אם צעירה,  המיושבת בדעתה,  נתונת חום  ועצמאות;  האהובה התמימה,  המתמסרת  ללא גינונים והתחמקויות, נותנת מעצמה: ומאידך – כשנחום חוזר אל החדר, (וזאת על אף הערצתה אליו), מיוזע  וחמוץ פנים,   מתכרבל בבגדי עבודתו  הצואים  על רצפת החדר מרוב עייפות,  כדי שלא  לאלח את כיסוי המיטה ושם מקלל יומו בעבור מכשול   והתנכרות בני המשק לדרכיו, שאלף מכשולים מגלגלים הם על דרכו, היא ידעה לפנות ממנו והלאה בבוז: "אומלל", אמרה: אך לא היה בקולה רחמים, כי אם רק מיאון, מיאוס והשפלה.

את אין ספור פניה אלה עלי לתאר, לספור. – ואין בידי לעשות זאת מבלי מעט דמיון.

*

סיפרתי על הפגישה הראשונה עם גדעון: לא כך, על כל פנים, היתה הפגישה של עדה עם אותו נער: כי עיקר מפגשם, כמדומתני, המפגש הקובע, שניתן לומר  כי כל שארע לאחר מכן  היה רק מעין פועל יוצא  והתגשמות תבנית-אב ששם נרקם ביניהם, מבלי שהוא,  הידיד החדש,  הוסיף ובנה בה ולו נדבך אחד – היה כולו הולדת רוחה של עדה: לא הנער יזם בקשר זה דבר. עליו נפל הכל בהפתעה, עמד מולו משתאה,  כולו קסום, כמכושף ביער.  רצוני לומר – קשה לי להאמין כי כל דבריה חדרו ממש עד עומק הכרתו. מפגש זה, אם כן,  ארע בסך הכל  תחת קירותיו  המסוידים לבן של חדר האוכל, ליד אחד משולחנות  העץ  המכוסים לבד ירוק,  כשהאולם רחב הידיים התרוקן  מפוקדיו,  שאון  הערב של סידור העבודה  שכך ואף  המאחרים  שעיתותיהם בידם ובאין מעשה אחר תחת ידם הנה הם מזדמנים ומזדנבים  בעקבות הזמן האבוד כדי להביט בלוח המודעות  התלוי שם שמא נתחדש דבר בעולם  ויזרים מרץ  חדש ותקווה חדשה  במחוג העופרת של השעון במרכז הקיר.

"לא, אני חוזרת ואומרת: אינני יודעת בעניין ההוא, ששאלת אותי עליו, דבר; אך אני רוצה לחזור ולדבר עליו. הן הדבר חשוב לך? אני מבינה את פרידה: אתה עובד איתה בגן, את מי אפוא תשאל? אתה רואה אותה מקדישה עצמה  לצמחים ולשמש,  אבל ברור שאינך מכיר אותה  כמוני;  לא מפני שאני עובדת איתה מעת לעת – לא, אינני עובדת קבועה של גינת הירק, אבל אני מכירה אותה.  היא הכירה את נחום לפניי,  והם היו חברים טובים. נחום, הוא בעלי,  שהלך ממני… כן, כמו שאתה אומר, נפטר.  אני אינני אומרת  נפטר.  אבל לא על כך אני מדברת; לא על כך שאלת.  פרידה אהבה את נחום, פשוט, היו להם דברים משותפים. או, גם פשוט, פשוט אהבה, כל השנים. אני יושבת איתה לפעמים, ואנחנו מדברות עליו. פרידה מבוגרת אבל ממני בהרבה, איננה יפה כל כך כמוני. אני הייתי היותר צעירה, נכון: זה איננו נוגע לענייננו. כל אהבה יש בה משהו דו-ערכי מלכתחילה;  אם לא כך, אין שמה אהבה.  היא שלחה אותך אליי, כי חשבה,  כי משניצחתיה, כך לומר – באהבת נחום אלי, סימן שאני יודעת על האהבה משהו:  אך אינני בטוחה שאני יודעת הרבה יותר.  על כל פנים, זה ככה: בדרך כלל הסובל  ושותק  הוא היודע  תמיד יותר.  על כל פנים כך נדמה לי, לא? ואולי ראתה אותנו  משוחחים בגן – אתה זוכר,  כשעבדת עם…החבר שלך, גוזרים כלייה על ראשי הגזר. מה יש באהבה  – אפשר, אני  אומרת אפשר,  הרחבת האני מעבר לעצמה, אל כל שהוא אנושי,  אפילו אל כל אדם. ועם זאת, בכך הרי אי אפשר, ואז פונים שוב אל הצד השני,  כי יש בזה בחירה,  כמובן, פניית עורף אל כל אלה שלא  נבחרו.  אך אם זה חד-צדדי, הרי זה עצוב: כי הבוחר  לא נבחר;  אך אז מוטב  לחזור ולשוב למצב המוקדם  יותר… אך כששניים משוחחים, ויש ביניהם הבנה,  כמו עכשיו כאן, שבלבך אתה מבין אותי, – אולי  עוד לא באופן מודע ממש,  כמו שאומרים, בשכל, אבל אולי בלב… בלב כל דבריי נרשמים  –  יש בכך כדי לתת תחושה טובה.  אולי פרידה שלחה אותך אליי – ניחשה שתהיה בינינו  מאותה תחושה טובה?  בכל אופן אני מרגישה טוב. איך אתה? אבל לא בנו הרי המדובר,  אלא בך:  כי מי שנבחר,  כשמישהו נבחר,  ראוי שתהיה   לו מתחושת היתרון, שינסוך בו מתחושת הערך,  יחייב אותו במין חשיבות פנימית,   ינסוך בו תחושה של אצולה; ימלאו בלב משמעות, כי הרבה זמן בלי זה  החיים הופכים  להיות חסרי משמעות.  רק זה בזה אנחנו חיים. יש בכך  כְּלַשּׂוֹחֶה בזרם  הזמן האינסופי  ולפתע  מישהו מושיט לו יד  והוא יש לו איזושהי נקודה להיאחז בה: זה מבטל…איך להגיד?  הרבה מהחילופיות. אפילו הייתי אומרת – מחוסר הטעם הכללי של הקיום האנושי. ועוד, הייתי יכולה להבטיחך  – בדרך זו  אדם קרב  אל משהו נעלה יותר מחיי היום יום הארציים.  ובכן – זה קורה פה, עכשיו; במגע, במגע קרוב, ארצי, אם תרצה, אך לא רק זאת. אינני מדברת באותה נערה, בגינה פנית  בשאלה לפרידה;  אולי היא נעלה ממך,  באמת,  או מרגישה את עצמה נעלה.  אינני יודעת, אולי תאמר, מי היא, זו שלגביה שאלת לפתע דווקא את פרידה בגן הירק – נאמר, שאתה אחוז בשרשיה, אך אפשר שתוציא אותה כגזר ורק ראשה יישאר לך ביד.  זה לא מספיק, זה לא ייתכן, אז כל שאני יכולה לצערך בו – עזוב אותה. כשאני למשל קרבה למישהו – לו אני הייתי מבקשת להתקרב,  לו אני הייתי  בקרבתו של מי – הייתי קרבה אליו כולי,  ומה שאני מבקשת תמיד,  בנפש, ברוח. אבל זה – אצלי; אתך, אינני יודעת. אולי אתה גם כך; ואפשר, שלא. חשבת פעם על עצמך?"

אינני יודעת כמה אותו נער הבין מכל זה – עיניו נצצו במבוכה, נכון, אך אינני יודעת אם עם כל להיטותו  לספרים הוא הספיק לגמור שתי כיתות תיכון – וכמה, אם כן, יכול היה לשחזר מדבריה בתום השיחה; הדבר היחיד, שאפשר לומר כי הוא  חש  בלבו בכלל כיוון הדברים,  ואולי היה כמשה בשעתו, כי קרנו כאמור פניו,  כבעת היבחרו, תחת רגלי הסנה הבוער.

תמיד אני מתארת לי  תמונה זו – משה  לרגלי ההר הקדוש, בהיאור הבוקר,  קרניים ראשונות; הסנה הבוער – כי שמש אדומה כאש מאירה דרך עֳפָאָיו. מין בוקר של אושר  בהיפתח עולם ומלואו מול עיניך;  עוד אין לדעת מה קשיים,  סבל וייסורים, מה אושר צופן בחובו הדרך הנפתחת לאורך, דרך איזה ארצות נכר היא עתידה לעבור. בוקר, מעצמו נותן, הרי הוא התחלת הדרך.

עדה אהבה לצטט: "לא שלום הבאתי לכם, אלא מלחמה". אפשר, משה, שם על ההר,  עמד על משמעות הדבר שראו עיניו: הרי כתוב. (אני משתתפת במעט שיעורי המקרא שניתנים בכפר).  מכל מקום,  יש ואנו עומדים על משמעות דבר שקרה,  על עיקרו, רק כעבור שנים. אני אפילו  יכולה לתאר לי  את אכזבת הצעיר  ההוא בראשונה  בשבתו  עם עדה בחדר,  על מיטתו המכוסה בכיסוי חום של נחום,  זכרונו לברכה,  נכסף, אני מתארת לי,  בלהט ראשוני,  לבוא אל חקר מאוויים שונים  מאלה בהם עדה ביקשה לשעשעו,  בעודה קוראת לו פתאום מנובליס,  אנגלוס סילסיוס, ניקולאוס לנאו וכל יתר אהוביה בתחום השירה והפילוסופיה;  עבור לנאו, שהיה אחד מרבים שפייט את "פאוסט" (ליד היינה וגיתה, בין היתר, כמובן) היא ביקשה לקנות את ליבו בציינה כי הוא, לנאו מוצאו מהונגריה, כמוצא אותו נער; אך לא קראה ממנו הרבה.  במקום זה  היא סיפרה לו על "ספר קטן", שהיא מצאה באיזה מקום,  באקראי נטלתו לידיה  והנה חכמת עולם, (שלאחר זמן, לתוך מחברת קטנה שחורה, היא  אף אמנם העתיקה ממנו עבורו שירים ושורות אחדות ושלחה לו  ביד שליחה נאמנה  לקריית ענבים, אל הצבא בו הוא אז כבר שירת, וגילו כמעט 17, הפלמ"ח),  באותיות קטנות,  אוצר פתע שהנפש שוקקה אליו זה מכבר,  וחלמה  כי תמצאנו כל הימים;  דברים מאירי עיניים, קובעי דרך, יועצים בחושך ובאפילה הסובבת את הנפש תמיד; דברים על מפגשי נפשות  שמעידני עידנים נקבע מועדן להיפגש, כעיקרון ראשוני בסדר עולם;  על מיני מקרי תיאום  המוכחים מעצם קיומם,  כוחם, הכוח החיוני  שמחולל את המפגש עצמו; דברים שכוחות נעלמים  מניעים אותם וגורמים להופעתם ולהתבטאות הקרבה ביניהם בעולם, דברים הקורים בסמיכות זמנים, בלא כל קשר סיבתי הנראה לעין ביניהם, במקומות רחוקים זה מזה וחסרי קשר ופשר; והנה, תן דעתך, לא תוכל להשמיטם מזיכרונך, להתעלם מהם כאילו לא היו.  הנה, עדה עצמה נולדה ביום ה-17 לפברואר של שנת הִיוָלְדָהּ; האין זה אותו יום  בו נולדה אימו? ומעתה אין עליו אלא לשבת  ולצפות אלי עתיד, אם לא יופיעו בחייו דמויות בעלות משמעות  נוספות שזה עצמו תאריך הולדתן;   של נשים, כלומר, – אולי אשתו, לכשיתחתן; משמע,  הגברים בעלי משמעות ייוולדו בחייו בתאריך אחר, חודש או חודשיים לפני או אחרי כן. הוא עצמו יאריך ימים – כך היא קוראת לו בכף היד. אך אפשר כי קריאה זו היתה פחות תלויה בכוחותיה בכירולוגיה, חכמת הקריאה בכף היד,  ויותר – באהבתה אליו.

בענין מועדי המפגש וההיקריות  שהעולם מזמן יחד – אולי, לפחות במקרה שלנו, אין כאן יותר מאשר הוכחה לכך שאנו שומרים זכר פגישה קודמת שהייתה לנו, בגלגול קודם; כי מי יודע, אולי כבר נפגשנו פעם,  לפני מאתיים, מאתיים וחמישים שנה,  אולי שלש מאות  – אתה נערה יפה, ואני הייתי נער:  ואולי אהבת אותי,  ואני לא השתהיתי אתך,  במחיצתך,  דהרתי לאורך מסלול  כוכב אחר. כך איפוא, אתה משיב לי כגמולי; אינך נפנה אלי,  בלבך אתה  אל זו האחרת, ואליה לבך דואב.   היא לך מקור השראה לשירים שאתה כותב. כמה חבל שאני אינני יכולה להוות לך מקור השראה.

היא מספרת לו על השמש,  מקור אור וחיות לכל אשר חי על פני האדמה; היא מספרת לו,  אפשר, על מוצא הנשמות  מכוכבים רחוקים;  על גלגול הנשמות מכוכב לכוכב, במעלות של סולמות פנימיים,  גוף גוף ונשמתו,  כנשמת התינוק  הבוחרת לו, בעודו אך במחשבה, את הוריו; ואף נשמתו אט אט נֶעֱרֵית אל תוך נשמתה,  והם  נרדמים זה בתחושת גופה של זו, חבוקים.

שכה נלכד –  בתמימותו אפשר לא הכין לבו כלל ליותר מאשר הרפתקה אשר את ממדיה  כלל לא יכול לשער –   שכה נלכד, לבסוף,   מעיד אולי על לב פתוח ואינטלקט – לא רק על  נטיות בלב  אדם צעיר לחוות אישה.  מכל מקום, מעיד על כך גם מה שדבר ראשון שעיניו חקרו וחיפשו היו הספרים בחדר – שהיו אמנם לא רבים,  אך הרגיש: הם מן המובחר. ואם עולם קשרים חדש זה שנפתח לפניו לפתע אכן משך את ליבו, הרי שהיטב הוא נלכד בו , דרך מהותו התבוניית  של עולם רוחני שנפתח, דלת אל מהות רוחנית נפתחת, חסרת שם ובלתי מוגדרת – עד כי במשך שנים נדון להעלות שוב ושוב לפניו כל פרט,  בְּדַל זיכרון שעלה מלפניו בהיחבא, בלא שחיפש, הופיע מאי-אן כחידה,  ולבו מלא מכל שבר שיח, מכל זיע וניד  עפעף, כדי לחפש ולהקנות ולהסיק מהם משמעות – כל זה לא היה אם כן אלא עונש – אך עונש מתוק על צרות ההשגה בתחילה, לפני שהעולם נפתח; או על כי, ניתנה האמת להיאמר בלא כחל וסרק יתר על המידה, מכל אותו נאום ההר שספגו מפיה כל איבריו הרוחיים , נאום חדר האוכל,  נראה כי רק אחת הובנה לו בבירור, עד ממש כבשורה, כי עדה מבקשת לשכב עימו.

האח, אותם מפגשים ראשונים, עדה אוחזת בידו, (מסירה מכתפיה בעדינות את חיבוקו החברי, "כנהוג בחברות הנוער"),  מוליכתו מקשר  לא-מחייב אל עולמה הרוחני, אוחזת בידו וּמוֹלִיכָתָהּ   על פני גופה: הופכתו ממחפש למוצא,  מדחוי לאהוב, מחזקתו, מוחקת את פקפוקיו,  עד שהוא מוחל לעצמו וייחודו מהשאר הופך לו למקור  שמחה וכוח: היא מכירה לו ממכתבי גדולי עולם,  משאילה עבורו  ספרים מבארי,  משורר עברי החי לו במין מגדל שן  בירכתי המשק, מופרש, חבוי במאורתו; כי ספריה היא  – כולם בגרמנית. בשיריו – צלצולי צְלַעוֹת שֶׁל צְלִיל, שֶׁמִּלּוֹתָיו צֵל צָלוּל  שֶׁנִּצּוֹד בְּצַלְצַל וְעַתָּה הוּא צוֹלֶה אותם   בצְלִי בְּשׁוּרוֹת שֶׁל  שִׁיר קָשֶׁה השׁוֹנֶה מִשְּׁאָר שִׁירִים הַנִּשְׁמָעִים בַּיִּשּׁוּב.  היא אופפת אותו באהבה עזה,  והוא מטיל  עוגן  באהבתה  בכבל בל יינתק,  באהבה שלמה, כנה, תמימה,  כאהבה אל אם. בוודאי היה עבורו באהבת עדה אליו מעין פיצוי על אבדן אהבת אם  –  עד כמה  שפיצוי כזה בכלל אפשרי ועד כמה שעדה היתה דוחה מעל עצמה מכל וכל ומלכתחילה  אפילו לשמוע קביעה כזו. היא היתה עבורו אהובה, – בשום פנים לא  אם, גם לא אחות.

עם זאת, כתמיד ומול עולם עדה שמרה על ייחודה, על עצמאותה גם מולו – וודאי, וכי כיצד יתואר אחרת.  תמיד היה גבול  ומרחב בלתי מוגדרים,  עליהם שמרה,  אותם שמה בינה לבינו, בהם נשארה לעולם בלתי  תלויה בו, כמו תמיד בכל זולתה,  בעולם כולו.  היא  היתה תלויה במהלכים קוסמיים, לא בבני אדם.  עבורו, ככל שהנסיבות הרשו,  היא  הפכה לנקודת אחיזה,  אליה אדם שייך באופן טבעי.  דווקא בנקודה זו  אפשר השנים שכנעוהו אחרת.  הוא אחז בה – באין  זולתה – עד שלא נותר לו במה לאחוז.   במקום השמחה הראשונה ההיא,  של ימי המפגש הראשונים, כשהיא  היתה זו שבעצם חיפשה את חברתו,  גדלו הספיקות.  עדה לא היתה קרקע מוצקה  כל כך כמו שנדמה ללב תמים:  והבדידות הגאיונה לא היה בה מבצר מוחלט כל כך אף היא מול המציאות.

חברי המשק הביטו ביחסיהם בשתיקה. מובן, דבר לא נשאר במשק קטן סוד עלום לאורך ימים. אף על פי כן, אלה שראו וידעו, לא הרבו לדבר בה ובמעשיה. עד כמה שהדבר לא יפליא, עובדה היא: שליחות קטנה שעשיתי לבקשת עדה במשק – הו, כמה שנים עברו מאז – הפגישתני  עם מאן דהוא במשק – אחד הוותיקים  – שביקש להיוודע ממני אם אמנם נכונים  הדברים ההם  עליהם נודע לו  רק לפני שנים מעטות. כמובן, לא עניתי לו – שאל את עדה, אם תראנה,  וכי שמרתי צל מיטתה. על כל פנים, היו שידעו, ולא מצאו ענינם בכך. אפשר שנשאו  לה – צעירה היתה, ומטופלת בילדים. מאידך, גם לא ניבאו  לאותו קשר עתיד של מי יודע מה. וכי יעלה על הדעת  – וכי מה ייצא מזה?  "יתחתנו"?  או כמו שבמשק אומרים,  יעברו לגור  בכפיפה אחת, בחדר משותף? וכי מה יעלה על דעתך –   הכיצד?  וכי ילד נוסף יבוא?  דבר כזה…אבל, באין ברירה, … אין בידינו דרך – עלינו רק  לסמוך, על תבונתה,  על כי אישה ברת דעת היא, יודעת את העולם.  לא אח לבני נחום,   לא אב  בן 16-17,  לא אישה לאיש. ובכן… ובכן, כל עוד  קם הוא מלידה,  הרי קם מלצדה ועוזב  בחשכת השחר, מתגנב כלא-היה לאורך שביל  העפר המוביל  מטה, אל האוהלים של חברת הנוער  – ואחר  כך, אחר הצבא, אל ההכשרה, ההשלמה, או איך נקרא לאשורו – אני משערת… שרי לו וקיים, אלא שהשנים…אי לכך, אין ברירה, ואין טוב מלנסות להיפטר.  כנהוג, המרחק, והזמן, יביאו  בכנפותיהם  פתרונים. ואם לא – היינו הך – כל עוד הענין מתנהל רחוק ממשקנו. ביקורים …מילא,  וכי אנחנו מונעים   -אפשר  בראשונה יבוא כאילו לבקר חברים אחדים שנותרו כאן מההכשרה. ושוב – עם הזמן פחות ופחות. דרך הפרדסים יבוא –  כבר אינו שייך למשק,  גם חוטי הנימוס של השייכות לשעבר הותרו: אנו רואים את עדה  מביאה לו מחדר  האוכל  את ארוחותיו  (בצלחות הפח). ובסך הכל – מה להם  ולחברי המשק?  ככל זוג אוהב,  הם, – או על כל פנים הם – לא חיו  חייהם  אלא בד' אמותיו של אותו חדר  בו עדה גרה. זוהי אהבה בלתי יומרנית, חסרת תביעות, ללא מעמד,  קיימת בפני עמה ולעצמה בלבד,  בה אפוף הכל, ללא מוצא כלפי עולם החוץ, שבבואה  במגע עם החברה, עם עולם החוץ,  מייד אין לה קיום.  היא כולה מתקיימת רק בעולמות העליונים,  שאך קיומם מקיים ומזין אותה.

אלא שבקשר לאותה חווייה, שהיתה כולה פנימית  ואינה ניתנת – כך טוענים המבינים בדבר,  למסירה, שאין לה אפשרות קיום בעולם החוץ, שחוסר הבנה וכבילות בקונבנציות ומקובלות  בעוכרי הבאתה קבל עולם –  גם אני שואל, יחד עם בחובודנה, המשורר האהוב עלי מכל – (אולי גם עולמי מצומצם, כעולמו של כל אדם: משורר צ'כי, כמובן) – מדבריו אני מתרגמת, והם בערך כך:

כְּשֶׁהָאֲדָמָה תִּתְעוֹרֵר

בְּבֹקֶר סְתָו עַרְפִלִּי-רָחוֹק

תִּתְעוֹרֵר לְפֶתַע 

אַל עָצְמָה

רוּחוֹת פֶּתַע שֶׁל חַמְסִין יִסְחֲפוּ  מוּלָן קִרְעֵי מוּדָעוּת

כְּקִקָּיוֹן יָצוּצוּ , בִּתְמוּנוֹת קְטַנּוֹת

הַנִּקְרָעוֹת מִשּׁוֹרְשָׁן, כִּמְעַט אָז כְּאֵינָן קַיָּמוֹת –

מִי יִטָּעֵן אָז שׁוּב

אֶל בִּי אֲחִיזָתָן?

הַיִּהְיֻה לָהֶן אָז קִיּוּם?

*

אם כן, גם אותו הנער, – שהופיע, נעלם – אם כי הקשרים עוד נמשכו – עזב, הועזב, לאחר זמן, את המשק,  למעשה, הרי, לא הוא ולא דמותו עומדים במרכז  סיפור זה – רק את דמותה, האניגמטית לא מעט של עדה אני מחפשת, מבקשת להאיר, לאסוף,  לתפוס  באור אחדותי יותר, דרך מעשה אחד, דרך פריסמות רבות.  וכבר הייתי מניחה לאותו צעיר (שסוף סוף לא היה אלא אפיזודה  נוספת בחיי עדה), שמלבד יחסיו המיוחדים עם נפש יקרה לי לא היה בעיניי   אלא עוד דמות שחוקה מדמויות רבות של חברת הנוער  שימים לא רבים לפני פרוץ המדינה הצטרפו  למשק בו עדה חיה,  לולא קרה שהזדמננו  שוב. אני חושבת שהוא לא חדל כל חייו לחפש את עדה.

עתה ישבנו בחוץ, תחת הסככה שגדעון בנה כמעין מרפסת בנסמך לקיר הבית,  במעין סוכת קבע, כולה מכוסה בשריגים  וצמחייה מטפסת, בצל, אני נינוחה על כסא הנוח  המרופט  כבר לא מעט,  אך שאני אוהבת, רגילה אליו זה שנים, והוא – השנים עברו עליו,  בצדעיו כבר זורקה שיבה,  ועדיין, בדברו  בדבר הקרוב מעט ללבו מעדיף,  על אף הצעתי, הפצרתי,  לקום מכסאו ליד השולחן,  – כבר גמר לשתות את הקפה שהגשתי – מסתובב מעט,  חסר מנוחה, הלוך ושוב, פעם ופעמיים, נעצר, תוך כדי דיבור,  אוחז במשען הכסא, נשען עליו,  מרפה, עד שלבסוף –"הרי לא אכפת לך? כך נוח לי יותר" – מתישב פשוט על הארץ; רגליו מקופלות, משעין  כבהרהור את סנטרו על ברכיו. עיניו מנצנצות – ממש כאילו היה שוב, עוד, נער, אחוז כולו באותם דברים – הוא פותח ומספר –כולו מכונס בתוך עצמו,  בשטף הנובע…

"קיום והתהוות. אנחנו  האמנו בקיום: זה היה הסוד הגדול, הגילוי,  שבו עצמו היה עדין קשה להאמין… ואז…לפתע… הגילוי החדש הזה … אפשרות ההתהוות. האמננו בבני אדם זולתנו, בעולם, חשנו כמה יפה הוא לפתע: התרגשנו מכל גילוי של טוב. האמננו – היום קשה למוד את שיעורו –  בדימוי האידיאלי של האדם. התעלמנו כמעט לחלוטין  מהצרכים הממשיים  מהם  החיים בנויים: היינו כילדים נחים  נינוחות בחיק עליון.  שלווה גדולה אפפתנו  – בתוככי ימי המלחמה העזים, האכזריים ביותר, תוככי אומה הקמה מעפרה – וההגנה היחידה  שיש לי לעיוורון זה הוא אך זאת,  כי הרי אנו עצמנו היינו אותו עפר ואפר. הרי היה  לנו חלק בהיסטוריה,  לקחנו כמידתנו  חלק מלא.  עתה, משהגענו, סוף סוף לארץ המובטחת,  ליעד אליו חתרנו דרך ארצות ועמים,  פשוט  נטלנו חופשה מההיסטוריה. היינו צעירים, בגיל שבו ניצנים נפתחים   אל האהבה, ואמנם נפתחנו,  וגם נמנענו  מלתת למארעות שסביבנו לחנוק את הניצנים.  הבה יעסקו בדברים האלה הצמאים לכך –  אנו היינו עסוקים בדבר דחוף יותר – להגדיר מה אנו וכיצד ועד אן בכוחנו להתהוות.

האמת – היתה קיימת מידה של מחסום לשון – לא כל כך ידענו , לא כל כך היינו זקוקים לתת לעצמנו דין וחשבון  על אשר קורה סביבנו.לאחר שנות צפייה קדימה (להגיע עד כאן) ואחורה (אל עבר חורבותיה הרצחניות,  העשנות של אירופה), עתה פשוט הבטנו פנימה. זו היתה החוויה החדשה, נוסכת השיכרון. משוכנע אני; איש לא היה מבין זאת;  הכיצד הושטנו  ידינו, את מהותנו, אל עבר שווי משקל פנימי חדש. לא, הם לא היו מבינים זאת, אותה חברה חמרנית  בתפיסת עולמה,  ככל שלא נפל בחלקי להגיע אל אחד הקיבוצים  האינטליגנטיים ביותר.  בית השימוש היה מלא ספרים קרועים  כתובים  באותיות גותיות. אך היו אלה שנות המלחמה;   מהומה וחוסר סדרים,  במעשה כמו במחשבה, והם לא הצטיינו בראיית הנולד: לא היו מוכנים לא  חומרית ולא נפשית לאשר יבוא. וגם חסר כל טעם היה כי היו אינטליגנטים; שהרי לא האינטליגנציה  שלהם עצמם שלטה בהם, כי אם משהו מבחוץ, מיני אידיאולוגיות,  שהיום אבד עליהן הכלח, ורק  תשתיתם החומרית נשארה בעין. מכל מקום, זו התקיימה באותם ימים תחת מסווה אידיאולוגי טהור, וזו עצמה עזרה לקיום וחיזוק האידיאליזם שלנו – מסוג אחר. היתה זו סימביוזה מיוחדת במינה".

הוא שתק רגעים אחדים.

"וודאי היה במפגש שלי עם עדה משהו מהמם –  מאז אותה פגישה בצריף חדר האוכל, בה העירה את לבי לעצם האפשרות לְאַהֲבָה, לשזור אותה אל בין אהבותיי. היתה בכך שבירת מחסום בין…  מעמדות כפשוטו,  ומחסומים המפרידים ביין קבוצות גיל,  אם כי בהפרש הגילים ביני לבינה לא הרגשתי ולא נתתי עליו כלל דעתי.   הייתי נער בעל נטיות רב-רובדיות למדי  אל המין היפה;  והיא קיבלה אותי.  לאחר שנתיים של נדודים מאז עזבנו את הבית – בית שאף הוא היה לדידי מלכתחילה בית שבור, כי באותה תקופה קצרה בה הכרתי את עצמי חייתי  למעשה ללא אם –  שנתיים אחר שעזבנו את אירופה הבוערת, לאחר שנתיים בהן לא עשינו דבר מלבד שעלינו, עלינו, עלינו –  מסיגדיום לבודפסט (אפילו בנסיעה מאותה עיר שדה, סיגדיום לבודפסט מכונית המשא בה נסענו התקלקלה פעמיים) –  ומשם לברטיסלבה ולפראג ומשם  בגניבת הגבול  לגרמניה, ללנדסברג והולצהאוזן ואנסבך ואינדרסדורף, להזכיר רק תחנות אחדות. עלינו ועלינו – מהונגריה לצ'כיה, משם לגרמיה, לצרפת, לקפריסין – תחנות, יציאות,  שיבות – קשה לתאר – לאחר כל לה, הנה לפתע משהו שחשבנוהו למקומנו הקבוע,  בו רוחנו הנודדת תטיל סוף סוף עוגן, שיהיה לנו בית, שבהגיענו אליו  רוחנו תבוא מולנו, מחייכת.

כאן, בארץ, עם בואנו, התנפלתי מיד על ספריית המשק – מין בולמוס כזה, מהומה רבתית,  – ועליה נוספה עדה, לפתע, עם עולמה המיוחד,  מציעה תרבות אחרת,  ניטשה, הסה,  מה לא,  לנגה וביקורת המטריאליזם, כשמקום החומר מוחלף בתכנית האב לחומר, והיא ברוח;  כי ה"יש" איננו ה"יש" האמיתי והוא רק דומה ליש.  "כל יש רק דומה ליש" – אינני יכול לומר היום בביטחה אם פסוק זה קראתיו באיזה מקום או נפל לפי כביטוי בתול של הכרה חדשה: והכוונה שכל דבר ארצי איננו אלא העתק חד-פעמי של אידיאה עליונה,  קמאית וראשיתית שבעולמות הרוח. הרעיון איננו חדש, רק עבורי היה חדש, ככל דבר חדש שפגשתי באמצעות עדה.   וכאן אעיר: איך יכולתי לדעת כי עדה בחרה מבין ספרי בארי לשאול עבורי ספר שייחודו בין היתר היה כי הוא הוזכר בכתבי  אחד משורר  אוסטרו-הונגרי,  אחד שטיינר שעדה נשבעה בכתביו? עדה שאלה איפא עבורי ספרים,  בנצלה את העובדה שנפשי היתה שוקקה להשלים שנות לימוד שהפסדתי בדרך ובאירופה, הטעימתני מתרבותה ואין לדעת  אם תרבות זו היתה   מהמזומנות לכל, או מיוחדת לעדה, תרבות   שאין היא אלא נציגתה, וזהו עיקר הוויתה,  היותה.  רעבים לבית, שייכות חדשה, ניסיון היקלטות בחברה חדשה; שקיקה אל  בית, תרבות,  אהבה, דעת –  מוזר  על כמה צרכים  דחופים  בי היא ענתה אז.  וכך, אט אט הכיתי בה שורשים. אפשר לא תפסתי, לא הבנתי, רק אט אט התברר, עד כמה היה בכוחו של אותו יופי  פשוט ושקט לחדור ולחלחל,  להיאחז. עד היום  אני שואל – האם בכוחי הדבר.

באתי – כי רציתי לשמוע ממך עליה יותר –  אך מכה בי אותה קללה, – בא אני לשמוע ומרבה אני במקום כך להשמיע.  באתי לשמוע- כדי שאוכל אולי פעם לומר – הנה,  דבר לא נותר עוד בה נעלם ממני,  לא נותר בלתי נתפס, לא מובן; אך אני רואה  שאינני עושה יותר ממה שעשיתי כבר כה הרבה פעמים בעבר –  מנסה לחדור אל עצמי ולדלות משם את תמונתה. ובסוף – כך המחקר בתוכי מסתכם – אינני מחפש אלא רק את סוד יחסה אלי, הנער,  אותו היא ידעה  למשוך אליה בעבותות אהבה כה חזקה.

לכל אדם, אפשר,  עדה משלו: אני מנסה,  חוזר ומנסה להגיע, אולי באמצעות  פרצפטים  של אינטלקט לפעמים,   אל שלי. הרי היא דאגה לכך,  בכל האמצעים,  שלא תיהפך מובנה מדי;  נתונה לאפשרות  קלה מדי לסיכומים,  להגדרות,  – בכלל לביטוי. היא היתה בכלל האנטיתזה של "לדעת": עבורה, כביכול, כל הידע  הנחוץ נתון בעיקרו בשורשי הנפש,  משם יש לשאבו;  שם יופיע כאור, אילומינציה,  הארת פתאום.  מובן, לעתים עולה הספק,  אם אמנם  היא נשאה בחובה  כל אשר את מקורו לה ייחסתי, כל אשר כביכול ממנה בא לי; ושמא לא ראיתי  אלא מחזיונות לבי, ואין אלה אלא מפתיונות–הרוח,  ריגושיי שניסו   את עקבותיה בפתלתולי הדרך?  ואף בלאו הכי: רק לידה ידענו  את אותו האוצר; את אותה שאיפת רוח אל המוחלט,  הסופי –  אל מול כל ספק; אותו רצון  להיתלות בעיקר, מול  אין סוף התופעות, מול אין סוף פני התופעות.  אין ספק, היה זה משא כבד,  שצמח תוככי  אותו ים האהבה;  היותך הופך מידת הכל,  בעבור עצמך, על כל פנים – חיזוק ה"אני", ששיפוטו  המשוקלל יעמוד – מול אותה היטשטשות  שלה אל תוך הרוח האינסופית,  שאיבה ממקורות נעלמים".

ערב החל להאפיר.

"התלבטתי אם לספר:  אך כל חומר על עדה יקר לי, וכל חומר יש בו אולי ולו מעט להעיד על מבנה ומורכבות יחסינו;  ואך אולי גם מקרה מועט הוא שאני מבקש לעמוד עליו, דבר שקרה תוך חלום,  וחלומות אין יודעים פירושם.  זה עוד קרה במשק –  במוחי הקודח מתערבבת עובדת קרבת חדרה של מילקה, האחות, אל חדרה של עדה במשק.  אל חדר זה הובאתי, אם כן, בלא הכרה – אינני זוכר את הרגע –  חום ובלבול, מלריה.  היה חם בעמק,   עוד לא עמדו במשק על חשיבות מים קרים  לעובד בשדות, כנראה, ואני עבדתי אז בבריכות הדגים. ברזי ענק היו פזורים ומהם זרמו מים ירוקים, מלאים אצות.  נראה כי התכבדתי בכמה ביצי יתושים שבקעו – מכל מקם החילותי לחוש בסחרחורת, חומי עלה  – וכך הגעתי לחדרה של מילקה שהיה כנראה חדר המרפאה היחיד במשק לעת מצוא.  נראה כי  שכבתי כמה ימים חסר הכרה,   הוזה בקדחת. עדה באה לבקר אותי,  – התעוררתי  ומצאתיה יושבת מולי. עדין הייתי אפוף הזיות.  חזרתי ונרדמתי  – אם לכך תרדמה ייקרא –  ובבהלה, בצעקה  – נתעוררתי שוב. מול עיניי, מראה מזוויע,  ראיתי – אות מהאותיות,  אולי מורשת  האות I המשחק תפקיד כה נכבד ברומן של  פרנץ וורפל, כוכבם של אלה שטרם נולדו.  התבוננתי באות כולי מלא חרדה.  נראה לי כי  האות בא  להחרידני  ממיטתי ומקורו בעדה. אז ביקשתי אותה לעזוב[4].

ובכן, איך תפרשי זאת –  אולי רוב דבריי לא ייאמנו, ידמו כאילו לקוחים הם ממוחי הקודח עוד.  היה בכך, כרגיל אצל עדה,  דבר והיפוכו;  ואינני יכול השתחרר מרושם זה, כי איכשהו עדה לבדה חוללה   בכוח נעלם את המחזה. ככל שהדבר לא יישמע מוזר,  רחוק, בלתי מתקבל על הדעת כלל – ודווקא מכאן  אני מלמד לעצמי זכות  לומר דבר  כזה; הרי לעולם אי אפשר היה להצביע על  כי אי פעם אמרה  דבר כלשהו בכלל; לא עסקה בתורות,  בגיבוש מושגיי של דבר,  בהגדרות;  בהרצאת דברים;  היא חיה, נשמה,  ואת אשר אמרה, אמרה בקיצור, ברמז; כל אשר אמרה, היה עולה בשעת חסד נעלמת, בין אדם לשעתו ולבינו; שהרי דבריה לא היו מכוונים אל קהל חסידים רחב אלא ללב איש, בן שִׂיחָהּ. היו לה גם דברים אלי; הישענותי הנפשית היתירה עליה  למשל הביאתה פעם להציג שורת תמונות אמנות על שידתה. שים לב לתמונות – אמרה; הדגישה  לפניי אחת מהן אותה היא ביקשה לחרות לתשומת לבי. היתה זו תמונת ישוע מושיט ידו מלפניו ואיש שצוייר נמוך בהרבה ממנו מנשק אותן. "זה מה שאני לא אוהבת" – אמרה.  עדה דיברה אם כן גם בתמונות. היתה זו שפה אינטימית שקשה, או אי אפשר,  – מכל הסיבות,  אישיות או שבמהות הדברים – לחזור עליה.  "לא איש דברים אני" – העירה פעם;  דבריה היו כאריג דק,  שבאור היום היו כלא היו, היו מתמסמסים,  מתאיינים כאריגו הדק של חלום. החי עימה מצא לפתע כי הוא עומד מול עצמו,   לבד, ואפילו צל צלה אינו מלווה. ואף על פי כן עם איש מעולם לא הרגשתי כך, כמו עימה.

היתה בה מין שלמות כזו כמו בילדים, בלא קצוות. הניגודים בהם נהגה זרקו ספיקות סביב – והיא עצמה שלמה, כילד, עולם הרמוני, המבקש להיות, בלא ללכת בגדולות,  להתבלט; על קצה הבלתי היות מורגש,  בלתי להיות קיים ( ואף על פי כן, ממרחק מתאים, להיות קיים מאד).  לא ביקשה להרשים, להשפיע,  לשנות זולתה; ועם זאת – היתה בה, דיברה ממנה  איזו עליונות,  שלעולם נדונותי להתייחס אליה, לא להשיגה, –  וכבר רמזתי; לא היה ניתן להשיגה,  לפחות אני לא יכולתי להשיגה באופן תבוניי;  אך משחשתי באהבתה,  התחושה באה אלי  במין ריכוז שהותירני המום,  עטוף יפעה.  לעתים חשבתי; אהבה כזו אהבו האלים,  אלי האהבה של יוון,  לפנים, כי רק בידיהם היתה קרן כזו של שפע;  אהבה המובילה אל מעבר לעצמה,  אל משהו נשגב,  גבוה ובלתי-מושג,  משהו דתי אפילו,  אולי, ביסודו,  מרווה, מהם,  משאיר אותך לעולם צמא… עד כי…לא נאה לי להודות …באמת, מעולם, לא לפני כן, ולא אחרי כ ן, ולא אחר כך קרה… וכמובן, כמו שזה כבר קרה עם עדה, הן גם אז, עת ראינו זה את זו לאחרונה; הדמעות זלגו והרטיבו את פניי, משהו בכה בתוככי הלב; ליוויתי  את עדה לאורך הרחוב הארוך,  לא נקי במיוחד – בתים, חנויות, מדרכת אספלט אפורה; נהגי מוניות, עוברים ושבים רבים,  הדרך להמולת העיר משדות ים שקטים.  הלכנו, צעדתי לצידה  בלי רגש מוגדר,  מודע. אפשר, לאוזנייך יישמע הדבר סנטימנטלי, אך באמת לא הייתי מודע לכל סיבה לדמעות –  אולי גם לא הייתי, כביכול, בהכרה. כל שמילא אותי הוא צער הפרידה, ההכרה שאלה רגעינו האחרונים, ואורשה נא להעיר כי הכרה זו לא היתה  מודעת אלא היתה הכרה שקיננה עמוק בלב, בלא מודע.  כל זה פרץ מאי-שם, מנבכי איזה  לא-מודע. כך צעדנו, מבלי לדבר.  נהגי המוניות עמדו והתווכחו  בקול על התור ביניהם. – אך די; נדמה, כבר הכברתי מלים.

*

תוספות מפי  מהלב"הד;

 עלה על דעתי – עלו על דעתי דברים קשים. ואולי   לאיש מאיתנו לא יישאר זכר; הכל ירוץ במסלולו,  אנשים שהיו עדים למעשים יסופו: אני, רושם קורות דברים אלה לא אהיה כבר בין שורות החיים; אותם חיים, אותה אהבה לא יישאר עוד מי שיעידו עליהם,   ולא יהיה עוד איש שייחס להם איזו חשיבות. אך הסיפור – ככל שהוא נוגע לי, יישאר: אולי הנצחתיו, אולי  הקימותי לו עד בסיפור זה עצמו.  היו אולי רבים שזכרו אותה כל ימי חייהם, היו שאהבוה לתמיד, אך רק בחלקי נפלה הזכות  שהיה לי עט להנציח את דמותה. רשמתי אם כן את קורותיה, וזאת מימי נעוריה: ככל שידי השיגה, ככל שדעתי השיגה, ככל שהייתי בעצמי עד לחייה, ככל שיכולתי לשחזר על פי הדעת והלב את המאורעות. לא כל יודעיה ישבעו  מכתיבתי נחת – היו שהיו רוצים לראותה אחרת, עשירה ו- ענייה יותר. לכל  אדם עדה משלו; בניה  ירצו אם אוהבת, רק אם; מן הסתם בלעדי, שלא הייתי שייך למשפחה,  הייתי נפש חוצנית,   והם מן הסתם מתביישים באהבותיה של אימם, שהיתה בשר ודם ואדם אוהב.

*

המשך הסיפור:

ילדיה של עדה גדלו. הקטנה בהם – עליה עדה העידה שהיתה הקרובה ביותר לליבה  – או רוחה אמרה?  היתה הראשונה  שעזבה את המשק ועברה למשק אחר, לצד בחיר ליבה, הפרופסור.  אחר, אט אט, גם שני האחרים – מי לצבא,  מי למקומו, מקום אחר. אז, כמדומה,  – לפחות לאיזה זמן – עוד נמשכו הקשרים – אני חוזרת כביכול בשנים –  בין הצעיר לעדה.  הוא היה בינתיים לאיש; אך הקשרים  כאמור – פזורים ומקריים –   אם נותקו, נתחדשו לבקרים. הוא עוד שמח לקראתה, והיא  היתה מחייכת לקראתו מתוך איזו סבלנות, אולי. בכל זאת, מידה רבה של  התלהבות הנעורים כבר פגה.  היא קבעה לו תחומים מוגדרים, שהלכו והצטמצמו  עוד יותר עם השנים, עד כי בעיקרו אבדה משמעותם –  אף אם העמיקה.  כבר לא נאמרו דברים מפורשים, או אף ברמז, על אותם ענינים; חדלו החקר והדרישה  על ריאינקרנציה,  על מהות האינטואיציה בריחוקה מהמציאות; על הסמליות המתחלפת  בסובסטנציה  של היסודות, על הניגודים שאין להיות מבלי לאזן בין עיקרם,  מבלי לקבל ולהיות מודע  לרב צדדיות שהם משאילים  לחיים, כך שדבר איננו נכון מבלי ההכרה בנכונות ניגודו,  וכל כיוצא בזה עיקרי תורה  שאינה מבוטאת לבל נפסיד מחצית חיינו על ויכוחי סרק;  על הליוטרופיות של החומרים, שאיפתם   לשמים, אל על; על תזמון מקרים בלא הנמקה וסיבה נראית לעין; ועוד. "הוא בחור טוב" – צחקה עדה וסיפרה לי,  באחד המקרים כשביקרתיה במשק,  באותם ימים, לשלום אהובה; "פעם – את יודעת שאינני מרשה לו  יותר לבקר במשק; אינני מעונינת שהילדים ישאלו עליו, אין לו יותר קשר עם הקיבוץ, זה מזמן, ועל כן  גם לחברי המשק אין בו יותר ענין, הוא אלמנט זר  בִּשְׁבִילֵי הקיבוץ, אותו הוא לבסוף גם לא כל כך אהב: אף על פי כן פעם – רק פעם אחת, הזמנתי אותו  לכאן שוב. רק פעם אחת, לראות את חדר הוותיקים החדש שלי, עם הקומות. ירדנו לבריכה  החדשה של המשק – זו שעה בה אין שם בדרך כלל איש, שעות העבודה.  הוגו ברגמן היה – די זקן – ישבנו למעלה, על צלע ההר, תחת עץ, בצל; הוא סיפר על ספרו החדש. אותו, את הנער שהיה לאיש צעיר שלחתי שישחה בבריכה, שלא יתחשק לו  ושלא יתערב בשיחת  אדם דגול. הקשבתי לזקן –   הוא איש חכם מאד – אבל אני מעדיפה, כידוע לך,  לחיות את החיים  באופן פחות מושגיי. זה הכל וויכוחים, רובדים רובדים – ואני מעריכה את שאדם חי,  באופן פשוט, בתוכו, בלב. כמו בתמונות של רמברנדט:  מה שבפנים, כתוב על הפנים. – מולנו ריצדו גלי הבריכה  באור; היה שקט.  המים היו טובים, נעימים, כחולים, והם שימשו, עם האדם הבודד ששחה בהם,  רקע נעים לשיחה.

*

הוא אהב אותה, אך בינה לבינה היא חישבה את דרכה; היא לא אחזה בו יותר. עתה, משהילדים  בגרו ויצאו את ביתה, הרגישה עצמה משוחררת.  הם עוד נפגשו בחדרים שכורים, מקריים, רחוקים  מהיישוב.  הוא עדיין חיכה לה באותו חום וריגוש, תוהה מעט בינו לבינו מה נפגם; כי עוצמת החוויה הראשונית  הפכה לנחלת העבר; וכמו שחיותם לא היתה בתחילה אלא בין קירות חדרה במשק, הקורנים אליו חום וקור חליפות,  ולא היה להם עולם מחוץ לו, לחדר הזה,  חדר שקשר אותה גם עם עברה, כך   שוחררו עתה חייהם המשותפים  מכל זיקת קבע, הפכה מרחפת בעולמות זרים, בין אנשים זרים. פגישותיהם היו נדירות, אם כי לא פחות מלאות שמחה;  הוא הוסיף לראות בכל הקורה לו איתה חלק מחינוכו בידה, חלק מהוראה. אך אולי היתה באמת כזאת.  יַחְדָּוִיּוּתָם עטתה עתה פנים מטריאליים יותר:  היא ניצלה את נדיבות לבו וקנתה לעצמה בכספו דברים שהיו נחוצים לה בחדר החדש.   שילם עבור החדרים השכורים,  במסעדות.  הוא עתה הרוויח יפה, –  עבד בכבישים, שמר בלילות, עסק בטיפוח הדשא בערבה –  שכח כמעט מחסרון הכיס שפקד אותו אז, בימים בהם הוא עזב את הקיבוץ.  היה נשוי להרי אדום הזורחים בבוקר, לשמש הבוקעת  מההרים מעבר לערבה, לרוחות הבוקר הקלילות הנושבות לשעה; לערבים הארוכים בין כתלי הבית, לשמש הלוהטת בגבו, לחום הלא-נסבל ביום. החיים היו פשוטים; הם כללו את השמש והחום  ואת סיפוק אותם צרכים  בסיסיים, שכאילו אף היא הפכה חלק מהם, כשהופיעה  בחייו שוב לשעה – צרכים באהבה באמצע הערבה הצחיחה, המצמיחה רק סלעים מתפוררים למגע וצמחי קוצים על שפת הים.

ובכן, הניתוק  היה מושלם. חסרו רק כמה צעדים; – היא שאלה אותו אם  רצונו כי היא תצבע  לשחור את שיערותיה, שהחלה להכות בהם שיבה  בצדעים; ענין שבתורשה. גם שיערותיה נטו  להכסיף.  אלא שמעולם טבעית היתה,  בת משק – מקום בו נשים לא התייפו, אלא נשארו ילדי הטבע; ידעה עד כמה אף הוא  מתחלק עימה בתחושה זו; בעצם שאלתה אם כן היתה משום הזרות.  הרי יש עכשיו כסף – אף אתה תשמח, אם החדר יהיה מצויד ומלא. הוא הוסיף וקנה דברים,  אף כי לא בא  עוד ולא הוסיף לבקר במשק; הוא נענה לבקשותיה, אך שיבוא לבקרה במשק  היא לא ביקשה עוד. "הילדים גדלים" – נימקה, אם שאל.

הוא תהה על ביקוריה, על מהות יחסיהם החדשים – כה כרוך היה אחריה שכל שעשתה או אמרה היה בעיניו נכון וקדוש. היא החזיקה עימו, אם כי בינה לבינה  אולי חייכה על אהבתו העיוורת.  הוא לא חש  – ואולי היא עצמה לא ממש נתנה לו לחוש בהתרחקותה ממנו צעד צעד; בטוח היה באהבתה, קינן בה כקוקיה בקן.

עדין ישנו יחד –   אך הנה, באחת הפעמים האחרונות לפגישתם, ואולי האחרונה בהן,  היא הניחה לשמיכה לגלוש ארצה; הוא הביט  וראה  לראשונה על בטנה את בהרות הלובן, זכר להימתח העור בלידה ראשונה. עד כה דאגה לכסותן: מעתה  הניחה לו שיזין עיניו בהן,   אולי כדי להבהילו.  ואולי או לזכר פרידה.  (כעין להבחילו).

*

מחלומותיה, תכניותיה שנשאו עליהן מחותם התמימות, ואשר אמנם איש  לא התייחס אליהם ברצינות –   לנסוע לנצרת, לעזור – במה? מי יודע – לאוכלוסיה של מיעוטים,  או לאנשים במצוקה, לא יצא דבר. אמנם, כתבה כמה מכתבים לאנשים שאפשר היה להם ענין ברעיונות אלה,  אלא שתאוצה  לא קיבלו הדברים.  תכניותיה להקים מושב  של אנשים בעלי דרך דומה – או לפחיות לעבור ולעבוד במושב …אה, כן, בכך כנראה היה משהו.   עובדה. ייתכן, כי התכוונה לאמירים, מושבה של טבעונים,  אך הקולקטיבה הרעיונית מעולם לא הפעילה עליה קסם מיוחד.  העשירים – אלה שיש להם – לעולם לא יתחלקו במה שיש להם; העניים  תמיד יתחלקו במה שאין להם.

אפשר שבאמירים פגשה באיש, – תמיד התפלאתי הכיצד קורה שאנשים מתחברים עם אדם שהם פוגשים במקרה, שמזדמן בחייהם  בסמוך, במחיצה אחת.   אך אולי היא באמת  הרחיקה עד אמירים, והפגישה היתה מקרית.  היא פגשה שם איש והכירה אותו, נכנסה לביתו – מוקף גן, עצים, פרחים – בצלע ההר;  והחלה לגור איתו.

היא פגשה בו באמירים, אחד המבריאים אולי,  בין הרי הגליל, והביאה עליו פריחה שקטה, שנייה. האיש, אלמן,  ובו משהו מרטיאלי,  יוצא צבא בו שירת, כנראה, שנים –  יבש מעט,  לא עם לב רחום אל הבריות,  לא איש בר לבב ונעים שיחות; בניו כבר פרחו מהבית, וממילא לא הביטו בעין אוהדת על האישה, שהיתה צעירה אף ממנו בכמה וכמה שנים. שתיקותיו היו מרובות מדיבורו. כבעלה הראשון, אף הוא היה כמדומה מסילזיה העליונה, – איש גבה קומה, פניו קמוטות וחרושות  מעט מעבודה בשדה –  הוא היה מדריך חקלאי שהתמחה בעצי הדר במיוחד, ובעצם היה תושב השרון המלא עצי לימון  והדר. פרידילקציה מיוחדת היתה לו לפרות אכסוטיים – מנגו ופיטנגו,  אנונה וקרמבולה, פיג'ויה  שבמיוחד לקח את ליבו בגלל צורתו ועסק בהכנסתו למשק הדרום.

הוא היה כולו גידים ועצמות – בניה של עדה שראו אותו אך לאתים רחוקות  חשבוהו למין דמות מאצילי רומי וכינו אותו בסתר בשם קסיוס, על פי דברי קיסר: כי הוא היה מתהלך אציל וזקוף  כאיש שאין עיקר מעייניו אלא בעולם המעשה.

היתה זו פגישה מקרית, על כיסאות הנוח  במרפסת בית ההבראה,  בעודה קוראת בעיתוניה מדורנאך, (היא אמרה: "אתה יודע, לי יש חומרי קריאה מיוחדים; מסתמא לא תבין אותם ולא יהיה לך ענין בהם"):  היתה כותבת בסתר ביומניה בשפת ארצה הראשונה: ידעה כי לא יימצא להם קורא,  ואף בפני עצמה  הפך היומן כעולם סגור. היתה  מציירת עצים ששלחו ענפים אל על,  ולכל ענף כיכול שם  וכינוי וייעודים משלהם מהם או אליהם הם פשטו את זרועותיהם, ענפים ותת-ענפים –  והוא בכיסא מולה, לידה; והיא ננערת,  מביטה בו  ומבחינה בו,  ומחייכת  כמבקשת  מעימו פתע לשאת  על עצם נוכחותה, – שמא יש בזו  כדי להפריעו? אך לא – הוא  מַבְטִיחָהּ –  אך אולי נתנה לעצמה מין דין וחשבון: הנה, הדרכים מאחוריה נחסמו. אין עוד עליה אחראיות ישירה לבניה; את הקיבוץ יכלה לעזוב; הרי היתה שם למען הילדים, כי לבדה לא היה בכוחה לפרנסם ולדאוג לרווחתם: אל חייה בעבר הדרכים היו חסומות.  היתה לפניה אם כן רק דרך אחת – משהאיש נמצא מעוניין בה, זו דרך שנפתחה. היא פנתה עורף לכל שהיה:  לא ביקשה לקחת עמה דבר, הן כך היתה גם בקשת האיש: כולה תהיה שלו, בלי פניות. ואכן נשמעה לו; הרי את עצמה לקחה עימה, ולא ביקשה דבר יותר. הרי טוב כאן, והשמש כנוסכת  צורי וחיות  על כסאות בית הבראה אלה, לא כל כך בחומה  מאשר באור שהיא מפזרת.

הוא מדוד, שקול,   אדם עבודתו בשדה מִיצָהוּ, חי כשורש האדמה,  או כמבצר  שניתן לבטוח בו ולהישען עליו.  היא מקבלת את חיותו.  היא פותחת אתו בשיחה, במשפט סתם,  שבמהרה מתמלא מחולייתו, והוא חש, בהיחבא, בהערכה ההופכת יקרה להם, והדדית. הוא אלמן והיא אישה  היודעת למה שבה עוד מושך, – לא, לא צעירה עוד, כפי שהיתה  בעודה שלוחה על סלעים כאיילה שלוחה, כיעלת הסלע, כולה קורנת חיים, בת 18-19 וגם אחר כך בת 24-26, בשבילי המשק.

1967. היא כבת 45.  "אני אהיה טובה עד גיל 50" – אמרה אי אז לְבַחוּרָהּ. והאיש רוצה בה.

גם נוצר קשר, כגרעין הנובט.

הוא מְבִינָהּ;  מזהה את  המדרגה החדשה אליה היא  – או חייה – הגיעו; בדומה לדברי הסה, הסופר האהוב בשירו: Stufen, מדרגות:

Wie jede Blüte welkt und jede Jugend

 Dem Alter weicht, blüht jede Lebensstufe,

Blüht jede Weisheit auch und jede Tugend

 Zu ihrer Zeit und darf nicht ewig dauern.

 Es muß das Herz bei jedem Lebensrufe

Bereit zum Abschied sein und Neubeginne,

Um sich in Tapferkeit und ohne Trauern

In andre, neue Bindungen zu geben.

Und jedem Anfang wohnt ein Zauber inne,

 Der uns beschützt und der uns hilft, zu leben.

Wir sollen heiter Raum um Raum durchschreiten,

An keinem wie an einer Heimat hängen,

Der Weltgeist will nicht fesseln uns und engen,

Er will uns Stuf' um Stufe heben, weiten.

Kaum sind wir heimisch einem Lebenskreise

Und traulich eingewohnt, so droht Erschlaffen,

Nur wer bereit zu Aufbruch ist und Reise,

Mag lähmender Gewohnung sich entraffen.

Es wird vielleicht auch noch die Todesstunde

 Uns neuen Räumen jung entgegen. senden,

Des Lebens Ruf an uns wird niemals enden

Wohlan denn, Herz, nimm Abschied und gesunde!

ובעברית קלה:

הרמן הסה:   "מדרגות  ":

כְּפֶרַח שֶׁיִּבֹּל, הַנְּעוּרִים וְתֹם

אֶל תּוֹךְ זִקְנָה יַבְשִׁילוּ, יִפְרְחוּ תְּקוּפוֹת,

תָּנֵץ חָכְמָה,  תִּפּוֹל וַתָּעַל רוֹם,

מֵתָה לָעֵת וְלֹא תַּחֲזִיק לָנֶצַח,

הַלֶּב מוּכָן לְהִפָּרֵד תְּכוּפוֹת

לָמוּת וּלְהִוָּלֵד חָדָשׁ וְשׁוּב וְשׁוּב

לְהִתְמַסֵּר בְּעֹז, בְּלִי צַעַר, בֶּטַח

כִּוּוּן אַחֵר לָלֶכֶת, עֹל וְקֶשֶׁר.

וּבְכֹל חָדָשׁ קוֹסֵם אֵיזֶה כִּשּׁוּף,

מָגֵן, עוֹזֵר בְּאֵל חַיִּים תֵּת פֵּשֶׁר.

מֶרְחָב מֶרְחָב בְּזֹךְ וְאֹשֶׁר נַעֲבֹר,

אֶת יְהָבֵנוּ לֹא נַשְׁלִיך עַל שׁוּם דָּבָר,

עוֹלָמוֹת הָרוּחַ לֹא יֹאמְרוּ: עֲצֹר,

הֵם יוֹבִילוּנוּ עַד שֶׁשְּׁלַב לִשְׁלַב חָבַר.

לֹא נְכַסֶּה, נַשְׁמִין, דּוֹרְכִים בְּחוּג אֶחָד,

שְׂבֵעִים בְּנַחַת עַד שֶׁנֵּרָדֵם.

רַק הַנָּכוֹן לָצֵאת לַדֶּרֶךְ בָּאַחַת,

לֹא יִתְפְּסוֹ שִׁתּוּק, וְגַם לֹא יִנָּחֵם.

אוּלַי אָז גַּם שְׁעַת מוֹתוֹ, כְּמוֹ רְאִי,

מוּלוֹ עוֹד מְרְחָבִים שֶׁל זֹךְ  תִּפְתַח:

חַיָּיו קוֹרְאִים. הַלֵּב, דְּרִישַׁת שָׁלוֹם נָא שְׁלַח

וְהִפָּרֵד, אִם כֵּן, וְגַם הֱיֵה בָּרִיא.   )תירגם: המלבה  "ד).

מדרגות – נאמר, בדומה לספיראלה הנצחית של שפנגלר, בו היא מאמינה, אפשר בתרגום או שינוי מעט,  דרישות החיים, בעקבותיהן ידעו והאמינו שניהם להלוך:  שהרי כפי שביקשה לה מהלכים בעולם הרוחני המוחלט, הטהור, כך גם היתה בת האדמה; לעולם לא נפרדה מהיותה בת האדמה, כפי שנולדה וכפי שהיתה מאז הכירה את עולמה בכפר,  בצמיחה ובנביטה.  ליד עולמות הרוח היתה תמיד, כאמור, משורשת בקרקע,  כן אשר מחוץ לה וכן מציאותה הפנימית,  מודעת לצרכיה כאדם,  אפילו כאישה:  לא אותה לחיות את חייה בודדת.

 בשובה לקיבוץ,  ביתה שהיתה  אחוזה בו ועם זאת יודעת  כי לא עליו בלבד בנויים חייה –  שהרי מעולם לא מכרה את ליבה לדרך חיים אחת – היא טיכסה עצה עם ליבה.  בלילות, בחזון לילה ניסתה לשוות  את חייה מול האיש הזה,  השתקן, שמצאה חן בעיניה דווקא בקוצר דיבורו: "לא איש דברים אנכי" – אמרה  פעם, "כוחי לא במילה".  כל אחד שותק לעצמו, – אמרה – עכשיו נלמד לשתוק יחד.  היא חשה עימו,  הוא הפך בה לאובייקט של קשר,  מוקד התבוננות, התבוננותה המרוכזת והשקטה באדם. היא תדע להסתדר איתו, לבנות עמו הרמוניה.

היא היתה כשרה עתה לקשר חדש זה,  שמרכז ועדיין היה  הקרבה האנושית,  מעבר לעולם התשוקות.  נישואיה הראשונים היו בסימן ההתרחבות,  עולם שקיבלה אותו אל תוכה,  ספגה אותו  אל תוכה עם כל נשימת בעלה: בעוד שלקשריה לאחר מכן, קשרי- הביניים, קשרים ארעיים שהמציאה אותם  או יצרה אותם   כקשרי מעבר,   בנתה אותם כך אולי מלכתחילה  באופן ארעי,   לא היו אלא מדרגות, תחנות עד-עת-מצוא,  שאורך חייהם היה כאורך חיי השפירית,  העוברת בברק כנפיה  הצבעוניות  בינן עליו לרגע; וצבעי כנפיה שאולים לה מהשמש. אחר באה תקופה,  עת מתן, מתת אהבה ויכולת להשפיע  שפע מעולמה; והיה בכך פיצוי,  במגע החדש, שחרור, סחרור, התנערות, התחדשות – נעורים.

עתה עולמה נפתח אל מרחבי רוגע,  כמו עמק ירוק או אל מול נווה שקט.  עוד הכל אפשר – אמרה. היא אהבה להחליף נופים.  ליד האיש הזה  השעות יהיו שקטות והיא תוכל להקדיש עצמה להתבוננויותיה הפנימיות – לספרים האהובים עליה,  ולעצמה, חיה לידו בשקט, עם האיש שנתן שמו, כבדת ראש ומחויכת, נעלה ונקייה  מכל סיג תפל, נעה עימו בעולמות עליונים, לא מכאן,  או אדרבא, מאד מכאן, אבל  הוויתם של דברים ועצם תמציתם,   סמל להם ותמונתם, עצם האידיאה החבויה הנלווית לקיומם, סמל לחוויה כלשהי טעונה בעצמה; מתייחדת עם  בדל זיכרון ישן, מנסה  לחדור  עד עומקו, למצות ולספוג אל תוכה  את משמעותו האחרונה,  אף כי המקרה, כמקרה, כבר אבד עליו הכלח  וכל השחקנים בו, כל אחד  ככוחו וזכרו כבר נחטף אל עולם מעבר לכוכבים.

אפשר, שאף לה עצמה נדמה היה כי אין  היא אלא חולמת בעלמא, מעלה לפני עיניה  הפנימיות ; אך בליבה גמלה ההחלטה, הנכונות; היא היתה מוכנה.  היא הביטה בארבע  הקירות,  – בציור האיכר החורש שתלתה מעל מיטתה, במיטה עליה ישבה, שנותרה בודדה עתה זה שנים; בכיסוי החום- אדמדם, אח ורע לכסוי האחר  שהפך מיותר, אף מיותם, אחר מות בעלה והיא נתנתו מתנה לאיש הצעיר בצאתו מהמשק. והנה השידה,  מין ארגז שחוץ מכל יתר הדברים הזכיר את עָנְיָם באותן שנים, ארגז  בו היא איחסנה את הספרים שנותרו אחר בעלה,   שהיה כזכור עובד גינות הנוי והספרים שלא היה להם עוד בביתה שימוש חוץ מזיכרון לבעלה היו נוגעים לדרכי עיבוד הקרקע  ולמיני פרחים הקיימים בעולם ושהוא  חיפש בהם  רעיונות מה לזרוע ומה לנטוע;  היא השכילה למצוא כיסוי נאות לארגז, שנראה עתה שידה, רהיט מכובד; עם כיסוי בצבע קרוב לגון כיסויי המיטות  החפץ הפיץ חום ורצינות. יש והיא העמידה מעליה  שורת גלויות צבעוניות, רפרודוקציות של דברי אומנות,  שסידרה אותן בהרכבים שונים ובצירופי-משמעות וענין להשכיל אורח  בשפה מיוחדת זו, לא במלים.  העבירה עיניה  ביתר החפצים שעמדו על השידה;  באותו פסל של נפרטיטי,  העתק-גבס  של יצירה  שאומרים שמקורה  בדמיון עשיר של אמן כלשהו בברלין  הרחוקה, ירושת בעלה, שאיננה אלא זיוף,  שבוודאי איננו מצרי  ואין ולא היה לו קשר לנפרטיטי; ותמונה על הקיר של נערה  שאין גופה אלא ענן, השטה על פני  רקע אפל, במסגרת שחורה, נערה שגופה רוח וענן העוברת, נמתחת לאורך האופק, כולה לא גוף, אלא רק רוח.  אם תבוא רוח חדשה שתשוב בה, היא תרחף.

How may the passing Now contain

The standing Now – eternity?

An endless is without a was,

The be and never the to-be?

איך יכיל ה"עתה" העובר

את ה"עתה" הנצחי, המתקיים?

ה"יש" ללא-קץ בלי ה"היה",

ה"ישנו-לעד", בנצח אין-סופי?

היא הביטה בחתימת הדשא שתחת חלונה – בברז, צינור חלוד למחצה שבלט מתוכו ושלידו  רחצה לפעמים  פנים, אף גו, בלילות לוהטים.

 לא היה ממה להיפרד.  היא ארזה מעט חפצים בתיק יד ונסעה  אל נתן, לנס ציונה.

שהרי כל שחיכה לה, לבדה, במשק, לא היה בו ענין עוד. מה מעמד אדם בודד  במשק, ההולך, והשנים הולכות עימו? הן הופך הוא למין מוצג מוזר, "אשר היה", שָׁכוּל ושכוח  מדור, נכס אין חפץ בו לאיש.  

חבריה במשק היו תמיד מעטים,  ואלה, בדרך הטבע, הכירו אותה מפן אחד; אולי זכרו אותה  כזכר וויכוחים חקלאיים בלבד, על ביו-דינאמיקה וזיבול אורגני, ותו לא.  המשק, עדת פועלים עמלים, לא היה  מקום וועד לאנשים בעלי דעות חריגות; עניין הזיבול, שדרכיו ואופניו הוכרעו על ידי מוסדות התנועה מעל,  היו אזוטריקה ולא נמצאו ראויים לדיונים נוספים.  עניינים אלה די לדוש בהם רק לעתים רחוקות. 

 היא היתה זקוקה לאוויר חופשי;  והיא למדה ליצור ולבצר חרות זו, בהשתדלה להיות נוכחת תמיד רק במידה הנחוצה. אותו צעיר שסיפרתי עליו בא אליה  מלין על התחושות המוזרות שתפסו אותו בחדר האוכל,  בהיותו מוצג שם לעיני כל על מוזרויותיו, על זרותו; היא יעצה לו, פשוט,  לסיים מעשיו בחדר האוכל ולא להשתהות שם.   היא חייכה לכל אדם,  ובחיוכה חמימות, תמימות,  זרות וקבלת הזולת כאחת.  היא ידעה להשיב לפי טעמו של כל אדם – ואף תשובותיה החריגות ביותר לא עוררו יותר  ממין סלחנות מהולה בחיבה. "נפש פשוטה" – הסיקו. והנה, אף עתה לא נותר לחבריה  במשק מימים מלבד להבינה; כי בלא ילדיה נותרה לבד, ומה זכות גדולה  לו לאדם מללכת ולמצוא את  אושרו.  כאילו אמרה: אין תירוץ טוב למעשה מהמניע האמיתי. אין עוזבים, הרי, קולקטיב רעיוני,  הקושר את השייכים אליו בעבותות  של עקרונות מקודשים, אלא אלה ההופכים גב לדרך,  דרך הקומונה  והחיים השיתופיים, נמושות אידיאולוגיים  האצים לכוף גבם תחת  שוט משטר העוועים בעיר. העוזב נושא על גבו חותם בוגד וכופר בעיקר.  מוציא הוא את עצמו מהכלל,  ומשעזב,  הרי הוא הופך כזר – וכנגד הטענה – הרי הוא  ישב עמנו שנים רבות, קנה חלקו  בחברה- אומרים; דווקא לכן גדולה הבגידה, שהרי חשבנוהו לאחד מאיתנו, נכנע ושקט, והנה מה מתברר, שהוא השליך אותנו מאחורי גוו ועזב. אם ישוב, ולו לביקור, או לסידור עניניו הנותרים במשק, הריהו כזר, והקשרים איתו מיום ליום יותר ניתקים.

לא כך כמובן לגבי עדה; היא לא היתה תלויה בדעתם, ולא היתה תלויה בהם רגשית וחברתית. משהחליטה לעזוב, ניתקה כל קשריה עם העבר.  היא ביקשה לפתוח בחיים חדשים ולסגור מאחוריה את כל השערים. "כל הדרכים נחסמו" – העידה; לא נותרה דרך חזרה. צניעות הליכותיה, ראשה העטוף במטפחת –  כרקפת הצומחת ויונקת חיותה מסלע, מרכינה ראשה ונוכחת,  הוסיפו ונתנו לה מעמד  ומאחז בטוח בין הבריות.  ואף גמישותה,  כושר הניווט  שלה במעמד אנשים שונים,  כיעלה בין הסלעים.

*

"אני תמיד אעבוד במשהו" – אמרה.

"לי אין פלחה, או כרמים", אמר נתן "בית ילדים או מחסן לבגדים. מכל מקום, משהו מתאים יימצא".

"אני עוד אחשוב. אשקול" – אמרה. מסגרת כלכלית. לפני עיניה הצטיירו  לפתע אולמות גדולים,  רחבי ידיים, ארונות לאורך הקירות,  ספרים, כמו הספרייה הגדולה של פראג, שם ביקרה פעם, בשנים הרחוקות ההן, במסגרת טיול בית הספר.

סידורים אחרונים במזכירות.  פרידה במלים ספורות נבחרות מכמה אנשים – לא להרבות בכך, אין צורך לעורר מהומות.

וירידה אל הקבר, פרידה. אבוא כל שנה אליך – היא מבטיחה.

מעט היא נוטלת עימה:  מסרק , כלי רחצה, סוודר ישן ושעיר מעט, למעין הגנה: מכתב או שנים עליהם שמרה לאורך שנים. – החפצים זרועות להם, הקושרים בעבותות אהבה: היא רצתה לעזוב  הכל,  לפנות עורף, לשכוח, למחוק,  להיעלם מחיי כל אלה שזכרם שמר חדר זה זמן כה רב. החיים החדשים יתמלאו מחולייתם. את הכל היא מחקה. היא הורידה תמונה מהקיר,  הביטה בו, מנגבת בשרוולה מעלה את האבק: אחר הניחתו בשאט. היא  החליפה את בגדיה בתנועות זריזות, התלבשה, נטלה את המזוודה הקטנה שהכינה מבעוד מועד לכל מקרה  – ויצאה. בחוץ עוד הרטיבה פניה בברז שעמד בין דשאים – ויצאה את שערי המשק, מגיפה אותם כאילו, אישה קטנה מהלכת, מבלי  להותיר מעצמה דבר, עקבות כלשהם.

 כשחברים פגשו אותה בשביל המוליך לחלקת הקברים במשק – ב-17.1 כל שנה –  ושאלוה   איך עתה חייה ומה מעשיה באשר היא שם, ואם לא משתוקקת היא שמישהו מהמשק עוד יבקרה – הסבירה שמקום אשר בו היא עתה הדרכים אליו  משובשות.  לכן אין לי  – ולנו – עדויות נוספות עליה עוד. הן קשריה  עמי – אף עמי – ניתקו לעולמים.

*

כתבתי, כתבתי, מנסה להעלות  קו לקו, אולי ללא סדר ומשטר ראויים לעט טוב משלי.  על כך פנים כל אשר אני חושבת לראוי שייכתב, כל שאני זוכרת ברתת, בקדושה; כל אשר אני יודעת או נדמה לי שיודעת, כל שמילאתי מהזיכרון הבונה, מהכרח הדמיון המשתתף. אינני יודעת עד כמה העמקתי. דמותך היתה יקרה לי. – ועתה כאמור הקשר ניתק.

עדה, יעצת שאעבוד, והנה כך עשיתי.  ההפכתי באמת לפועלת טובה? עבדתי "על עצמי", כפי שיעצת – כעת, קורה שאני מבקשת להיזכר, לחקור את חווית הבסיס שבי. כה הרבית לדרוש. אני שואלת – ואני מניחה  שלא תסכימי עמי,  לא תוותרי על עמדתך העצמאית גם מול שאלה זו – אם אמנם נכון, כי לא השתניתי; אני עדיין כמו שאני, ורק דברים שסביבי השתנו; או להיפך, הם תמיד אותם דברים רק אני למדתי לאט לאט לקבל אותם כמות שהם, ללא עוררין, לומדת שאין הם ניתנים  ביסודם לשינוי. מי היתה המציאותית  יותר בין שתינו – מי פגשה בחייה יותר את היסוד הזה עצמו  שבבחינת מציאות החיים ייקרא – אינני יודעת, ואיני מבקשת להתחרות.   או למי היו יותר חלומות, או מי  עשה יותר בעגלת הגשמתן – והתוצאות היו כפי שהיו. הרי, ככלות הכל, נכנסת לגיל בו מותרים סיכומים, כי אין כבר הרבה יותר;  אם היית נרקיס של הסה, נקודת קבע, ככוכב צפון,  המורה הגדולה, בעוד אני הייתי ההלך, הנודד,  האמן המבקש כל חייו להגשים ולעולם איננו מגיע לסוף הדרך, האדם שכל חייו היה החסר והחיפוש, חיפוש  האהבה, – אהבות – אינני יודעת. היינתן לנו בסוף החיים לעמוד מול עצמנו, ללא  מסווה ומסכות? מי יתן לנו זאת – להגיע להכרת עצמנו, הכרת האמת,  היכולת לשקול את  מעשינו.

וכך, תופסת אותי, לקראת סוף דפים אלה, מין עייפות. דמותך, עדה, מוסיפה ומתרחקת. תחבולות רבות  עשיתי לי כדי להעלות  לפניי על הנייר את דמותך – רק באמת לא פגעתי, כי הרי היא היתה העיקר. הדמויות על הדפים שכתבתי חיות עדנה; ואולי חלקן רק בעולם הטוב יותר. לא יכולתי בכל להיות נאמן למציאות – הרי לא ניתן בידי הדבר.  חברים טובים, יודעי דבר, אינם עוד, ואחרים  אינם כלבי ולבם אבן ודברם כמים. איני חשה עוד, כבבולמוס הנעורים,   בנוכחותך לידי – כמו שהבטחת פעם, באסם: "תמיד אהיה עימך.  תבקשיני ותמצאיני עומדת לצדך". הו, כמה יפים היו הימים כשעוד האמנתי.

כחוט השערה עוד חוט הדמיון בו אני אוחזת מול חלונך. אותה אהבת נעורים שרחשתי  עומד עלינו  ככליון החיים להתמסמס בחשכת אדישות של ימים שעוד באים.  עייפה אני, וגם גדעון אינו חדל מלרשרש בניירותיו או לנסר בכינורו לחילופין.

 עייפה אני, ויותר ויותר פעמים נח העט בידי: למרות כל הקרבה: כי רק קרבה היתה,  – לא נוכל לומר כי הייתי נפש פועלת באמת במחיצתך. אולי צופה, הנספג, מתפעם, מזדהה יתר על המידה עם ההצגה… אך גם בחיבור זה לא ביקשתי יותר מאשר להתבונן.  ובאותה עת ממש – וזאת עשיתי – ליהנות לעת מה מנפש אהבתך.

כה לחי, עדה – היי שלום באשר את; שלום לך, ברוך זכרך ותהא ברוכה אהבתך.