בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
אולי בדרך לתיקון התקלה, המספר האסטרונומי ( עם קצת הגזמה) של קוראינו פחת (סמוך לאפס).
ואולי נקבל חזרה את המספר שהיה, מי יודע, שמשקף את מקומנו בתבל ביתר אהדה – אך אין זה מובטח. אז נישאר עם המספר אליו הגענו. והעיקר- תודה לשירלי וטכנאיה על התיקון.
והיה והמספר נשאר? אמנם אני משער שהצער לא רק שלי, אולי כך קרה לכל. אם בכל זאת המספר הזה משקף – אי ההצלחה הוא – אנו חוששים – לא של הטכנאי אלא של הכותב.
במקרה זה יהיה עלינו להסיק את המסקנה המתבקשת והיא שהקטע האמור שקוראיה היו מעטים כה – לא צלח. נמחוק אותו. חבל לעבוד על משהו שכה מעטות התגובות עליו, או שאין לו באמת קןראים.
מ.
מה דעתכם?
שבת שלום משה
גם אצלי ,ואני מניח שאצל כולם, עברו מספרי הכניסות טלטלה.
חבל.
אבל אני חושב שלא צריך למחוק קטעים שלא זכו לכניסות רבות. הכניסות הרבות יותר משמעידות על טיב הקטע, מעידות על "המהומה" שהקטע או כותבו הצליחו לחולל. לעתים המהומה נגרמה כי לקטע יש ערך, ולעתים מהומה רבה על לא מהומה.
השאר לדורות הבאים להחליט ,אל תמחוק
אלא אם הטכנאים של שירלי ימשיכו להתעלל בפוסטים וימחקו אותם.
אולי באמת כדאי לעשות גיבוי עצמי?
שבת שלום
גיורא
משה
אני בכלל לא מסתכלת על המספרים האלה אף פעם. הם לא משקפים כלום. יכול להיות שאם לביאליק היה בלוג, הכניסות אליו היו מועטות. מה זה משנה? לפעמים אדם אחד שנכנס וקרא בלב עדין ופתוח, מחולל שינוי ביקום ומאה איש שבאו לבלוג בגלל ריב עסיסי, מעכירים את העולם. עדיף להתרכז בכתיבה ובעבודת הנפש ולא ליפול למלכודת הזאת של המספרים.
מספר הקוראים
לשרה,
דבריך מתקבלים על הלב.
אלא שהמשורר ad astra ( עד אל הכוכבים) צועק ומבקש תהודה. אבל מילא – הבלוג הוא מין מעבדה בו הוא יכול לחוות את האנושות על גווניה. יש תגובות מלהיבות (וברוך ה\' וברוכה תהיה לנו גם שירלי שהשכילה לחסל תגובות מחפירות). הערתי כעת על המספרים רק כי הם בכלל נעלמו, ומה שחזר בוודאי אין לראותו כמשקף מציאות כלשהי.
תודה על מכתבך.
מ.
שלום משה
אתה צודק, המשורר מבקש תהודה.
מה אתה עושה לצורך העניין הזה, כאן בבלוג?
בברכה
גיורא
אני מזדהה גם עם שרה ובהחלט גם איתך משה. כשאירעה תקלת המספרים הצטערתי צער רב ובה בעת נשמתי לרווחה ובהקלה. איך זה? כי הבנתי שנס משמים אירע כאן. שחרור תראפויטי מקללת הרייטינג. עד הבננות לנו המשוררים לא היתה אפשרות לדעת אל מי אנו קוראים, דהיינו מי בכלל קורא אותנו. וכבר יל"ג הלין במילותיו הברורות-הזועקות "למי אני עמל?" דובר שיר כותב לנמען – משורר כותב לקורא, גם אם לא במוצהר ולא במודע. שחקן עומד מול אולם, ועליו לדמיין (בגלל ההחשכה) את האולם מלא כדי שיימצאו בו האנרגיות להעלות את דבר אמנותו במיטבו. כך גם הכותבים היוצרים. אז כן המספרים הרצים בהחלט היו תופעה מרפאת עד התקלה שריפאה אף היא מהתמכרות מה למספרים הרצים. כי הרי בו בזמן שרצו ידעתי שלא בהכרח המספר אומר משהו אמיתי על מספר המתעניינים באמת באמנותי. שהרי אודה ואבוש אף אני לוחצת על פוסטים של אחרים, ולא תמיד כדי לקרוא ככה בשקט בנועם. לעיתים מתוך סקרנות בת שנייה – שאינה קשורה בעומק היצירה שמופיעה לאחר הלחיצה. אז מתוך איך שאני, ולא במזיד חלילה, ניתן לי להסיק שכך גם אחרים, שהרי יש דמיון מה בבסיסנו. וכך ולאור זאת הרגשתי זה מכבר שהעניין הזה של המספור פשוט ממכר – וכמו סם זול אינו תורם דבר למהות ענייננו: כתיבה מוקפדת והשראתית, פרסומו כפוסט, ניהול שיח נעים עם המגיבים (שמספרם בדרך כלל נמוך בהרבה ממספר "הרייטינג") – והלאה אל הפוסט הבא. בזרימה, בשחרור מהבלי ההבלים ובהחלמה מלאה. ואם עדיין זקוקים לאולם מלא קהל – מוטב לדמיין אחד כזה, להיות שבוי בידי הדמיון הבלתי ממוספר כסם ממריץ.
משה
עד שקראתי את שכתבת לא שמתי לב למספרים (עכשיו אני רואה שבכל הפוסטים יש לי 22 קוראים שזה פשוט מצחיק, בכולם אותו מספר)
אבל זה לא חשוב.
מה שרציתי לכתוב זה בתחושה האישית שלי: לא מפרסמת מתוך כמה יקראו, אלא כי יש דבר שאני רוצה שיהיה גלוי, כמו פתק על הלוח.
ןמסכימה עם מה שהחברים כתבו.
אני נכנסת לפוסטים שלך ולא פעם "שגתי" לי דברים מעניינים.
תמשיך בשלך בלי המספרים, נקודות או כמו שענת כתבה- רייטינג.
מצרפת ללוסי, שבוע טוב, אומי.
דברי כולכם – פז. אין קוראים (לפי מספרם פה) – זה איננו מונעני מכתוב. אבל המספרים בכל זאת נתנו משהו- תגובה זעירונת. אחר כך היה בום גדול, 800 קוראים מהיום למחר – חלומות באיספמיא. אחר כך ציננו את הלהט – התברר שאין 800 אלא רק 2, או אפילו 1. אז טוב – כמו שכתבתן, צונננו, רחצנו במים קרים. לא צריך להתלהב. אחר כך שוב צמח המספר – עתה יש 22-23. כך, כדי להצדיקכן שלמספרים אלה אין כל משמעות, מתנהגים בשרירותיות מוחלטת ללא כל קשר עם איזו שהיא מציאות.
למספרים בכל זאת יש איזו משמעות – דמיינו לכם את הזמר במטרו של לונדון, העומד בבגדיון הקרועים למנסה למשוך אליוקהל, אבל כולם רציםפ ואין איש עומד על ידו. אבל באיגוף, בפינה הבאה, נואם – וסביבו מצטופף קהל רב, נדחקים. הוא נושא נאום על שאלה: איך לגנוב את לב הקהל. האם לא יופי לו, תגידו?