מצעד המות בשלג

רחל סרנה-פירסט היתה כבת 18 כשהנאצים  לקחו אותה למחנות אושויץ-פלאשוב-ברגן בלזן ועוד. הם לקחו אותה מסלובקיה עם כניסת הגרמנים להונגריה -במארץ 19,  1944.  (ההונגרים "כבשו"  את סלובקיה ב-1938, עם  צבאות היטלר. כל המצטרפים להיטלר  חלמו לזכות בנתחים מבין מלתעות הצבא הגרמני הכובש את אירופה.
במחנות  היא החלה – (וגמרה…) לכתוב שירים. חברותיה עודדו אותה והשיגו לה נייר (חשבונות ישנים של בית החרושת לאריגה שהוסב לבית חרושת לנשק,  בו עבדו).
היא הצליחה לשמור על אותם שירים, בהסתר.
 כותב שורות אלה מצא אותם ראויים לשמירה והשקיע מעט בתרגומם לעברית צחה.  ואולי אין  בהם כדי לזכותם בפרס הספרות היפה – אבל יש בהם אנושיות, תמונה אמינה על החיים שם – היא כתבה כ-52 שירים  ולא יספה – עדות אוטנטית על מקומות, ארועים, אנשים, אסירים( Haftling)  משגיחים למיניהם , –   עבור הדתיים גם רגש דתי, שלמרות  צוק העתים היה לה עוד כאילו במה להאמין.: בטוהר שבתוכה.
h בחייה היא היתה אישה נחבאת אל הכלים, נעימת סבר ומעוטת דיבור. אני מביא משיריה גם כדי שאיש לא יעלה על הדעת כי קיימת בספרות רק אסטטיקה או בדיחות. ובקב"ה  נשים צור מבטחנו.

נִצוֹצֵי   שֶׁלֶג

עַל מִשְׁטַח שֶׁלֶג בְּתוּלִי
  רַגְלֵינוּ טוֹפְפוֹת: 
אֵין לְהֵן מְנוּחָה
קַר לְהֵן מְאֹד,
אַךְ עוֹד לֹא נִתַּן צַו לֶכֶת
אֵין תֹּאַם בַּמִּסְפָּר.

גְּבִישֵׁי פֶּלֶא אַהֲדָדֵי
נֶאֱחָזִים: הָבָה כַּדּוּר מֵהֶם!
אַחַת, דְּמוּתָהּ כְּיַלְדָּה רַכָּה עֲדִיָן
קוֹרֵאת: אֶפְשָׁר! כַּדּוּר מְעַצְּבוֹת כְּבָר יָדֶיהָ.

הַס נִפְחַד הַתְּשׁוּבָה. הָאֶפְשָׁר?
הֵן יוֹפַע ה- Blockfuehrer  מִיָּד!
הַיָּד נִרְפֵּית, כַּדּוּר הַשֶּׁלֶג צוֹנֵחַ,
שָׁכַחְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ, לָרֶגַע דָּמִינוּ : חַיִּים.

עֵינַי נֶעֱצָמוֹת, נֶאֱחָזוֹת דֶּמַע,
מִדְּמוּת נוֹף שֶׁלֶג בְּאֶרֶץ מֶרְחַקִּים.
הִנֵּה – כְּבַת, לְבֵית הַסֵּפֶר,
הַתִּיק עַל גַּבָּה, בְּיָדָהּ  שַׂקִּית  מְטַלְטֶלֶת.

בִּנְשִׁימָה נֶעֱצֶרֶת נִכְנֶסֶת לַבַּיִת:
"אִמָּא, יוֹרֵד שֶׁלֶג! מֻתָּר בּוֹ לְשַׂחֵק"?
מִתְאַסְּפִים הָרֵעִים,
הִלּוּלַת שֶׁלֶג וּצְחוֹק בַּחוּץ.

סֹמֶק עַל כָּל פָּנִים, עַד נִכְנָסִים
בַּחִיּוּךְ רַחַב הַפּוֹשֵׁט בַּזָּוִיּוֹת הָעַיִן:
"הוֹי, אֵיזוֹ חֲוָיָה, הִשְׁלַכְתִּי כְּמֵאָה,
וְעָלַי, רַק כַּמָּה כַּדּוּרִים, – וְהִנֵּה, כֻּלִּי שֶׁלֶג".

וְהַחִיּוּךְ הַטּוֹב שֶׁל אִם, הַשִּׂמְחָה:
הִיא יוֹצֵאת וְעוֹרֶכֶת לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב:
וְעוֹד בְּחוּץ הַכּוֹכָבִים, הַשֶּׁלֶג
נוֹצְצִים, מִשְׁתַּקְּפִים זֶה בְּזֶה.

נוֹצְצִים הַכּוֹכָבִים,
רֹךְ הַלֹּבֶן  מַבְטִיחַ: אַךְ  בָּם אֵין  עוֹד
כָּל רָצוֹן לְשַׂחֵק, לְטוֹפֵף בַּשֶּׁלֶג:
מוּכָנִים לַצְּעִידָה הַמּוּכְנִית,
כְּבָר נִמְנוּ, הַשּׁוֹמְרִים   הִגִּיעוּ, בּוֹלְטִים כִּידוֹנֵיהֶם.

וּתְזוּזָה. הַטּוּר פּוֹנֶה כָּאן שְׂמֹאלָה.
בְּמֶרְחַק רוֹאִים אֶת קִירוֹת בֵּית הַחֲרֹשֶׁת.
לְיַד הַמְּכוֹנוֹת הַסּוֹבְבוֹת, בַּבַּד הַנִּטְוֶה נִשְׁזַר חֲלוֹם:
חוֹלְמִים שׁוּב עַל הַבַּיִת, עַל חַיֵּי שִׂמְחָה וְחֹפֶשׁ.