בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
קראתם כבר שירים מטיבט? – ואולי הוא לכם תרבות רחוקה וזרה.
ואף על פי כן ניתן למצוא בו משהו.
המוצא הישר יבוא על שכרו.
הוֹ, בֵּן זֶרַע אֲצִילִים! אָנָּא הַקְשֵׁב.
אַף כִּי אֵלֵי שַׁלְוָה הוֹפִיעוּ,
לֹא שַׂמְתָּ לֵב, הוֹסַפְתָּ נְדוֹד.
עַתָּה, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי הִנֵּה בָּאָיֹם אֵלֵי הַנָּקָם.
הַבֵּט בָּהֶם וְאַל נָא תִּבָּהֵל[1].
הוֹ, בֵּן זֶרַע אֲצִילִים! הַנִּקְרָא
בּוּדְהָה הְרוּקִי הַגָּדוֹל[2], יוֹפִיעַ:
יַחְרֹג מִנִּבְכֵי לִבְּךָ, מֹחֲךָ, בָּרוּר וּמוּאָר:
גּוֹן גֵּווֹ כְּיֵין-דְּבַשׁ, וְלוֹ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים,
שֵׁשׁ זְרוֹעוֹת, וְעַל אַרְבָּעוֹתָיו
הַפְּסוּקוֹת כַּעֲמוּדִים יַעֲמֹד:
פָּן לוֹ מִשְּׂמֹאל, כֻּלּוֹ לָבָן: מִיָּמִין, מַאְדִּים:
וְאַפָּיו כְּצֵל יַיִן בְּגוֹנָם.
גּוּפוֹ בּוֹעֵר בְּנֹגַהּ הַבָּרָק,
בְּתֵשַׁע מֵעֵינָיו בְּחֵמָה בְּךָ יַבִּיט:
גְּבִינָיו בְּרָקִים, שִׁנָּיו כִּנְחֹשֶׁת קָלָל:
לוֹעֵג לְךָ וְצוֹחֵק, וְצוֹעֵק: אָה-לָהּ-לָהּ! ו-הַהַ! הַהַ!
וְשׁוֹרֵק בְּקוֹל רָם: שוּ, שוּ!!
כְּלֶהָבוֹת שֵׂעָרוֹ, צָהֹב-אָדֹם כְּאֵשׁ,
מַחֲרֹזֶת גֻּלְגָּלוֹת עַל קַּרְקֶפֶתו לוֹ נֵזֶר.
שְׁחוֹרִים כְּלֵיל חֹרֶף בְּלִי כּוֹכָב
הַנְּחָשִׁים הַכְּרוּכִים סְּבִיב מָתְנָיו.
שֵׁשׁ זְרוֹעוֹת לוֹ וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָּנָיו:
בָּאַחַת – מִשְּׂמֹאלוֹ – הָאוֹפָן, בַּשְּׁנִיָּה כֵּילַפּוֹת,
הַשְּׁלִישִׁית מִימִינוֹ, אֶת אֵלָתוֹ, בּוּדְהָה קְרוֹדִישוּרִי, תְּחַבֵּק אֵלָיו בְּעֹז.
זוֹ, לַצַּוָּארוֹ חוֹבֶקֶת, גָּבִיעַ מָלֵא דָּם מַגִּישָׁה אֶל שְׁפָתָיו.
וּמִמַּעַל לָהֶם, כְּמַרְאֵה הַסַּפִּיר, דְּמוּת כִּסֵּא
וְעָלָיו כְּמַרְאֵה הָאָדָם, רֶגֶל לוֹ מְכוֹפֶפֶת וְהַשְּׁנִיָּה פְּשׁוּטָה.
אַל תֵּחַת מִמֶּנּוּ, אַל נָא תִּבָּהֵל:
הַכַּר בּוֹ אֶת יְצִיר קַדַּחַת מֹחֵךְ:
לִבְּךָ הוּא הַצַּר לוֹ צוּרָה.
הוּא מְשַׁנֶּה דְּמוּתְךָ, אַל נָא תִּפְחַד,
בְּעֶצֶם הַהַכָּרָה הַשִּׁחְרוּר מִמָּוֶת.
הוֹ, בֵּן זֶרַע אֲצִילִים, אִם לֹא תִּפְנֶה כֵּן וְתַעַשׂ
רַק תּוֹסִיף יִסּוּרִים, וְתוֹסִיף רַק חֲתַת:
תַּבִּיט בִּיצוּרֵי מֹחֲךָ: אַל תּוֹסִיף לִרְאוֹתָם
כְּמַלְאֲכֵי, שְׁלִיחֵי הַמָּוֶת, וְלֹא תִּפְחַד:
פַּחְדְּךָ הַמּוֹלִיד שָׁם שֵׁדִים. אַךְ אִם
דְּמוּתָם לֹא תִּמְשֹׁךְ, גַּם לֹא תִּדְחֶה,
הֲרֵי לֹא יִשְׁתַּלֵּט עָלֶיךָ מֹרֶךְ, לֹא תִּנְדֹּד
בְּמִדְבָּר הָאֵימִים, בָּסָמְסָרָה.
הוֹ, בֵּן זֶרַע אֲצִילִים, הַאִם תֵּדַע כִּי כֹּל אֵלֶּה
גַּרְמֵי שְׁמֵי שַׁלְוָה וְזַעַם מְמַלְּאִים אֶת הַיְקוּם כֻּלּוֹ?[3]
הַבֵּינוֹנִיִים בָּהֶם גְּבוֹהִים כָּהִימָאלָיָה,
וְהַקְּטַנִּים בָּהֶם כִּי"חַ אִישׁ, אִישׁ עַל גַּבֵּי רֵעֵהוּ?
כֹּל הַנִּבְרָא דְּמוּתוֹ אוֹר תַּעְתּוּעִים, כֻּלָּם אַךְ אַשְׁלָיוֹת,
תַּכִּיר בָּהֶם אֶת הִשְׁתַּקְּפוּיוֹת דַּעְתְּךָ בְּמַרְאֵה הַיְקוּם:
קַרְנֵי אוֹרְךָ תַּקְרִין וְתִהְיֶה כְּבוּדְהָה[4].
[1] לדברי האגדה, "מארה", הדמות המואנשת של ההעמדה בניסיון, ניסה למנוע מבעד לבודהה להורות את תורתו. הוא שלח שדים ומפלצות ועל ידם ביקש להפחיד את בודהה.
[2] מפלצת
[3] הנפש פוגשת "אלוהויות שלוה" "ואלוהויות זעם", השתקפויות תמונות נפשו, היא הָ"קָרְמָה". הקרמה היא זכר ניסיונותיו מעברו או מֵהוּלָדוֹתיו-מחדש לאין-ספור. אל לה לנפש להתחבר או לדחות אלוהויות אלה; אך יראה אותן כהקרנות עצמיותו. זו יסודתו בעולם האשליה.
אם אכן בכוח הנפש לעשות כך, הוא משיג חרות. מאידך, אם הנפש "נתפסת" ביד מהויות אלה, הוא יגיע לאחד מששת העולמות, עולם רוחות עוועים הרעבים תמיד, שוכני צלמות, שאול תחתיות, בהמיות, או – רע מכל – חזרה אל עולם בני האדם.
[4] פירוש המילה "בודהה" הוא: הנאור, המואר. מסר הבודהיזם בעיקרו הוא כי על האדם לפתוח את חושיו, הן הרגשיים והן הקוגניטיביים, אל עבר אמיתות שהן מעבר לָרָצִיוֹ, מעבר לשכלי גרידא. כך, מתוך גישה אוהבת וחיובית, פוזיטיבית, האדם מתקרב לאושר, להארה. זו מטרת הבודהיזם. אז תגיע הנשמה אל הנירוונה, משוחררת ממעגל ההולדות והייסורים.
סַפֵּר הַמָּוֶת הַטִּיבֶּטִי
מעניין ביותר, משה. מניין תרגמת?
הבודהיזם הטיבטי הוא שילוב מרתק בין דת הבון הפגאנית לבין הבודהיזם המהיאני, עם השפעות חזקות מאוד של הטנטריזם. עיקר העבודה של הנזיר היא באמצעות החְזיה (ויזואליזציה) של עצמו והקוסמוס (שבעצם אין הבחנה ביניהם).
ואם יורשה להעיר הערה נוקדנית של זוטת שוליים – עולם בני האדם אינו הגרוע בעולמות.
לאמיר,
מצאתי את הטקסט באתר אליו הגעתי משוטי בארץ האינטרנטים הוירטואלי ומהתהלך בה: חיפשתי את הטקסט האנגלי של הקטע מאת גיתה על הטבע (הזכור לטוב), והנה מצאתי, ב- Storm’s Nest, יחד עם טקסטים רבים שאולי תמצא בחלקם ענין, גם את הטקסט הזה: http://home.earthlink.net/~johnrpenner/index-journal.html
May 3 2004
אני שמח שמצאת בו ענין (הקטע בעל צביון צמא דם קצת, פחדתי שאנשים תיקע נפשם ממנו). אבל הקטע היה עבורי משמעותי בהחלט, מוצע אל תוך מצע תרבות זרה.
תודה על הערתך.
אשמח עוד לשמוע ממך – גם הערות, הצעות, ביקורות ודברים ככוח עטך להעלות ( איזה עט! לא עת עתה לעטים! עכשיו הכל חוזר אל חלומו של פרנץ ורפל שניבא שיכתבו עיתונים בשמים, כלומר האותיות והחדשות יופיע באלמנט בלתי חומרי לגמרי). (אבל זה לא לענין).