בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
מעילו של שמואל
מבוא והגדרות:
מאמר זה מבקש לעסוק בכמה נושאים:
1. האומנם רק דאגת האם? (שמואל א" פרק ב יט; וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּו).
2. יבוא אדרת שיער
3. תעודת הזהות של הנביאים
4. סמלי סטטוס בתנ"ך
5. הנביא האקסטטי
6. שאול, מלך-כהן- נביא
7. שפת הגוף – קומוניקציה א-ורבלית
המאמר מבקש לעמוד על קשרי תרבות אחדים בין מארי למקרא, בעיקר בענייני נבואה. המאמר מבקש לעמוד על משמעותם הסימבולית של פרטי לבוש אחדים, שהם מעין "מדים" וסמלי סטאטוס של שלשת המעמדות של ההנהגה הישראלית, והם מעמד הכהונה, הנבואה והמלוכה, שכולם לובשים מעיל או אדרת וכן אפוד. המעיל – בו המאמר בעיקר עוסק – הנו לא רק סמל סטאטוס, אלא גם סמל שררה ובעלות. קריעת מעיל היא רב-משמעית: אדם שמעילו נקרע חינו סר, מלאכתו בטלה, אין עליו יותר הגנת האל. המחזיק בכנף בגד השליט הוא למעשה נכנע, מכיר בעליונות בעל הלבוש.
שמואל ביקש להחזיק בידיו את שלשת הכתרים – קביעת מדיניות החוץ, הזכות הבלעדית להקריב קרבנות ולהיקרא נביא. השלטון החילוני, הכהונה והנבואה, שלש הרשויות בהנהגת המדינה טרם נפרדו. שאול היה כהן, נביא ומלך, אך סופרי דוד שכתבו את הפרקים עליו עשו כמיטב יכולתם להלעיגו בשלשת התפקידים.
המאמר עומד אם כן על המשמעות המרכזית בכל אלה של המעיל, המעיל שאמו של שמואל, חנה, נתנה לו בעודו נער חוגר אפוד בד ועד שעלה מהקבר בעין דור לקריאת שאול ובעלת האוב: וסמל הסטאטוס שלו עוד עמו ועליו. מתברר כי שמואל לא יכול להיפרד מהמעיל כי הוא שימש אותו – כמו את הנביאים האחרים – כמעין תעודת זהות.
המאמר משוה מקורות ממארי עם הנלמד מהתנ"ך ומביא דברי מפרשים בעניין הנדון.
מעילו של שמואל
בשמואל א, פרק ב יט אנו קוראים:
"וּמְעִיל קָטָן תַּעֲשֶׂה לוֹ אִמּוֹ וְהֶעֶלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים": ומצודת דוד מפרש במקום זה:
"מימים ימימה- בכל שנה ושנה": בכל שנה ושנה עת עלתה חנה עם בעלה למקדש לזבוח את הזבח השנתי היא העלתה לו מעיל חדש, לפי צורך גופו שגדל בכל שנה ושנה". דאגה לו כאם.
מה הוא אותו מעיל? האם לפנינו דאגת אם שאולי שם, ליד עלי הכהן קר לו? או עשתה כן מתוך גאוות אם? שהרי מפרשים את דברי עכן בן כרמי בן זבדי: "וארא (וְאֶרְאֶה) בַּשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ וָאֶחְמְדֵם וְאֶקָּחֵם וגו"" (יהושוע ז כא): ( מצודות דוד שמואל א כח יד) "מה תארו- לשתדע אשר הוא אדם גדול. והוא עוטה מעיל– והוא מלבוש המיוחד לאדם גדול וחשוב". מגאוותה אם כן היא עושה, שהוא הפך כאילו לאדם גדול, וע"כ תפרה לו מעיל יקר. וכן במצודת ציון, שם מתפרשת המלה אדרת – כ"טלית חשובה, והוא מלשון אדיר. שנער- עשוי בשנער, והוא בבל".
– האם יש לנו כאן ענין כלשהו עם בבל, או לפחות עם ארץ ארם נהריים? האמנם במקומות בהם מופיעה המלה "אדרת", "אדרת שיער" בתנ"ך מדובר במצרכי יבוא מבבל? או אולי במצרך שרק מקורו בבבל – כדוגמת ה- Eau de Cologne, מי העיר קולוניה, בושם המיוצר במעבדות הלנה רובינשטין בחיפה?
ובכלל – מה עניין אדרת זו לעניין "מעיל"? האומנם יש הצדקה לבדוק את שני המונחים הללו יחד? – ואמנם, כאן נדון בכמה פרטי לבוש עליון שזיקתם, כפי שעוד נראה, הדדית.
לגבי האדרת – בתרגום יונתן –כתוב: וכך מביא מצודת ציון בפירושו ליונה פרק ג ו: "ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר": "אדרתו- ת"י לבוש יקריה וכן אדרת שנער (יהושע ז) והוא מל" אדיר" . המדובר אפוא בלבוש יקר, וכדברי רש"י בעקבות תרגום יונתן לשמואל א פרק ב יח: "נער חגור אפוד בד…’ כרדוט דְבּוּץ, (דהיינו אריג משובח) והוא לשון מעיל, שהרי תרגם יונתן, (שמואל יג יח): "מעילי", דכי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים. כרדוטין[1]. משמע, יותר מסתם מעיל נגד קור בגו: ועלינו לבדוק מה הוא אותו מעיל ששמואל לבש, ובאיזה הקשרים מלה זו מופיעה בתנ"ך.
אנו כבר מבינים כי אמו הלבישתו בטוב שבמעילים, כיאה לאדם ההולך להתחנך בבית הכהן. שהרי ידוע כי (שמות פרק כח ד) המעיל הוא לבוש כהן, ככתוב: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִּגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרןֹ אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי": וכן שמות כח לא: "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת": ובשמות כט ה: "וְלָקַחְתָּ אֶת הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֶת הַכֻּתֹּנֶת וְאֶת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת הָאֵפֹד וְאֶת הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד": זהו אפוא אפוד הבד ששמואל לובש עוד כנער, (שמואל א ב יח: "וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פֶּנִי ה’ נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בַּד": וזהו מן הסתם המעיל ששמואל עוטהו עוד בקברו, במותו[2]: שמואל א כח יד: "וְיֹאמַר (שאול) לָהּ (לבעלת האוב שהעלתה את שמואל מקברו): מַה תָּאֳרוֹ? וָתֹאמֶר: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל": וַיֵדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִקֹד אַפִּים אַרְצָה וַיִשְׁתַּחַוְ"- כלסמכות, כלבעל שררה, סמכות עליונה[3].
עתה, משנודע לנו כי מעילים אלה נוהגים גם בארץ המתים, יהא עלינו לבדוק מי למעשה לובש את המעיל בארצות החיים.
והרי אנו יודעים כי שמואל חניך כהנים היה:[4] ולאחר מכן – אך אולי מלכתחילה נועד להיות "רואה"? (כלשון האכדית – אולי baru? ואמנם "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" (במדבר כג כג): מכל מקום תפקיד הרואה, אשר הוא, כידוע, שם הנביא בראשונה הוא רחב-היריעה – החל ממציאת אתונות אבודות ועד למשיחת מלכים. וכיון שעוד נמצא מעילים נוספים במקרא, מוטב כי נציין כבר כאן – המעיל הוא סימן ההיכר, תו ההיכר של הרואה, הנביא: הוא מופיע בהקשר לנביאים, והוא משמש כעין מדי הנביא – כפי שאף מצודת ציון מציין ( מלכים א יט יג): "לוטה בשמלה. באדרתו- מלבוש חשוב מיוחד לנביאים".
ומסכם הרד"ק כמה השקפות (שמואל א ב יז):
“…ומעיל קטן: – כמשמעו זעיר: דומה לי כי המעיל נעשה בתכונות שונות. יש מעיל לעטיפה וכן מעיל שמואל שנאמר והוא עוטה מעיל וכן היה מעיל כהן גדול הבגד העליון שהיה עוטה אותו והמעיל שהיו בנות המלך לובשות" היה מלבוש עשוי בתכונת מלבושי הנשים וכן האפוד עשוי בתכונות שונות של כהן גדול היה עשוי בתכונה הכתוב" בתורה ואפוד של פשתן היו חוגרים אותו העובדים את ה" והיו משתנים בו משאר בני אדם ואותו היו חוגרים בין כהן בין לוי בין ישראל כמו שכתוב בכהנים וימת ביום ההוא שמנים וחמשה איש נושא אפוד בד וכן בשמואל שהיה לוי חגור אפוד בד וכן דוד כשהיה בעבודת האל לפני הארון חגור אפוד בד כמו שכתוב ודוד חגור אפוד בד." מעניין – אך לאו דווקא בהכרח מפתיע – למצוא במעיל סמל לג" מעמדות חשובים בישראל – למלוכה, לכהונה ולנבואה.
שמואל, אליהו, אלישע – נביאים ראשונים אלה כולם לבשו מעילים. המעיל איננו אלא הוצאה מיוחדת – ואולי ממוסדת יותר של אדרת להקות הנביאים שבתנ"ך. מצודות דוד זכריה יג ד נא": "ולא ילבשו וגומר: דרך הנביאים היה ללבוש אדרת שער. וכן נאמר באליהו: "וילט פניו באדרתו" (מ"א יט) ולכן אמר: הנביאים ההם לא ילבשו אדרת שער כדרך שאר הנביאים: וזהו למען יוכל כל אחד לכחש ולומר שאינו נביא כי יבוש להזכיר עליו שם נביא לבל ייזכר עליו מעשיו הראשונים שהיה מתנבא בשקר".
המעיל במארי.
את המעיל בהקשר לנבואה אנו פוגשים כבר במכתבים מ-Mari.
מארי, עירו של זִמְרִי-לִים המלך, העיר במערב ארם נהרים, שנכבשה ב-1760 לפה"ס לערך בידי חמורבי ונחפרה לראשונה בשנות ה-20 של המאה ה-20 היא בעלת חשיבות רבה לתולדות ישראל: כידוע הארכיון העשיר של מלכי מארי שנתגלה כאן חושף צדדים רבים של תרבות לה מגע ומשא עם תרבות המקרא.
בין המכתבים שמביא פרופ" אברהם מלמט מארכיון זה מצויים אחדים הנוגעים לתולדות הנבואה וענייניה. יש כאן נבואות תוכחה ונחמה, סימנים שהנביא חש עצמו קרוי להתערב בענייני הממלכה, במדיניות הבינלאומית של המלך, בענייני בנין המקדשים ועוד. אמנם גם נביאי מארי, כנביאי ישראל, היו שלוחים מטעם האל (דגן) אל המלך, אך לא כנביאי ישראל שדיברו עם מלכי ישראל פנים אל פנים, נביאי מארי לא הגיעו בגופם אל המלך כי אם אל אחד מהפקידים הגבוהים של חצר המלך, שהיה ממונה להביא את דברם אל המלך והיה מעין מתווך והמוציא והמביא בעניינם. נראה כי ככל פקיד טוב הוא היה מסנן את המסרים שנמצאו בעיניו ראויים לבוא לפני המלך, דהיינו לידיו הייתה מסורה המשימה לקבוע מי הוא נביא אמת ומי הוא נביא שקר. בעניין זה נפל בחלקו של המעיל תפקיד חשוב. באחד מהמכתבים ממארי נאמר כך: "אל אדוני אמור: כה אמר בח"דלם עבדך: לעיר מארי, להיכל ולמחוז שלום: שנית: אח"ום, הכהן הגדול הביא אלי את הַשֵּׂעָר ואת שולי המעיל של הנביאה. (ša-ar-tam ú si-si-ik-tam ša sinnišat mu-uh-hu-tim) הלא בלוח אשר שלח אח"ום אל אדוני כתוב עליה זכרון דברים מלא. את הַשֵּׂעָר ואת שולי המעיל של הנביאה אני שולח לאדוני".
קיום נְבִיאוֹת אינו צריך להפתיענו, שהרי נביאות היו גם בישראל. לגבי המלה mu-uh-hu-tim – מלמט מסביר כי משקלו "משקל מיוחד, צורה המעידה על ליקוי גופני, בדומה למשקל קִטֵּל בעברית (כגון עִוֵּר, פִּסֵּחַ, וכדומה), כדעת לאנדסברגר. כנראה , דומה המלה האכדית בצורה, באטימולוגיה, למונח העברי מְשֻׁגַּע, המכוון למתנבא דווקא[5]: (מובא ע"פ "ניצני הנבואה בתעודות מארי", ב"קובץ מאמרים: מארי והמקרא", מאת א. מלמט, הוצאת האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ה).
אך מה עניין מעיל חדש זה, המופיע במכתבים נוספים? מלמט כותב: "מה פשר המעשה המוזר לכאורה? – נראה לנו, כי קווצת השיער ושולי הבגד שימשו בזמן מן הזמנים תעודת זהות מובהקים של בעליהם. (ובהערה: "אפשר לקבוע את שולי הבגד כסימן היכר טיפוסי גם על סמך הסיפור המקראי על כריתת כנף מעילו של שאול בידי דוד (שמ"א כד). כוונתו של דוד הייתה וודאי ליטול משאול סימן אישי מובהק, כדי להוכיח לאחר מכן ליריבו איזו סכנה הייתה צפויה לו". ואם נזכור כי קצות הבגד שימשו חותם אישי שהוטבע על חוזים ומסמכים אחרים נבין כי אכן היה ייחוד בבגד כל איש ואיש, וניתן היה להכיר איש על פי טביעות בגדו או על פי כנף בגדו הקרוע. . ואמנם בדבר ה- sissiktu כותב J.M.Munn-Rankin (Iraq 18, p. 92
“In Babylonia in the Old Babylonian and Kassite periods and at Nuzu in the fifteenth century B.C. contract tables were sometimes sealed with the sissiktu or qannu (a variant of qarnu) of the parties concerned.
ואמנם במשק בו כל אישה טָוְתָה את הבגדים במו ידיה, מן הסתם היה בבד שֶׁטָוְתָה ייחוד.
זהו באשר לכנף הבגד בתור תעודת זהות. אך נראה לי כי מלמט לא עמד על משמעותו הסמלית של המעיל או כנף המעיל.
במכתב מס" 5 (עמ" 60 במאמר) הכתוב מספר על נביא שבחלומו האל דגן דיבר עמו ישירות. וכיון שהפקיד הראשי מאמין, הוא כותב למלך: "ובאשר האיש ההוא נאמן את שערו ואת שולי מעילו לא לקחתי". משמע לו האיש הוכח כבלתי נאמן הוא היה לוקח ממנו את שערו ואת שולי מעילו – כדברי מלמט בסוף ההערה שהובאה לעיל: "הנחתנו מתבססת גם על [האמור במכתב 5]: "ובאשר האיש ההוא נאמן את שערו ואת שולי מעילו לא לקחתי": פירוש הדבר הוא שבמקרה זה אין צורך ליטול מן המתנבא את סימני ההיכר המקובלים, שהרי ידוע כי האיש הוא מהימן. שונה הוא המצב בקשר לנביאה אחת [במכתב הקודם]: דברה עדין טעון הוכחה, ומסיבה זו מצרף הכהן [המשמש גם במקרא כאיש-בינים בין המלך לנביא] לתזכיר על נבואתה סימנים אישיים, המשמשים ערובה לדבריה".
וכאן נשוב לענייני האדרת בכלל.
ניתן לומר כי היו נביאים לובשי אדרת שיער שהיו נביאים בלתי מהימנים, אולי נביאי שקר. לובשי אדרת השיער היו נביאים – אך ממעמד נביאים נחות יותר ממעמד הנביאים לובשי המעיל. ואולי אם נביא היה נביא שקר מעילו נתכנה אדרת. מי יודע? וכדברי זכריה יג ד: ":וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵבֹשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ בְּהִנָּבְאֹתוֹ וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר לְמַעַן כַּחַשׁ".
קביעה זו כמובן איננה תקפה אבסולוטית: הנה, אליהו לובש אדרת: מלכים ב ב יב- יג: " ואלישע ראה (את אליהו עולה בסערה השמימה) והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים: " וירם (אלישע) את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו וישב ויעמד על שפת הירדן: ויכה את המים ויאמר איה ה’ אלקי אליהו אף הוא ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעבר אלישע." והרי אין נראה כי שמואל עומד בדרגה גבוהה מאליהו בנבואה: אך לו מעיל ולאליהו – אדרת. אך אולי כן? שהרי אליהו היה נביא – אך שמואל היה נביא (רואה), כהן (שרצה להקריב לה" בגלגל), וסמכות מדינית עליונה.
האדרת אם כן מחוללת גם את נס חציית הירדן כדי שאלישע (ואמנם לא כל עם ישראל) יוכל לעבור את הירדן בחרבה. סמל הסמכות הנבואית עובר מאליהו לאלישע. הוא נוטל לו