דרכו של סופר המבקש להביא דבריו לעולם

דרכו של סופר המבקש להביא דבריו  לעולם

 

זה זמן רב חושב אני לכתוב  דברים אחדים  על הניסיון המר של סופר בעולם ההוצאה לאור.

אני תמיד מתחיל מהתחלה – מהניסיונות הראשונים בתחום הכתיבה, הנשארים כמובן במגירה,  על ההתנסות של הכותב הצעיר הנלהב להראות את פרי יצירתו למורה, להורה, לאהובה הראשונה. אפשר לכתוב על צורת ההתקבלות של יצירתו, אם יצירת מופת היא אם בוסר, וכן על   מהות ההערכה בכלל –   מר גרין במאה ה-16 פסל את כתבי שקספיר, בעוד בן ג"ונסון קיבל אותם ואף כתב שיר  להלל בו את המחזאי, אלא שהתלונן על מיעוט השכלתו, על כי  אין במחזותיו עומק ידע: והנה ההוכחה – שקספיר, לדברי בן ג"ונסון,  לא ידע יוונית או לטינית, אביזר הכרחי של ידע לכל סופר באותה תקופה.  ויש נפשות קרובות אליך ויש רחוקות – יש  לכל דבר שעה, שעת מזל וחוסר מזל, ויש המכבד אותך, או את אביך,  ומוכן להקשיב לשיר ולמלל מיני דברי שבח – או שמא גנאי? "יפה" – אומר המבקר המעמיק.  חוקרים  את הרקע הביוגראפי. דנים באספקטים של יצירתך שלא מן הענין.שואלים על נסיבות הכתיבה.  דנים את היצירה על פי מידות שונות שהן מן העניין ושהן אינן מהעניין. אך כל אלה – פרק נפרד ולא כל העניינים הנוגעים בקשיי ההתקבלות של סופר כאן נידונים.

הנה, הגיע הסופר הצעיר לשלב בו התאספה בידיו כמות חומר לכדי הוצאת ספר   – צנום או תפוח. בידו כתב יד, ועומדת לפניו השאלה מה ייעשה בו. והרי  אפשר  להתייאש מראש. יש הצנועים ואין חושבים את עצמם  ואת עבודתם ראויים  שעין תשזפם (יש כמובן המסתירים  את עבודותיהם מסיבות פוליטיות או מאבא-אמא וכו"),  ועל כן הם דנים את העבודה להשמדה, כמקרהו המפורסם של פרנץ קפקה,  או לפחות להסתרה  במגירות למשך שנים.  אלא שהכישרון פורץ אל על, עד אל הכוכבים ומבקש להתגלות, להיראות. למה הדבר דומה? לילד קטן ה"מצייר"  על נייר, מגלה עולם ומבקש להראות את יצירתו לאביו או אמו. "ראו מה עשיתי, מה ציירתי", וכיו"ב, ואינו נח עד שהמבוגר איננו מעיף לפחות מבט.

זו ההתחלה: הוא  יושב ועמל להעלות את דבריו על נייר, בכתיבה תמה, בעותק יחיד, כמובן, לדורות עולם. ואם מכונת כתיבה  או מחשב  בידיו, הוא מצליח לייצר כמה עותקים והוא מציג ומוכר את דפיו מחבר לחבר, משכן לשכן,  ממכר למכר,  מדלת לדלת. במהרה הוא עומד על כך כי אין בכך רבותא, העותקים שבידיו מעטים ואין רווח מהעניין – נגמרים החברים להם אפשר לתת  עותק מהיצירה,  הרווח יוצא בהפסד יצירת כל העותקים ידנית. צריך להדפיס את היצירה בכמות מסחרית  כדי שהיא תגיע לידיים רבות ככל האפשר ודברינו יתפשטו ברבים.

כעת נפתחות שתי דרכים לפני הסופר. הדרך  הממוסדת והדרך העצמאית.

נדון בשתיהן.

 כיום יש עוד שתי דרכים: ההפצה  המודפסת וההפצה המקוונת. נדון במעלות וחסרונות שתי הדרכים.

נדון בזוג הדרכים השני בראשונה.

ספר נדפס, מטבעו של דבר, במספר עותקים מסוים. אף אם  מגיע הספר לכמה וכמה מהדורות, הרי שעדין מספר העותקים מוגבל.  נניח שספר של סופר חשוב Dale Carnegie, למשל) ומופיע עותקים נכר. (3000000, למשל) זה  עדין מספר מוגבל.  (כוונתי כמובן למספר העותקים בפועל ולא למספר הקוראים – מהשאלות וספריות, שדן בן אמוץ היה דן אותן ברותחין, כי הן גוזלות את פרנסת הסופר).  זאת ואף זאת כי ספר מופץ בדרך כלל במספר מקומות מוגבל – על פי רוב בארץ בה היצירה חוברה או  במספר  מקומות   מעט נוספים. אחר זמן הספר אוזל ואיננו  מודפס ואיננו בר השגה יותר.

לא כן במקרה של הפצה מקוונת. כאן מספר העותקים הוא בלתי מוגבל, כמו גם המקומות בהם ניתן לקרוא את הדברים. האתר באינטרנט עומד לנצח. ההדפסה אינה  עולה, הידע הטכני הנחוץ להקלדת החומר הוא מינימלי וכל אדם  אינטליגנטי, ולו מעט, יכול לרוכשו.  אמנם אין דרך הפצה זו נפוצה עדין, אינה כל כך גלויה – אין  נהוג עוד להציג יצירות המופצות באורח מקוון בחלונות הראווה – שהרי למי  רווח בכך?  אין במאמר באינטרנט רווח, מלבד הרווח הרוחני לכותבהו.  לא כן ספרים, שאף הם מופיעים בהמוניהם ואין מקום להציג את כולם: אך כך גם ספרים וגם אתרי האינטרנט הגדושים  פריטים שאין הכל מגיעים אליהם מעצם רבויים. הספרות הנוגעת לדרכי ההפצה וההצלחה של ספרות מקוונת עדין מעטה. גם כאן לא נוכל להבטיח שנגיע לתכלית העיקר. גם בספר המודפס וגם בספר המופיע באתר אינטרנט עומד הסופר מול הבעיה  של תחרות על תשומת לב הקהל הקורא.

  מבקרים– יצור נדיר, אשרי היצירה הזוכה  לו –  מתייחסים  אך ורק או על פי רוב רק ליצירה המודפסת ולא המקוונת. אין מופיעות ביקורות לגבי יצירות כאלה בעיתונות. הן נחבאות להן במסתרי הקיברנטיקה ואינן כל כך גלויות לעין  כמו מאמר או ספר מודפס. מכאן שהיא זוכה כמובן גם להרבה פחות חשיפה – (מילה אופמיסטית (Euphemistic)  למושג  "תעמולה", או בלשון עממית "לעשות נפשות למחבר").

לגבי זוג  הדרכים הראשון שהוזכר – הוצאה ממוסדת או פרטית – הרי ששני הדרכים הם דרכי חתחתים.

 

הנה, סופרנו הצעיר – שכבר חדל אט אט  מלהיות כל כך צעיר – והוא עומד לפני אותה פרשת דרכים; היציע את ספרו למו"ל, שבכל כוחותיו יפשוט מעליו את העור, או שמא  יבחר בדרך של ההוצאה העצמית.

יש המוציאים לאור דרך מוסד מכובד – כמו שכותבת למשל שושנה ויג במאמרה ב"אימגו". "מי שכתיבה זורמת בדמו ואין לו מנוס מפניה  אינו בוחל  בדרכים להגשמת חזונו. הוא יהיה מוכן לשלם ממון רב כדי לפרסם את יצירתו וגם  יהיה מוכן לשלם להוצאה לאור "מכובדת"  רק כדי לזכות גם לראות את ספרו בדוכן בשבוע הספר"[1]. מעטים בלבד זוכים לכך שמו"ל יוציא את ספרם על חשבון ההוצאה.  אם אינך עגנון או פנחס שדה – שכח מזה.  בדרך כלל נדרש הסופר לשלם  טבין ותקילין עבור הדפסת ספרו – ממש כאילו פנה בעצמו לבית דפוס, הדורש ממנו רק את עלות ההדפסה במספר העותקים עליו מחליט הקונה (הוא הסופר), בלי  התוספת עבור  הפרסומת והשם והטיפול של ההוצאה לאור בספר. ואמנם, אם הוא מדפיס באופן פרטי, אין  הוא  מוצא בדרך כלל מפיץ: אך גם המו"ל הידוע (או פחות ידוע) מפיץ את הספר רק בעירבון מוגבל. יש חיי מדף ויש  מפיצים גדולים הבולעים את הקטנים, כמו דג הבולע דג הבולע דג.  

יש מו"לים  היושבים בעצמם על שפת אגם הנהייה של הסופרים לֶשֶׁם עוֹלָם שנדחפים לפרסם כי הדברים הם כאש הבוערת בעצמותיהם;  והם, מו"לים אלה, דגים במים העכורים.   מו"ל זריז עשוי למצוא את פרנסתו – בין כל הדרכים – בהכריזו על "פרס" שהוא מבטיח לחיבור הזוכה שיוגש  לשולחנו.  את החיבורים שהוגשו  – את רובם, אם לא את כולם – הוא מזכה בפרס המובטח. (וראה "תמוז" ו"סער", לדוגמא). על הסופר להתייצב אישית לקבלת הפרס במשרד מנהל ההוצאה. זה  מברכו על הזכייה, לוחץ לו ידיים, ומודיעו כי כפי שהוא פירסם מלכתחילה הסופר  –  בהיותו מסתמא סופר מתחיל שזו היצירה הראשונה שלו העתידה להתפרסם   זכאי להוצאת ספרו בהוצאת המו"ל.  עניין זה אמנם כרוך בהוצאות, שעל הסופר הצעיר לשלשל לידיו, אך כמובן מסכום  ההוצאה מופחת סכום הפרס. סופר פיקח מברר קודם גשתו למו"ל כמה עשויה הוצאת הספר באופן פרטי לעלות לו. היחס הוא 1500 ל-5000.  – ככל תחום מתחומי חיינו, אף תחום זה מלא נוכלים המיומנים לנצל את תמימותו  של הסופר. ויש גם עורכים, משכתבים, כותבי צללים וכו", שעושים מלאכתם מלאכת רמייה, מרמה וזדון.

אבל – כמו גם במקרה זה – אין המו"ל יוצא מכליו להפיץ את הספר. הפצת ספר עולה כסף – והמו"ל את כספו כבר קיבל, לשם מה לו להתאמץ? כל עוד יש לו מקום במחסנים,  הספר יכול לחכות לגואל, להיות מונח לו במחסניו. משהמקום הופך צר לו,  הוא מציע לסופר לקנות את הספרים שלא נמכרו "במחיר מופחת", דהיינו הסופר משלם פעמיים עבור  הוצאת ספריו, ועוד  הוא  משלם בבושת הפנים ובצער על אי הצלחת ההפצה.

ויש מו"לים  חסידים שאחר זמן שהספר לא נמכר  שולחים את שארית הספרים לסופר הביתה על חשבונם, והסופר יכול לספור בביתו את העותקים איתם הוא נשאר למעצבה.

אך בל נשכח – יש יתרון מסוים בהוצאה לאור של ספר באמצעות מו"ל. השאלה הראשונה שסופר נשאל: "באיזה הוצאה הוצאת את הספר?" כי ההוצאה מעידה על מעלת הספר ושל הסופר, כמובן (לא תכנו וטיבו של הספר עצמו. באלה על פי רוב אין המתענין).   בהתאם למעלת ההוצאה גם הביקורות. למוציא את ספרו באופן פרטי יש פחות סיכויים לבוא בקהל ולזכות בביקורת יקרות  בעיתונות. לא כן בהוצאה  על ידי מו"ל.

כל זה כמובן במקרה המוצלח שהוא מצא מו"ל הראוי לו. בדרך כלל אין זה קל כלל וכלל.  למו"לים לֶקְטוֹר שאין זה קל לקלוע לטעמם. ויש כמובן שיקולים כלכליים  לפיהם ההוצאה תיאות להוציא את הספר.  אשרי הזוכים ברצונם הטוב.

עוד יש להאיר כי  העובדה שמו"ל דחה את כתב היד אין בה כדי  מעיד על טיבו,  והעובדה שהוא הוציאו לאור – לא כל שכן.

כאן אם כן אתה תלוי בחסדם של אחרים – ומה בדבר  אפשרות הבחירה בהוצאה פרטית?  על כך כותבת שושנה ויג:

 

" הוצאת ספר בהוצאה עצמית [אף היא ] לא מזמנת ליוצר מסע תענוגות. צריך לדאוג לאכסניה למכור את הספר. וברוב המקרים אם אין לך הוצאה אין לך אכסניה. אתה פליט בארץ זרה. אתה צריך להתחנן לפני הסוכנים המפיצים את ספרי ההוצאות, והם לא מוצאים לנכון להפיץ ספר שאין לו "בית".  (שושנה ויג, "אימגו", 2006-06-04)

 

 בהוצאה עצמית  –  אתה אדון לעצמך. אין המו"ל מעמיד עליך  מגיה הדורש ממך להוציא פרק  (וראה מקרהו של סופר דגול כפנחס  שדה שהלקטור של "עם עובד" דרש ממנו להוציא  קטעים מהספר "על מצבו של אדם" שפגעו בצניעותו),    בחירת הפורמט מסורה לידיך, או גם  בחירת האות.  אתה משלם, המדפיס מדפיס ואתה יכול לקחת אליך הביתה את התוצר המוגמר. ואולי תמצא  גם מפיץ, המציע לך את תנאיו. אלה הם בדרך כלל כי אתה נותן  בידיו לפחות 50 ספר להפצה  בהתחלה ולא יותר: וכי אתה מוסר  לידיו מספר מסוים של עותקים כמתנה. הוא קובע את סדרי התשלום. כאן הוא מסביר כי  אתה יכול למכור את הספר במחיר גבוה יותר ממה שהצעת  אתה בתחילה, וזאת על פי החישוב הבא:   נניח שהדפסת כמות עותקים ושילמת עבורם כך שעלות כל עותק מספרך  היתה 20 שקל.   כסוחר טוב אתה מעלה בדעתך כי 1) הרי לא כל העותקים יימכרו 2) יהיו לך עוד הוצאות הובלה, משלוח, אובדן וכו",  ועל כן אתה מתחכם וקובע כי מחיר כל ספר יהיה 40 שקל. המו"ל מודיעך אם כן כי קבעת מחיר נמוך מדי, רצוי להכפיל את הסכום. אבל אז ימעיטו לקנות? לא עליך הדאגה – הרי הוא המפיץ. אגב, אינך רשאי למכור את הספרים בעצמך – לכל היותר לתתם מתנה לידידך.  (ואם אתה מוכר מספר עותקים, הרי  גם זה ענינך אתה; על כל פנים אינך רשאי למכור למוסדות וכו").

אם כן, מחיר הספר עתה הוא 80 שקל. כמובן, אין הכוונה שהוא משלם לך סכום דומה –  הוא מוכן לתת לך 26% מזה בלבד. מדוע? כי אין המפיץ מפיץ בעצמו אלא נותן לדג גדול ממנו ועליו לתת גם לו את חלקו. מפיץ זה הוא תמיד סטימצקי, לו מונופול על כל הספרות היוצאת בארץ.  ואין הוא מפיץ  את ספרך, לשוא תפנה אליו באופן פרטי. יד יד רוחצת וכולם דואגים זה לזה – המפיץ הקטן והמפיץ הגדול – לא לסופר או לספרות.  

אתה שמח –%   26 מתוך 80 שקל הם 20.80 שקל, והנה אחר הכל אתה עוד מרוויח 80 אגורות על כל ספר, בערך. אלא שדא עקא –  המפיץ טרם הודיעך וטרם הזכירך כי  50% מההכנסות שלך מגיעות  כמס למשרד מס הכנסה. עם ההוצאות שניו לך על הספר – תסתדר עם משרד מס ההכנסה לבד. ואם אינך רוצה  בתנאי המפיץ  – הפץ את הספר בעצמך.

אלא שסופר מבקש להתפרסם ולהפיץ ספריו בכל מחיר, כאש בוערת היא כאמור בעצמותיו,  והוא מוכן להשקיע ככל יכולתו. הוא מצלצל לספריות שמא יקנו מספריו ומנסה למצוא לקוחות, ככל הניתן.  בעקבות כך  הוא מתנסה בדומה להתנסותו עם המפיץ עם  הממצא המלבב ביותר: מרכז ההדרכה לספריות, המוכן לקנות ממנו מספר עותקים. זו זכייה גדולה, כי המדובר בעותקים אחדים.  גם כאן מציעים לו להעלות את המחיר, כיון שאין הם   לוקחים  ספרים במחירם, אלא במחצית מחירם, כי מגיע להם, שהרי  מגמתם לעזור לספריות. אתה מוכר איפה  במחצית המחיר, ואם אנך נזהר, סופך יוצא בהפסד, כי אחר שקבעת מחיר ונתת במחצית המחיר הם לוקחים  מחצית ממחצית זו למס הכנסה, כגאילו עשו איתם יש אחת לנשל את הסופר מפרותיו החומריים של עמלו. . ועוד טוב שהספר הגיע לידם ואינם מתכחשים לו ואינם טוענים כי הספר אבד במשלוח.

 אין ספק; גם המו"ל, גם המפיץ חייב להתפרנס – כמאמר מנדלי מו"ס: לכו יהודים והתפרנסו זה מזה-   אך אין ספק כי כל המוסדות האלה, כולל  האחרון לעיל, יושבים על גוף הסופר כטפילים ומוצצים את דמו ומתפרנסים  ממנו, מכישרונו ומעבודתו.

לכתת רגלים מחנות ספרים לְמִשְׁנֶיהָ או לצלצל לספריות שמא יקנו – אין זו מלאכה קלה ואין היא מוצעת.  יש חנויות המוכנות לקחת בקומיסיון –כלומר השאר נא את הספר עימן, אם יימצא קונה הם ימכרו. אם הם אנשים טובים ומכריך – הם ישימו את הספר בחלון הראווה, לגאוות לבך. בדרך כלל אחר זמן הם מוציאים את הספר מהחלון, הוא נשכח ואין למוצאו עוד לעולם. כיון שאיש לא שמע על הספר  ואינך מֻכָּר, סיכויי הספר להימכר קלושים.

אתה מוכר את הספר לחברים בצבא, בעבודה, בחוג החברתי ומתמלא  סיפוק. אתה מוכר לעתים גם לספריות, אתה עשוי להיפגש דרך קו הטלפון עם אנשים טובים –  עם הספרנית של חצרות יוסף, שפתאום קונה,  של קצרין, איתה אתה קושר קשרים מלאי חן, ועוד.  אתה עשוי לזכות בסיוע מוסדות – קרן רבינוביטש, למשל, קרן הנשיא, קרנות פרס – אם אתה זוכה. הסכומים שאתה מקבל מאזנים, ולו מעט, את ההוצאות.

ואתה נפגש – עם התקדמות השנים – בספרנים   שקשה איתם יותר ויותר – הודות לארגון המופת של המפיצים מחד ושל מרכז ההדרכה לספריות מאידך. אלה  מתארגנים ומתמלאים בהמצאות שטניות  שהן לרועץ לסופר.

 לחברות ההפצה הגדולות – עפ"ר סטימצקי ומעט קטנים ממנו – הסכם עם  מרכז ההדרכה לספריות ציבוריות. עיקר ההסכם קובע כי אין הספריות קונות ספרים אלא דרך המפיצים הגדולים. הדבר מובטח על ידי מערכת הטבות לספריות בהן אלה האחרונות מקבלות תלושים לקניית ספרים אצל המפיצים, שעבורם המפיץ מקבל  את שכרו מהמרכז.  לספריות עצמן אין בדרך כלל מקורות מימון עצמיים ואין הם יכולים לרכוש ספרים מחוץ להסדר האמור. יוצא שסופר המציע את מרכולתו באופן עצמאי איננו יכול למכור – אין בידיו  מערכת הסכמים עם המרכז ואין הוא יכול למכור עבור תלושים שהמרכז אינני מכיר בהם בהיעדר הסכם איתו.

היוצא מזה הוא כי אין  הוא יכול להפיץ דרך מפיצים ואין הוא יכול להפיץ באופן עצמאי.

 ומי יכול להיות מפיץ מֻכָּר בפני החוק, כלומר חוק המרכז?  על כך מחליט רק המרכז, כמובן – ואם הוא מחליט, אין הוא מחליט למנות סופר עצמאי המפיץ את ספריו למפיץ הנאה לפני החוק. לסופר אין נגיעה לספרות ולהפצת ספריו. הוא טרף קל למנצליו, לביורוקרטיה העולצת,  למערכת חוקים ומקובלות שנולדו להיות בעוכריו.

במהרה הוא מוצא את עצמו במעגל סגור – אין מוציא ואין בא, אין רווח והצלה, אין  מפיץ ועוזר, אין עוד טעם לעבודתו. מסתגר הוא בד" אמותיו,  נכנס למערה, עוטף את ראשו בשק, נכנס לתוך המחשב  ומעלה את דבריו על האינטרנט, כותב שוב למגירה, עד שירחב וירווח.