משהו מיוחד – שנית (הראשון נמחק עקב טעות טכנית)

 

 

1996 – הונגריה, אגם ונציה.

 

9.7.1995

 

טיול זה ערכתי כמובן לבד.  היה לי בכך צורך נפשי. הטיול היה כרוך גם בהתנסות מיוחדת במינה.  היתה זו תקופת השתתפותי  בייעוץ. קשה לי להחליט  איך לכתבו על כך – האם כאילו לעצמי, האם כאילו לזר שאיננו יכול לדעת בדיוק  על מה אני מדבר. אם אכתוב  לזר, אצטרך לכתוב על דברים שהינם ידועים לי יָדֹעַ היטב. אם אכתוב לעצמי – וזה הטוב מכל –  לפחות לא אשאר זר לעצמי.

טיול זה – בחלקו השני – כלל גם ביולי של כמה ימים עם דודתי – עליהם לא אדווח.  בחלקו הראשון הטיול כלל ימים שבליתי בסדנת ייעוץ – עליהם כדאי לדווח. זה עולם   אחר, בתכלית השינוי, ולעיתים תכופות חשבתי כיצד ניתן  לתארו באופן אובייקטיבי – כעין מתן דין וחשבון לעצמי על כל מוצאותיו ומבואותיו של חוויה זו, שהינה מורכבת, פרטית מאד, לא בקלות נפתחת.

ונציה זו היא עיירה לא מעניינת, על שפת אגם לא עמוק, מלוכלך למדי. כל הסדנה הזו  נערכה במקום עלוב – מחנה קיץ של נערים, כנראה, עם מקלחות   מוזנחות, ברזים בלי מים, בצריפוני עץ   בלויים ולא מושכי תיאבון להתרחץ בהם.  המקלחת בה התרחצנו לבסוף היה קטן,  פרימיטיבי למדי, – טוב אולי לנערים במחנה קיץ מדרגה ז' –  ונוסף לכל גם סגור והיה צריך  לבקש כל פעם את המפתחות. מי האגם, כאמור, דלוחים ומלוכלכים, והחוף חסר כל מתקן נופש ראוי.

המגורים  – צריפים , חדרים קטנים,  שנים בחדר,  – אינני זוכר עם מי לנתי, ואולי  יצא לי ללון, לבסוף, לבד.

הסדנה, חוץ מכשהיינו בחוץ, נערכה באולם גדול.  אמריקאי ערך אותה.  כמובן, יש בכך רבותא – אמריקאי בא אל ארץ  שהייתה קומוניסטית ומעבירה סדנה – ועוד איזו סדנה, סדנה המבקשת לפעול על הנפש. הוא מעביר סדנה המטפלת בעניינים שבנפש האדם. לא בענייני ייצור והגברת התפוקה וחובות האדם למשטר הסוציאלסטי והישגי הטכניקה ההונגרית או הסוציאליסטית אלא סדנה הפונה לענייניו הפנימיים, הפרטיים, הנסתרים מעיניו של כל אדם זר.

כמובן, לא היה לי קל. אני משתתף בסיאנסים של  קבוצה זו ( נקרא נא לה "קבוצת הייעוץ", ולשם אין תוכן ממשי ומובן: שהרי הכל שומעים את דברי הזולת הכמוסים ביותר!!! אך איש איננו מתערב בחיי זולתו, איננו יועץ, שומע ולא מגיב אלא באמפתיה בלבד):  אך לבוא  ולהשתתף בסדנה כזו – בארץ כבר היה לי לא אחת חלק בכגון דא – להשתתף בסדנה הנערכת בהונגריה,  לא בין יהודים,  אלא בין בני עם זר לי בנשמה, ההונגרים, אולי צאצאי צאצאיהם של אנטישמים, שונאי יהודים,  אנשי צלב החץ, צאצאי אנשים שרדפו את היהודים בפועל, או לפחות לא הרימו קולם בעת הרדיפות, אולי עזרו ואולי רק נהנו מרכוש המגורשים שנותרו בדירותיהם הריקות.  לבוא לכאן – דרש ממני החלטה לא קלה: ואם באתי, לא באתי מתוך סליחה, – אולי מהתעלמות  מהעבר, אולי כמשקל נגד לאווירת הקבוצה בה שררה קבלה ואהבה מראש.   אולי רציתי לראות עד כמה האווירה בהונגריה השתנתה, אולי להתבסם מעט מהתרבות ההונגרית לפניי ולפנים,  להכיר את האדם ההונגרי, הנוער ההונגרי,  קרוב יותר למהותו.

היו בסדנה – זו הייתה סדנה בינלאומית – אנשים מכל אירופה ( ואמריקה, כאמור). היו אוסטרים, הולנדים, רומנים, איטלקים, וכמובן הונגרים, ומה עוד. היה שיתוף פעולה בינלאומי. נזכרתי לוונג'יקו,  Vanjicu)) שבארץ ישבתי איתה – היא הייתה מניגריה. כולם מקבלים את כולם – גם בעניין זה כבר לקחתי חלק, התנסיתי  ועמדתי בניסיון – היכול אני לקבל עתה, אחר כל כך הרבה שנים, מפחים, שנאות שצמחו ואינן מרפות מהלב –     נציגי ארץ בה נרדפתי ושהרגה את הוריי: עמדה בשערים ועלצה בצאת היהודיים ברחובות, מובלים אל גירוש, אל ארץ זרה, אל  הקרמטוריום. –  ואמנם היו לי חוויות אחדות בתחום. בסדנה הייתה התחשבות הדדית והשנאה ההדדית לא הרימה ראשה.

לא הייתי מהארץ לבד – היו נעמי ובארי ואסתי, – אבל כמובן אין טעם לבלות את הזמן איתם כאשר כל כך הרבה אנשים מעניינים אחרים נמצאים שכדאי להכירם.

קבוצות כאלה משמשות כמובן כר להיכרויות, ככל שהן לא תהיינה ארעיות, לפריצת גדרות הבדידות החברתית או הנפשית של המשתתפים,   סדנא לתרגול  פריצת  הזרות המשתררת באופן טבעי בין אנשים בחברה מקרית וארעית, שנפגשים על פי רוב רק פעם אחת, או פעמיים בחיים. המשתתפים חווים חוויות  – לעתים מלבבות יותר, ולעתים פחות.  אנשים יושבים במליאה – לפעמים על כיסאות, על פי רוב על הארץ, על מזרונים הפרושים לנוחיות הקהל,  – המזרונים קדושים, הם אביזר חשוב לקיום חיי הקבוצה בנוחות. אנשים יושבים, או שרועים עליהם ומקשיבים לדברי המנחה.  ואמנם, זהו עולם זר ומוזר. אך ניתן לתאר שקיימות עוד תנועות להטבת חייהם הפנימיים של בני האדם, תנועות שלעיתים זיקה להן למתקני עולם, למטיפים ומתרגלים שוויון המינים והגילים והעמים והצבעים  ומבקשים לתקן את הבדלי המעמד ולהכיר בזכויות הכושים והנשים  והנידחים למיניהם בחברה.  ומה לא.  מקבלים אפילו יהודים ומכבדים אותם, אפילו את מסורותיהם.

כל הסובלים והמתקשים לארגן סביבם את חייהם  באים למרחוק ומצטרפים לקבוצה. האדם מחפש דרך וגאולה  באשר ימצא. על כך  הענין מבוסס. כל דיכפין ייתי וייאכול – כל הבא לקבוצה ברוך הבא. ימצא מזור.

ימצא גם אוזן קשבת. על כך העניין מבוסס – הכל מקשיבים באהדה. הכל מקשיבים זה לזה. הכל יכולים להשמיע את פנים צרותיהם, כאבם מהעבר ומההווה .

אינני זוכר בכמה סדנאות השתתפתי ובכמה "שיחות אישיות" (Sessions בלעז). מספרים כי ממציא  השיטה  מ Seattle-  מצא פעם בבית החורשת שם הוא עבד איש שבכה. הוא התיישב לידו ושאלו מה. האיש  התפרץ ונשפך ממנו מה הביאו לבכייה. מכאן  למד האיש, ושמו היה  Harvey Jackins, עד כמה אנשים זקוקים לאוזן קשבת.  הוא ייסד קבוצה של אנשים שמטרתם היתה, או מנהגם היה להקשיב זה לזה. הוא קבע  תקנון של חלוקת זמן שוויונית ואוהדת, והקבוצה שהוא ייסד יצאה לדרך. היא התפשטה בארה"ב ובאירופה, ועוד כובשת שטחים.

בעצמי הצטרפתי לקבוצה בעיתות משבר.   היה לי שבר בחיי נישואים, בעבודה, בתחום היצירה, בבריאות ומה לא. הייתי אבוד. לא היה לי אל מי לפנות ולשפוך את מְרֵרָתִי.  רק מצאתי אנשים שלא אהבו שיבלבלו להם את המוח – לכל אדם די צרות משלו מכדי שיקשיב לצרות של אחרים.  על פי רוב דחו אותי  בקש. אין זמן,  בעצמם רצו לספר, לא הקשיבו לך. לי לא היו חברים בעבודה,   ומקום העבודה שכולו מכוון לתכלית עלה לי על העצבים. כידוע במקום עבודה אינך נחשב אדם, אלא עובד. ואתה אובד.  אין בך צורך כאדם מסוים, אלא בתור ממלא פונקציה.

עמדתי בתום יום העבודה בשער וניסיתי לחזור אל עצמי ולהתאושש.

מקום כזה, אותו מצאתי באמצעות חבר לעבודה בכל זאת, שנטווה סביבו מין צרה בעבודה כמו שנטווה סביבי –  מקום כזה בא לי כנס משמים. אינני יודע מה היה עולה בחלקי לולא   גאלו אותי חברי קבוצה כזו מבדידותי.

 ואמנם הקבוצה לא הייתה אחדותית או מתמידה – אך הייתה בה קבלה, ולו לשעתה, ובזה היה לי אז די. – רק עם הימים גליתי שכמו רוב המצאות אנוש ורוב המוסדות האנושים גם בזו יש חורים וסתירות.

לסדנה כזו, אם כן, נסעתי להונגריה. 

אם נערכו סדנאות דומות בארצות נכר שונות – אינני זוכר עתה: מכל מקום, תמהני על  אלה שבאו מארצות בהן לא דיברו הונגרית. מן הסתם סמכו על  כי יסתדרו בשפה הבינלאומית – האנגלית: וכך היה. ואולי גם אני הייתי יכול להסתדר בארץ אחרת ובסדנה אחרת – אבל  לא הייתי הרי מנוי על סדנאות בכל חלקי תבל, לזו שבהונגריה נסעתי  מן הסתם גם מפאת הסקרנות.

ישבו אפוא האנשים באולם הגדול, שלאורך קירותיו היו  מסודרים המזרונים ( או אמצע האולם), או בחדרים קטנים, בקבוצות קטנות, או בשלשות או שנים שנים והנעימו זה לזה את השעות בסיפוריהם.  – ארוחות הצהרים נערכו  בחדר האוכל, וגם ארוחות אלה שימשו כמובן למפגשים חברתיים. סדר היום היה עמוס,  הקבוצות מאורגנות לפי בחירה אישית מראש,  הארוחות שימשו אם כן למפגשים יותר ארעיים  ואינפורמליים, לשיחה מעין חופשית, אחרת לא היו מזדמנות.  כוונתי למפגשים  שלא היו מתארעים אחרת, אך היו רצויים: למשל, אם אדם ביקש להכיר מישהו שעורר את תשומת לבו, שרצה להכיר ולהחליף אתו מילה, – זו הייתה הזדמנות, לנסות לגשת, לתפוס מקום לידו  ליד השולחן, לשאול אותו מי מה הוא  – סליחה, רציתי לשאול ולדעת.  האנשים היו נפנים זה אל זה ברצון –  מה שאיננו אומר כי כל ניסיון-היכרות כזו עלה תמיד יפה. היו אנשים  עסוקים בשלהם, אנשים שנוצר סביבם חוג יועצים ורעים שלא ביקשו להוסיף ולהכיר אנשים נוספים.

מפליאה אותי החזרה בתשובה של העמים שרדפו  אצלם את היהודים. פסלים, כתובות, מוזיאונים לשואה – בהונגריה  בארמון המלוכה תערוכה: בגרמניה: אך כמובן גם בניו יורק ובדניה ועוד.  גם בסדנה זו היתה רהביליטציה מלאה של היהודים נתבקשתי לארגן קבלת שבת  – וזאת בהתחשב בכך שבאנו מארץ ישראל (והיינו יהודים כמובן: מלבד אישה אחת,  שבמהרה התחברה עם בארי, אינני זוכר אם נכחו בסדנה יהודים אחרים, מהונגריה ושלא מארץ ישראל).  הדלקנו נרות,  – בייעוץ יש התנגדות טוטלית לשימוש ביין, ובארי לא היה מוכן לברך על מיץ… בסוף בירך על יין, שהופיע מאי –אן, אבל לקהל חילקנו מיץ.  אנדרש ההונגרי נשא  דברים על חשיבות השבת גם במסורת הנוצרית (הוא היה כמובן נוצרי. אמנם אצלם השבת ביום א'),   האישה בירכה על החלה, ובסוף שרנו כולנו, אסתי ונעמי והאחרים  "לכה דודי" ועוד שירי שבת.    היה מוצלח, מגוון, מהיר, קצר, מאורגן באופן קומפקטי – מהנה , והתקבל בעין יפה על ידי הציבור שהתאסף באולם, שם ישבו כולם כמנהגם על הרצפה. רק אנחנו העמדנו לצורך הטקס שולחן קטן לפני ומול הקהל. הנה ייצגנו את ישראל ואת היהדות בצורה הנאותה ביותר האפשרית.

מנחה הסדנה,  ושמו דן ניקרסון – דן הזמין את הקבוצה הישראלית לאכול עימו על שולחנו, והחלפנו דעים.

מתי כל זה היה? נדמה – איבדתי, כרגיל, את חשבון הזמנים – ב- 1996. אני זוכר פנים – את קרבת העמים – ישבתי עם  הולנדיות והולנדים,    ( אני זוכר בחורה גדולת ממדים, אבל כמובן לא כל מה שדיברנו, דיברתי, – אלה  בדרך כלל חוויות מעמיקות, שנבלעות בתודה!) זוכר בחור אוסטרי,   – זוכר חוויות קרבה וגם ריחוק –  קשה להתעורר.

הרבה תהיתי מדוע איני יכול לכתוב על עושר החוויות שבמפגשים אלה. כל אדם וסודו, כל אדם ועולמן, שאתה אמור לרדת לעומקו תוך מפגש קצר.  אינך אמור – כל שאתה מתבקש  להיות הוא " להיות שם", להיות שם עבורו, עבור הזולת: והמעניין שאין אתה קרוא לבקר את שותפך לשיחה: אתה מקבל אותו ללא תנאי וסייג ( אם כי  לכל גבולות: אתה שותק, מתנתק מכל הבעת דעה שלילית, אפילו בתוכך – ובכל זאת אני זוכר שלא תמיד היה נוח:  כשלראשונה ישבתי עם גרמניה – בארץ –  תמהתי על עצמי: מה לי ולה, לצאצאית של עם רצחני? אבל הבחורה היתה  לא ממש רצחנית – נאלצתי להודות.. ופעם אחת ישבתי בסדנה אפילו עם מי שהיה בלבו – ואחר כך גם בפועל – רוצח: מי שטיילתי  – לפני כן – עם אשתו שבהריון,  התפעלתי יחד עימה מהריונה,  – אישה זרה, אלא שבסדנה הכל קרובים זה לזה (לאותה שעה): על מה שוחחתי איתה? על הריונה, כמובן – ושאלתי מה עם אבי התינוק וכו'. על כך היא לא ניאותה להרחיב את הדיבור, זה נשאר ענין שבתחומה. אבל עתה – התברר – ישבתי , ערב אחד, עם האב – לא בנוח. יש  חושים פנימיים, אתה חש את הזולת, אתה אמור לקבל כל אדם – אך הפעם לא היה הדבר נוח לי.  ניצלתי תירוץ כלשהו – אולי  יד טובה גאלתני מחברתו – קמתי באמצע המפגש הפרטי והצטרפתי לזוג כלשהו – היו דברים כאלה. לא יודע מה היה איתו שם אחר כך אז –  הבנתי את מעשיי רק אחר שהוא רצח את בתו.  – זו חברה מאד פתוחה, בלא כל התחייבויות הדדיות, חברה שחבריה מגיעים לקרבה רבה מאד  – אך ורק לשעת המפגש, שכל מגע ומשא חברתי, כלכלי,  או אחר  הוא בניגוד לתקנות החברתיות שמקשרות ביניהם: אדרבא, טובה עליך חברתם היום, אבל בעוד שנה, במפגש ארצי אחר, לא תזכור  אפילו את שמם, לא את מה שהיה לך איתם, ולא תשב עימם שוב – צריך להחליף ולא לקשור  קשרי יוצרי תלות בזולת.

עולם מוזר. האם אפרסם?

מה כבר לא פרסמתי? הנה נסיון…

 

 

 

 

 

 התגובות מהפרסום שנמחק: