בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
מזמן לא פרסמתי משהו, נדמה לי, וגם מזמן לא פרסמתי את התרגום הזה ( שיר מספרי העומד להופיע), ואם פרסמתי, התברר לי שבדרך אבדו לי כמה בתים מהסו, אז בכלל יש הצדקה לפרסם שוב, עם הבתים החסרים. לא יודע איפה הלכו לאיבוד, אולי נפלו בדרך מבית היוצר עד לבית הדפוס).
מִרְיָהּ אַנְטוֹאַנְט
בְּקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הָעַלִּיזוֹת
שִׁמְשׁוֹת הָאַרְמוֹן בּוֹרְקוֹת.
לְאוֹר הַיּוֹם בָּטְיוּלֶרִי
רוּחוֹת בָּאוֹת, הוֹלְכוֹת.
צֵל נִשְׁמַת הַמַּלְכָּה
מָרִיָּהּ אָנְטוֹאָנֶט
בַּגַּן לְפִי כְּלָלֵי הַטֶּקֶס
אוֹרְחֶיהָ מְקַבֶּלֶת.
נְשׁוֹת חָצֵר עוֹמְדוֹת,
יוֹשְׁבוֹת עַל שְׁרַפְרָפִים.
בִּגְדֵיהֶן שָׁנִי וְשֵׁשׁ,
כְּבִגְדֵי שְׂרָפִים.
גִּזְרָתָן דַּקָּה כִּלְצִרְעָה.
אֶת רַגְלָן שִׂמְלָתָן מַסְתִּירָה.
זוֹ מְצִיצָה בְּעֶדְנָה מִלְּמַטָּה.
רַק רֹאשָׁן חָסֵר. זוֹ צָרָה.
כָּךְ כֻּלָּן, חַסְרוֹת רֹאשׁ,
אֲפִלּוּ הַמַּלְכָּה אֵין צַוָּארָהּ חָפוּי,
מַה שֶּׁמְּאַלֵּץ אוֹתָהּ, כָּךְ
לָשֶׁבֶת, בְּשֵׂעָר לֹא עָשׂוּי.
בַּת קֵיסָר גֶּרְמָנִי וְתֶרֶז מָרִיָהּ,
בְּשֵׂעָר גְּבַהּ-גַּלִּים כְּמִגְדָּל,
כֹּה גֵּאָה, עַד נָתְנָה אֶת רֹאשָׁהּ
אֵין בְּרֵרָה – תַּחַת הַגַּלְגַּל.
יוֹשֶׁבֶת לָהּ בְּלִי תִּסְרֹקֶת
גַּם בְּלִי רֹאשׁ, בְּחוּג אַמּוֹתֶיהָ,
אֲצִילוֹת בְּלִי שֵׂעָר, בְּלִי פְּסֹקֶת,
גַּם בְּלִי רֹאשׁ, מַמָּשׁ כָּמוֹהָ.
בְּכָל זֶה אֲשֵׁמָה הַמַּהְפֵּכָה
וְתוֹרוֹתֶיהָ הַנְּלוֹזוֹת
תּוֹרַת ווֹלְטֵר, רוּסוֹ, זַ'ן זַ'ק,
וְהַגִּילוֹטִין בְּכָךְ עוֹשׂוֹת.
אַךְ לִי נִדְמֶה, כָּל כָּךְ פָּשׁוּט,
כְּאִלּוּ כָּל אֵלֶּה, בְּנוֹת אֱנוֹשׁ,
לֹא יוֹדְעוֹת עַד כַּמָּה מֵתוֹת הֵן,
כִּי זֶה מִזְּמַן הֵן אִבְּדוּ אֶת הָרֹאשׁ.
גַּנְדְּרָנוּת, חַנְפָנוּת, נִעְנוּעֵי גֵּו,
נִמּוּסֵי סְרָק לָהֶן, רֵיקִים בְּלֹא טַעַם,
קִדּוֹת וּכְפִיפוֹת, הַעֲמָדַת פָּנִים,
שֶׁל שׁוֹעִים, אַךְ בְּלִי רֹאשׁ הַפַּעַם.
עַלְמָה אַחַת כָּאן מְבִיאָה
מִטְוֶה שֶׁל לְסוֹטָה:
הַשְּׁנִיָּה אוֹתָהּ מַגִּישָׁה
לַמַּלְכָּה, וּנְסוֹגָה.
שְׁלִישִׁית בָּאָה וְגַם רְבִיעִית
כּוֹרְעוֹת בְּהִשְׁתַּחְוָיָה:
וְעוֹד אַחַת, בְּאֵין רֹאשׁ,
גַּם בְּלֹא כָּל עֲוָיָה.
אֶת שְׂרוֹכָהּ לְהַתִּיר
בָּאָה כָּאן עַלְמָתָהּ.
עוֹד אַחַת, בְּיָדָהּ
מְבִיאָה שַׂלְמָתָהּ.
שַׂרַת הַטֶּקֶס, לִבְנַת שָׁדַיִם
עַל חָזָהּ מְנִיפָה,
וּבְאֵין רֹאשׁ, מֵאָחוֹר
חִיּוּכָהּ, בִּכְפִיפָה.
מִבַּעַד לִצְעִיפֵי הַחַלּוֹן
מַבַּט סַקְרַן הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרֶקֶת,
אַךְ בִּרְאוֹתָהּ אֶת הָרוּחַ הַמִּסְכֵּן
הִיא נְסוֹגָה נֶחְרֶדֶת.
Hofdamen – עלמות החצר
Maria Antoinette.
Wie heiter in Tuilerenschloss
Blinken die Spiegelfenster,
Und dennoch dort am hellen Tag
Gehn um die alten Gespenster.
Es spukt im Pavillon de Flor'
Maria Antoinette:
Sie hält dort Morgens ihr Lever
Mit strenger etiquette.
Geputzte Hofdamen. Die meisten stehn,
Auf Tabourets andre sitzen;
Die Kleider von Atlas und Goldbrokat,
Behängt mit Juwelen und Spitzen.
Die Taille ist schmal, der Reifrock bauscht,
Darunter lauschen die netten
Hochhackigen Füßchen so klug hervor,
Ach, wenn sie nur köpfe hätten!
Sie haben alle keinen Kopf,
Der Königin selbst mankieret
Der Kopf, und Ihro Majestät
Ist deshalb nicht frisieret.
Ja, sie, die mit thurmhohem Toupet
So stolz sich konnte gebahren,
Die Tochter Maria Theresia's,
Die Enkelin deutscher Cäsaren,
Sie muß jetzt spoken ohne Frisur
Und ohne Kopf, im Kreise
Von unfrisierten Edelfraun
Die Kopflos gleicherweise.
Das sind die Folgen der Revolution
Und ihrer fatalen Doktrine;
An Allem ist Schuld Jean Jaques Rousseau,
Voltaire und die Guillotine.
Doch sonderbar! Es dünkt mich schier,
Als hätten die armen Geschöpfe
Gar nicht bemerkt, wie todt sie sind,
Und dass sie verloren die Köpfe.
Ein leeres Gespreize, ganz wie sonst,
Ein abgeschmacktes Scherwenzen –
Possierlich sind und schauderhaft
Die kopflosen Reverenzen.
Es knixt die erste Dame d'atour
Und bringt ein Hemd von Linnen;
Die zweite reicht es der Königin,
Und beide knixen von hinnen.
Die dritte Dam' und die vierte Dam'
Knixen und niederknieen
Vor ihrer Majestät, um ihr
Die Strümpfe anzuziehen.
Ein Ehrenfräulein kommt und knixt
Und bringt das Morgenjäckchen;
Ein andres Fräulein knixt und bringt
Der Königin Unterröckchen.
Die Obermeisterin steht dabei,
Sie fächert die Brust, die weiße,
Und in ermanglung eines Kopfs
Lächelt sie mit dem Steiße.
Wohl durch die verhängten Fenster wirft
Die Sonne neugierige Blicke,
Doch wie sie gewahrt den alten Spuk
Prallt sie erschocken zurücke.
היי משה
היו ימים, הנושא והצורת כתיבה, כל כך עדין, התרגום שלך ללא ספק שומר על המקור, הפתלתל.
אתה ממש ארגת שיר.
להתראות טובה
לאשה עדינה ודקה הענקת אותיות מיקרוסקופיות. ומה איתנו הרואים הפשוטים?
רות
ועכשיו?