בננות - בלוגים / / היינריך היינה: מריה אנטואנט (עברית: מ. גנן)
בוסתן הפירות
  • משה גנן

    נולדתי בבודפסט. השואה עברה עלי בגיטו. הוריי נספו במחנות. עליתי ארצה במסגרת עליית הנוער. הגעתי לקיבוץ חפצי בה בעמק יזרעאל. עם חברת הנוער עימה עליתי התגייסנו לפלמ"ח. אחרי הצבא עליתי לירושלים ללמוד. הייתי מורה. למדתי באוניברסיטה. תואריי: מ. א. בספרות עברית, ספרות כללית ובספרות גרמנית – שלש ספרויות שאחר 3X3=9 שנות לימוד אינני יודע בהם כדבעי, לצערי. באוניברסיטה מלמדים על, ולא את, הספרות. אני אלמן, עם שני ילדים, אחר הצבא, תלמידי אוניברסיטאות שונות, הבן בירושלים, הבת בבאר שבע. אני מפרסם שירים, סיפורים, מסות, ביקורות, תרגומים משומרית, מגרמנית מאנגלית ומהונגרית ( רק מה שמוצא חן בעיני ומתחשק לי לתרגם): לאחרונה גליתי את האפשרויות הנרחבות שבפרסום קיברנטי. דוא"ל: ganan1@bezeqint.net

היינריך היינה: מריה אנטואנט (עברית: מ. גנן)

 

 

 

 

 

מזמן לא פרסמתי משהו, נדמה לי, וגם מזמן לא פרסמתי את התרגום הזה ( שיר מספרי העומד להופיע), ואם פרסמתי, התברר לי שבדרך אבדו לי כמה בתים מהסו, אז בכלל יש הצדקה לפרסם שוב, עם הבתים החסרים.  לא יודע איפה הלכו לאיבוד, אולי נפלו בדרך מבית היוצר  עד לבית הדפוס). 

     
      מִרְיָהּ אַנְטוֹאַנְט

 

 בְּקַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הָעַלִּיזוֹת

שִׁמְשׁוֹת הָאַרְמוֹן בּוֹרְקוֹת.

לְאוֹר הַיּוֹם בָּטְיוּלֶרִי

רוּחוֹת בָּאוֹת, הוֹלְכוֹת.

 

צֵל נִשְׁמַת הַמַּלְכָּה

מָרִיָּהּ אָנְטוֹאָנֶט

בַּגַּן לְפִי כְּלָלֵי הַטֶּקֶס

 אוֹרְחֶיהָ מְקַבֶּלֶת.

 

נְשׁוֹת חָצֵר עוֹמְדוֹת,

יוֹשְׁבוֹת עַל שְׁרַפְרָפִים.

בִּגְדֵיהֶן שָׁנִי וְשֵׁשׁ,

כְּבִגְדֵי שְׂרָפִים.

 

גִּזְרָתָן דַּקָּה כִּלְצִרְעָה.

אֶת רַגְלָן   שִׂמְלָתָן מַסְתִּירָה.

זוֹ מְצִיצָה בְּעֶדְנָה מִלְּמַטָּה.

רַק רֹאשָׁן חָסֵר. זוֹ צָרָה.

 

כָּךְ כֻּלָּן, חַסְרוֹת רֹאשׁ,

אֲפִלּוּ הַמַּלְכָּה אֵין צַוָּארָהּ חָפוּי,

מַה שֶּׁמְּאַלֵּץ אוֹתָהּ,  כָּךְ

לָשֶׁבֶת, בְּשֵׂעָר לֹא עָשׂוּי.

 

בַּת קֵיסָר גֶּרְמָנִי וְתֶרֶז מָרִיָהּ,

בְּשֵׂעָר גְּבַהּ-גַּלִּים כְּמִגְדָּל,

כֹּה גֵּאָה, עַד נָתְנָה אֶת רֹאשָׁהּ

אֵין בְּרֵרָה תַּחַת הַגַּלְגַּל.

 

יוֹשֶׁבֶת לָהּ בְּלִי תִּסְרֹקֶת

גַּם בְּלִי רֹאשׁ, בְּחוּג אַמּוֹתֶיהָ,

אֲצִילוֹת בְּלִי שֵׂעָר, בְּלִי פְּסֹקֶת,

גַּם בְּלִי רֹאשׁ, מַמָּשׁ כָּמוֹהָ.

 

בְּכָל זֶה  אֲשֵׁמָה הַמַּהְפֵּכָה

וְתוֹרוֹתֶיהָ הַנְּלוֹזוֹת

 תּוֹרַת ווֹלְטֵר, רוּסוֹ, זַ'ן זַ'ק,

 וְהַגִּילוֹטִין בְּכָךְ עוֹשׂוֹת.

 

אַךְ לִי נִדְמֶה, כָּל כָּךְ פָּשׁוּט,

כְּאִלּוּ כָּל אֵלֶּה, בְּנוֹת אֱנוֹשׁ,

לֹא יוֹדְעוֹת עַד כַּמָּה מֵתוֹת הֵן,

כִּי זֶה מִזְּמַן הֵן אִבְּדוּ אֶת הָרֹאשׁ.

 

גַּנְדְּרָנוּת, חַנְפָנוּת, נִעְנוּעֵי גֵּו,

נִמּוּסֵי סְרָק לָהֶן, רֵיקִים בְּלֹא טַעַם,

קִדּוֹת וּכְפִיפוֹת, הַעֲמָדַת פָּנִים,

 שֶׁל שׁוֹעִים, אַךְ בְּלִי רֹאשׁ הַפַּעַם.

 

עַלְמָה  אַחַת כָּאן מְבִיאָה

מִטְוֶה שֶׁל לְסוֹטָה:

הַשְּׁנִיָּה אוֹתָהּ מַגִּישָׁה

לַמַּלְכָּה, וּנְסוֹגָה.

 

שְׁלִישִׁית בָּאָה וְגַם רְבִיעִית

כּוֹרְעוֹת בְּהִשְׁתַּחְוָיָה:

וְעוֹד אַחַת, בְּאֵין רֹאשׁ,

גַּם בְּלֹא כָּל עֲוָיָה.

 

אֶת שְׂרוֹכָהּ לְהַתִּיר

בָּאָה כָּאן עַלְמָתָהּ.

 עוֹד אַחַת, בְּיָדָהּ

מְבִיאָה שַׂלְמָתָהּ.

 

שַׂרַת הַטֶּקֶס, לִבְנַת שָׁדַיִם

עַל חָזָהּ מְנִיפָה,

וּבְאֵין רֹאשׁ, מֵאָחוֹר

חִיּוּכָהּ, בִּכְפִיפָה.

 

מִבַּעַד לִצְעִיפֵי הַחַלּוֹן

מַבַּט סַקְרַן הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרֶקֶת,

אַךְ בִּרְאוֹתָהּ אֶת הָרוּחַ הַמִּסְכֵּן

הִיא נְסוֹגָה נֶחְרֶדֶת.

 

 

 

  

 

 

 Hofdamen – עלמות החצר

Maria Antoinette.

 

Wie heiter in Tuilerenschloss

Blinken die Spiegelfenster,

Und dennoch dort am hellen Tag

Gehn um die alten Gespenster.

 

Es  spukt im Pavillon de Flor'

Maria Antoinette:

Sie hält dort Morgens ihr  Lever

Mit strenger etiquette.

 

Geputzte Hofdamen. Die meisten stehn,

Auf Tabourets andre sitzen;

Die Kleider von Atlas und Goldbrokat,

Behängt mit Juwelen und Spitzen.

 

Die Taille ist schmal, der Reifrock bauscht,

Darunter lauschen  die netten

Hochhackigen Füßchen so klug hervor,

Ach, wenn sie nur köpfe hätten!

  

Sie haben alle keinen Kopf,

Der Königin selbst mankieret

Der Kopf, und Ihro Majestät

Ist deshalb nicht frisieret.

 

Ja, sie, die mit thurmhohem Toupet

So stolz sich konnte gebahren,

Die Tochter Maria Theresia's,

Die Enkelin deutscher Cäsaren,

 

Sie muß jetzt spoken ohne Frisur

Und ohne Kopf, im Kreise

Von unfrisierten Edelfraun

Die Kopflos gleicherweise.

 

Das sind die Folgen der Revolution

Und ihrer fatalen Doktrine;

An Allem ist Schuld Jean Jaques Rousseau,

Voltaire und die Guillotine.

 

Doch sonderbar! Es dünkt mich schier,

Als hätten die armen Geschöpfe

Gar nicht bemerkt,  wie todt sie sind,

Und dass sie verloren die Köpfe.

 

Ein leeres Gespreize, ganz wie sonst,

Ein abgeschmacktes Scherwenzen –

Possierlich  sind und schauderhaft

Die kopflosen Reverenzen.

 

Es knixt die erste Dame d'atour

Und bringt ein Hemd von Linnen;

Die zweite reicht es der Königin,

Und beide knixen von hinnen.

 

Die dritte Dam' und die vierte Dam'

Knixen und niederknieen

Vor ihrer Majestät, um ihr

Die Strümpfe anzuziehen.

 

Ein Ehrenfräulein kommt und knixt

Und bringt das  Morgenjäckchen;

Ein andres Fräulein knixt und bringt

Der Königin Unterröckchen.

 

Die Obermeisterin steht dabei,

Sie fächert die Brust, die weiße,

Und in ermanglung eines Kopfs

Lächelt sie mit dem Steiße.


 

Wohl durch die verhängten Fenster wirft

Die Sonne neugierige Blicke,

Doch wie sie gewahrt den alten Spuk

Prallt sie erschocken zurücke.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

6 תגובות

  1. היי משה
    היו ימים, הנושא והצורת כתיבה, כל כך עדין, התרגום שלך ללא ספק שומר על המקור, הפתלתל.
    אתה ממש ארגת שיר.
    להתראות טובה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה גנן