מחשבות על הכיסא הריק

השיר שהכניס ידידנו המשורר יוסף עוזר למטענו עם צאת השבת כמו בא וליווה את מחשבותי על הכסא הריק. אלא שהכיסא הריק שאני מדבר בו איננו כיסאו הנטוש של מוכר פרחים בשבת, בעיר זו או אחרת, אלא כיסא הניצב מול הים, או יותר נכון, שריד של כיסא שניצב מול הים. 
מדובר בפסל הכיסא שהוצב על אחד מצוקי הכורכר במבואותיה הדרומיים של עיר מגוריי – חיפה. 

אותו פסל, היה תחילה פסל תלת מימדי. כלומר, לא כיסא רגיל במידותיו ולא כיסא כלל אלא מסגרת של כיסא בלבד, ללא הריפוד והמשענת. מסגרת של כסא גדל מימדים שהוצבה מול הים כמו קוראת לכל הממהרים על הכביש לנטוש לשעה קלה את הגה המכונית ולעלות, לשבת ולהתבונן בים יחד עם אותו ענק אלמוני שמביט בים במשך כל שעות היממה.  

ומדוע קרא הפסל לנוסעים בכביש להתבונן בים ? 
כאן אני נזכר באבחנה ששמעתי פעם מדורון נשר, הסופר והתסריטאי, בזמן לימודי בבית צבי. 
הוא היטיב לתאר את האנשים שעומדים מול הים ומדברים. 
"מעיפים רפליקות" – כך נדמה לי שאמר. 
לכאורה – רק עם הים יוכלו לשוחח. כמו אותו עגלון בן דמות היגון מסיפורו של צ'כוב.

ובחזרה לפסל.
הפסל הנפלא לא שרד ימים רבים. 
כוחו היה כה גדול עד שאנשים רבים לא עמדו בפיתוי ורצו להנציח את עצמם לצידו של אותו ענק דמיוני על הכיסא. 
ולאחר שסיימו להנציח את עצמם התמלאו זעם על אופציית ההתבוננות שהציע להם אותו ענק ושברו וניתצו את הפסל לרסיסים. (כמדומני). 

או ייתכן, והרשויות, משראו את העליה לרגל למרומי הצוק מעל הכביש המהיר, פנו אל האומן (שבעוונותי – באמת בעוונותי – אינני יודע את שמו) ודרשו מממנו להסיר את הפסל. 

ובכל מקרה – התוצאה – כמו שקורה פעמים רבות במציאות – נמצאה פשרה:
הפסל התלת  מימדי הוסר ובמקומו הוצב פסל חדש: חתך אורך של מסגרת כיסא. 
כך, מחד, לא יוכלו האנשים עצמם לשבת (ממש) על הפסל, אך מאידך, לאותו ענק דנידיני היושב מול הים יישמר מקומו בכותל מערב.