קינת הסופר

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

גם המו"ל שלי לא יפתח בסטה בשבוע הספר. לא שזה אובדן כה גדול. ממילא חנויות הספרים הפכו לשוק אינסופי ושנתי של מבצעים על גבי מבצעים. הספר שלי למשל הצטרף למבצע "קנה צנצנת קפה וספר בשמונים ₪". לא פירטו מה טעם הקפה…

לאור הדברים הללו, לא פלא שבחלומי בלילה חלמתי שאני עושה מין בית פתוח, ופתאום מגלה שכל מיני ארחי-פרחי גנבו לי את כל העותקים של ספרי הקודם, ההוא שהצלחתי להציל בעור שיניי מגריסה אכזרית.

עברו כמעט חודשיים מאז שספרי החדש, החמישי, ראה אור, והנפילה כנראה מגיעה רק עכשיו. אני שואלת את עצמי לפשר מצב רוחי המדוכדך, ועונה לעצמי: נו, מה את מתפלאת? למה חיכית? לעזרה? לחיוכים? לשמחה? לקבלת פנים מלכותית?

אולי לשמחה לאיד, זה כן. כל מיני מכרים המושכים בחוטים מתנדפים ברגע שמבקשים מהם עזרה. הוצאות ספרים קטנות, גם כאלה השייכות לאיגוד הסופרים, כמו ההוצאה שלי, לא מצליחות להילחם בהוצאות הענקיות שמושלות בשוק. וליחצן ספר זה קשה מתמיד. אנשים שמבטיחים שיעזרו, נעלמים. כולם נאבקים על מקום צר מלהכיל. הדינזואורים מצליחים לשווק את הסחורה שלהם בכל מיני טקטיקות אלימות, ומי שקטן יותר נאלץ להידחק בין הסדקים. ולא שיש הרבה כאלה. המקום מתפוצץ מספרים.

אז מה, לבכות שוב על השומים והבצלים שהיו פעם? על ספרי הראשון שיצא לפני מעל ל-17 שנים, בימים שבהם יצאו הרבה פחות כותרים, היו יותר חנויות ספרים עצמאיות, ובכלל, הכול פעל נכון יותר, הוגן יותר? למי זה יעזור?

והלוא, גם אז בכיתי. מסיבות אחרות. היתה יחצ"נות מקסימלית, היו ארבעה ראיונות, שבעה חודשים הספר היה בחנויות. אז מה? למי זה שינה? ספרים הולכים, ספרים באים. האם משנה שאחד מעורכיי, איש מכובד מאוד ורב מעללים, אמר על ספרי השלישי שהוא יצירת מופת גאונית? ממילא איש לא טורח לקרוא את ספריי, כמו עוד המון ספרים של סופרים אחרים.

זה שנים שהמצב הוא כזה: יש ספרים שנועדו לקריאה, הלוא הם ספרי הספרות הפופולרית, ויש ספרים שמכתירים אותם בהילה איכותית בגלל כל מיני סיבות, רובן חוץ ספרותיות. איזה עורב רעשני הכתיר, והזרזירים מחרים-מחזיקים אחריו. הלוא גם זה רק מקרה, אם התפרסמת או לא. ושאר הספרים – והם הרוב – נקברים בתהום הנשייה. עשרים ושש שנים אני עוסקת בתחום הזה, וראיתי לא מעט ספרים טובים שנקברו. ולמי אכפת?

לאותה הוצאה חביבה והוגנת דווקא, שמידיה הצלתי את ספרי השלישי מגריסה, אמרתי: אז מה, ספרים הם באמת מלפפונים ועגבניות, אה? נמכרים על משקל בשקל, ונגרסים בטונות. ובאמצע יש חיי מדף קצרים, עניין תקשורתי זעום, ושוב שקיעה לתהום הנשייה.

ואם היינו, הרוב המכריע של הסופרים, זוכים לפופולריות ולתהילה שבה זוכים רק מעטים, האם היינו מרוצים? כנראה שלא. אז בוודאי היינו בוכים על דברים אחרים. לא כיבדו אותנו מספיק, לא תימרצו אותנו כמו שחשבנו שצריך לתמרץ. לא זכינו בפרס זה או באחר. תמיד יהיו סיבות לבכות ולהתמרמר.

אינני שואלת את עצמי מדוע אני כותבת, כי לכתוב אני כנראה זקוקה, אחרת לא הייתי משקיעה שנים כה רבות בכתיבת רומנים. בשנים של הכתיבה (שאצלי הן ארוכות בהרבה מהדימוי של הריון ולידה, שכן הן אינן אורכות חודשים, אלא שנים ארוכות), אני לא שואלת את עצמי בשביל מה אני כותבת, אם אחר כך רק מעטים קוראים את ספריי. אני גם מספיק בשלה, מפוכחת, משופשפת ובעלת ניסיון כדי לדעת שאין קשר בין כמות הקוראים וההצלחה בקופות או אצל המבקרים, לבין איכות הכתיבה. אין כאן שום מדדים להצלחה.  

אבל בכל פעם זה כואב מחדש. גם כשכבר לא מחכים לכלום, זה כואב.