יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
יש ימים או זמנים שמעדיפים לא לזכור אותם. אתמול נזכרתי בכמה ימים כאלה בחיי. ראיתי את סרטו של קץ לואץ' "לחם ושושנים", על ההשפלות שעוברים בארה"ב העובדים המנוצלים מדרום אמריקה, אלה שגונבים את הגבול בין מקסיקו לארץ האפשרויות כדי לשפר את תנאי חייהם. ונזכרתי בשלושה ימים שבהם הבנתי מה זה להרגיש עובד זר בארץ שרואה בך משרת ועבד נטול פנים.
זה היה בסוף שנות התשעים. אחרי 11 השנים הטובות בעיתון "על המשמר", כמבקרת קולנוע שעבודתה הייתה בילוי אחד גדול, אחרי שנסעתי לפסטיבלים ברחבי העולם, פגשתי כוכבים ורקדתי במסיבות קוקטייל בבתי שגרירים, העיתון שלי נסגר. עברתי לעיתון "דבר" לשנה, אבל בשנת 1996 גם הוא נסגר. ולא מצאתי שוב עבודה במקצועי: מבקרת קולנוע. אז החלטתי לחיות כמה שניתן מהפיצויים שקיבלתי מ"על המשמר". אחרי שנתיים וחצי גם הם נגמרו. בזמן הזה הספקתי לסיים לכתוב שני רומנים תקועים, ובסך הכול החופשה הזו הועילה לי, אבל לא ידעתי מה ילד יום. במה אעבוד?
וכך קרה שבטרם מצאתי לי מקצוע חדש – עריכה – חייתי חצי שנה ללא כסף, בעיקר על אובר דראפט וצלצולים מהבנק חדשות לבקרים, והרבה הרבה פחד.
יום אחד סיפרה לי אחותי, שחברתה סיפרה לה שמכריה יזדקקו לבייביסיטר לילדיהם למשך שבוע עד עשרה ימים, והכסף טוב. שמחתי והחלטתי ללכת על זה.
היה מדובר באנשים עשירים בווילה באפקה הסמוכה לביתי. היא היתה יהודיה אמריקאית צעקנית, הוא צבר גס רוח. אחיה של האמריקאית ואשתו באו לחופשה מארה"ב, עם שני ילדיהם הפעוטים, בני השנה וחצי והשנתיים וחצי. ברוך השם אני יודעת לטפל בילדים, הלוא גידלתי את בת אחותי. אז חשבתי שזה יהיה קל ונעים, ועוד ארוויח כסף טוב, כי הם רצו מישהי איכותית והסכימו לשלם על כך.
נאמר לי שהם בסך הכול יזדקקו לי לשש-שבע שעות ביום, כי בכוונתם לטייל מעט ולחזור כל יום בשעות אחר הצהריים המוקדמות. אלה היו התנאים. הם במפורש ביקשו בייביסיטר, ולא אומנת לשעות רבות. לו ידעתי שמדובר במשהו אחר, הייתי מסרבת על המקום.
יום לפני שהתחלתי בעבודה, נפגשנו. הם רצו לדעת בידי מי הם מפקידים את היקר להם. שוחחנו, סיפרתי להם מה מקצועי, סיפרתי להם שאני סופרת ושכבר הוצאתי שני ספרים. נדמה היה שהם מאוד מרוצים שזכו בבייביסיטר כמוני, "מישהי איכותית", כפי שביקשו מקרובתם להשיג להם.
אבל כבר ביום הראשון לעבודה הם התחילו להתנהג כאילו אני עבד שלהם. הם חזרו בשמונה בערב, במקום בשלוש-ארבע אחר הצהריים, כפי שהבטיחו. וכל מי שטיפל בשני פעוטות שובבים וההיפראקטיביים, יודע כמה זה קשה, ושזה מטורף לעבודכך במשך שתים עשרה ברציפות, עם ילדים קטנים שמתרגשים מאוד מכך שאינם בביתם, שנלקחו מכל מה שמוכר להם ומכל האנשים המוכרים להם, ולפיכך התנהגו ביתר היסטריה ואי מנוחה, עם התקפי בכי לרוב.
כאשר חזרו ההורים, הבעתי תרעומת על כך שהם לא עמדו במילתם לחזור בזמן, והרי אינני אומנת, אלא רק בייביסיטר. והם הבטיחו שלמחרת יחזרו בזמן. למחרת הם חזרו אפילו יותר מאוחר, בעשר בלילה, ואני נאלצתי לטפל בפעוטות שלהם במשך 14 שעות ברציפות. שוב, הכסף היה טוב בהחלט, אבל כסף לא עונה על הכול. מבחינתי זה היה מעל ומעבר לכוחותיי להתמודד עם שעות עבודה כאלה. וכשהבעל הציע שישלם יותר – שוב, כאילו שכסף יענה על הכול – הסברתי לו שזה לו האישו, הבעיה היא שהם ביקשו בייביסיטר לכמה שעות, ובסוף מנחיתים עלי עבודה של אומנת לשעות ממושכות. והלוא אינני אומנת. בשביל זה היה עליהם לחפש אומנת מקצועית.
ולא היה אכפת להם בכלל. הם התייחסו אלי בדיוק כפי שהם מתייחסים אל האומנת המקסיקנית שגרה אצלם והם מעבידים אותה שעות עם הילדים. ולא שאני נעלה מאומנת מקסיקנית, אלא שמכך ראיתי את יחסם ל"עובדים" שלהם, שלמעשה היו העבדים שלהם. גם הילדים התייחסו אלי בגסות, כי כך למדו מהוריהם לנהוג ב"משרתים".
וזה לא היה הכול. לא רק הילדים נהגו בי כך, גם בעלת הבית. כשישבתי בסלון עם הילדים, והיא ישבה עם חברים, הם דיברו על משהו, שאלו אם יש בצלצלי שאלוט בארץ. מיד פתחתי את פי להגיד שכבר יש לקנות אותם כיום בכל סופר. והם אפילו לא הביטו לעברי, אפילו לא הגיבו, אלא המשיכו בשיחה כאילו הייתי אוויר.
דבר כזה בדיוק קורה לגיבורים בסרט "לחם ושושנים". והלוא הם מקסיקנים נחותים בעיני האמריקנים הלבנים. והנה אני, יהודיה כמוהם, שגרה בסמוך להם, ברמת אביב גימל, בדירה ששווה לא הרבה פחות מהווילה שלהם, שהנני סופרת ומבקרת וכו', וזה מעניין אותם כקליפת השום. לא אדם הם ראו לנגד עיניהם, אלא משרתת. מרגע שהפכתי למטפלת הילדים, לא הייתי אדם יותר, ולא משנה מי אני ומה אני. וגם לו הייתי איזו "עלובת נפש", אז מה? אז זה נותן להם רשות להתייחס ככה לבנאדם, כאילו היה אוויר?
למחרת, בעלה הצבר גס הרוח של היהודייה האמריקאית הצווחנית, אמר לי, "איפה השחור?" לרגע ולא הבנתי. הוא אמר את זה כאילו ירק בוטן מקולקל מהפה. ואז הבנתי שהוא מתכוון לגבר הגנאִי יפה התואר והחסון שניקה את ביתם. ואז הוא אמר, התיז מהפה שלו, יותר נכון: "זה לשחור!" והצביע על מעטפה עם שכרו של המנקה, "תגידי לו לקחת כשתראי אותו".
באותו רגע הרגשתי כחלק מה"הֵלפ", כמו שקוראים האמריקאים לעוזרי הבית שלהם. הנה גם אני הפכתי ל"הלפ". ואין דבר שיזעזע אותך ויעמיד אותך במקום, ויסביר לך איך מנוהל העולם הזה, לפי צבעים וייחוס ומקצוע – יותר מהתנהגות מעמדית מנוולת ובוטה כזו.
וגם זה לא היה הכול. היטב ראיתי כיצד רעייתו השיקסה של אבי הילדים, וגם אמה הבלונדה הנרגנת, מביטות בי כאילו ראו "נייטיב" שחור מפלסטינה. בעיניהן, לא הייתי אלא משרתת שחורה, בדיוק כמו המשרתות שלהן ממקסיקו. הן התייחסו אלי באותו האופן בדיוק, וביום השלישי, כאשר האישה לא מצאה את טבעת היהלומים שקנה לה בעלה להולדת הבת, היא פנתה אלי בפנים מכורכמות ושאלה אותי אם ראיתי אם הטבעת במקרה, ורמזה שלקחתי אותה "בטעות".
זה היה באמת לא ייאמן. רציתי להגיד לה, "מותק, הרי הבית שלי שווה יותר מכל הבתים מעץ שיש לך ולבעלך בדרום טיז אל נאבי בטקסס. אני צריכה את הטבעת המצ'וקמקת שלך?" אבל בתוכי ידעתי שמזל שהיא לא הביאה משטרה או משהו, עוד יכולתי להסתבך בגלל העלילה המטומטמת שלה, ובגלל שהיא רואה בכל "הלפ" גנב פוטנציאלי. אחר כך סיפרה חברתה של אחותי, שהכירה אותם, שהגיברת מצאה את הטבעת מתחת למיטה. אבל ברור, דבר ראשון מאשימים את "ההלפ" השחורים והנחותים.
אחרי שלושת הימים האיומים הללו אמרתי לגבר שיחפשו להם פריירית אחרת. מיד הוא התנדב לשלם לי עוד, אבל למזלי, לא הייתי זקוקה נואשות לכסף כמו אנשים שבאמת זקוקים לכך, ולכן נאלצים להתבזות בעבודות שבעיקרון לא מבזות את בעליהם, שהרי לא העבודה מבזה את האדם – אין כל פחיתות כבוד לטפל בילדים או לנקות בית – אלא שהמעסיקים הם אלה שמבזים אותך, הם אלה שהופכים את העבודה לבזויה.
אין ספק שזה היה "שיעור".
מכירה את זה – נורא.
עבדתי בשכירות אצל כמה בוסים אמריקאים חייכנים, מדברים בנחת, השקפות ליבראליות, זכויות אדם וכל זה.
מאחר ומדובר בהצטברות של שנות עבודה לא מעטות מסקנתי היא:
מדובר בסוג צבוע במיוחד של בני אדם. רודף בצע באופן שרוב הישראלים גסי הרוח היו מתביישים בפני עצמםלחמוד כך.
אנשים שלא בוחלים לשקר ללא הנד עפעף, לעבור על כל חוק או אתיקה בסיסית.
ובאמת היתה לי הרבה פעמים הרגשה שהעובדים הם בסך הכל ילידים שיש לסבול, להתנהג אליהם בסלחנות אדנותית ולנצל כמה שיותר.
קרה לי לא פעם. אם כי יש גם אנשים אחרים. לפעמים הם לא שיכיים לדור שלנו. אלא לדור קדום יותר שעוד כיבד.
בקשר לזרות, אני זוכרת שהייתי בגרמניה, והייתה מסיבת קוקטיל עם עוגות וקצפות ואני וחברתי היינו אמורות לשמור על הילדים והגיעו עוד אומנות כי האנשים שהתארחו בקוקטיל היו מהסוג שמחזיק משרתים וסיסים.
ניגשתי לעוגות מורעבת, לטשתי עיניים, ומיד גורשתי למטבח ומנאמר לי ששם אקבל משהו.
אבל במטבח היה רק צ'יפס מיושן, בו התחלקו כל העובדות. הייתי צעירה מאד ממש חסרת ניסיון בעולם אבל כבר אז קומם אותי שיש אנשים שלא רואים באדם השני שווה להם.
כלומר, לעובדים הם לא נתנו כלום, והם חגגו על האוכל הכי מעודן שיש.
סבתי ז"ל אף היא ארופאית הייתה הפוכה לחלוטין, היא העניקה לעובדת האיטלקיה שלה הכל, אפילו ויתרה על שטח שהיה שייך לה בקומה התחתונה, עד שהעובדת ניכסה אותו לעצמה.
ולמרות הכל, היא תמיד הזדהתה עם מאריה, ועם בעלה האיטלקי והכפר שלהם.
ואוי למי שאמר עליה מילה.
אני חושבת שהיא גם הורישה לה משהו.
אולי זה מפני שהיא הייתה מדור אחר.
את אחיה שחי בדרום אמריקה היא סירבה לבקר כי לא תפקוד מקום שבו העשירים חוגגים על חשבון העניים.
על הדוגמא הזו גדלתי.
שלא לדבר על סבי ז"ל שהיה רב והיה מוריד מעליו את הז'קט של החליפה החדשה שקנה למען קבצן.
וסבי זה כשבא לארץ, אמר שלעולם לא יתגורר פה, כי כל הכנסת האורחים החסידית שגדל עליה נעדרת מכאן.
וכל איש משתקע בד' אמותיו.
זה היה בתחילת שנות השבעים. ונראה כי דבריו שנשמעו אז תמוהים הפכו לנבואה.
יעל! הפתיחות שלך וגילוי הלב שלך כאן בבלוג מאד מוצאים חן בעיני. יפה שאת מסוגלת לדבר כאן על כל דבר מבלי להסתיר.
פוסט חשוב ועוכר שלווה מדומה
כתבת כל כך חי, שזה נקרא כמו סרט ממש.
אני זוכרת ניואנסים דומים מבייביסיטינגים שהייתי עושה כנערה כשגרנו בארה"ב,
אבל זה היה פחות בוטה ממה שמתואר כאן, הרבה פחות בוטה.
אני חושבת שמדובר גם על עניין של צבע עור, עד כמה שבימינו זה נשמע מופרך.
בדיוק היום דיברתי על זה עם מישהי חשובה, על כך שאפילו אני, ה"קצת" כהה, כלומר הלא-בלונדינית והלא-שטינית, הרגשתי סוג של אפלייה בתוך החברה ההומוגנית הבהירה יחסית בה חייתי כילדה.
ומי שלא חווה את זה לא יבין ויצקצק מפה ועד השמיים ויגיד שאין דבר כזה.
לגמרי, רוניתי. חותמת על כל מילה שלך ועל כל מילה של יעלה. וזה כל כך עצוב שזה נשמע סרט, אבל זאת לגמרי המציאות בכל כך הרבה מקומות בעולם.
וגם בארץ.
אוי, איזה שיעור נורא, יעל. אבל הכניסי אותם לספר שלך. לפי איך שכתבת עליהם, ממש מתאים. לפחות ייצא לך משהו מן העינוי 🙂
גיברת, תלמדי לקרוא. לא כתבתי את זה כדי להתבכיין על שלושה ימים מחיי, אלא כדי להראות את יחס המעבידים למנקים ולמטפלים שלהם. אני כולה עברתי שלושה ימים, אבל רבים חיים ככה חיים שלמים!!!!! והרשימה נכתבה כדי להראות שהנה, אפילו כשהאדם הוא משכיל וכו', ברגע שהוא מטפל בילדי המעסיק או מנקה את ביתו, הוא הופך בלתי נראה. המעסיק בכלל לא רואה אותו יותר כאדם. בכך שאני משתמשת בהתנסות הקטנה והפרטית שלי, אני מנסה להראות כאן משהו גדול יותר וחשוב יותר. אני אישית לעולם לא אקח אדם לנקות את ביתי, ונניח לו עשיתי זאת, הייתי מתייחסת אליו כשווה אלי. אבל רוב האנשים לא עושים זאת. תביטי בסופר כיצד מתנהגים חלק מהקונים אל קופאיות, שחלקן בעלות תארים אוניברסיאיים ומשכילות מאוד. ולא שאדם בור ראוי ליחס מבזה, חלילה,
אלא מה שאני אומרת הוא, שאפילו אם אדם הוא משכיל, גם אז רואים אותו המעסיקים כבזוי. שוב, כאשר אדם מטפל בילדיך או מנקה את ביתך, אתה ישר רואה בו זבל. אז על אחת כמה וכמה כשמדובר באנשים באמת פשוטים ולא משכילים. אין כאן שום התבכיינות אישית, כי כולה זה קרה לי שלושה ימים עלובים מחיי. יש כאן אמירה כוללנית על העולם באמצעות דוגמה קטנה שהבאתי מחיי. קאפיש? כך שבמקום להיטפל לזוטות, תתחילי לחשוב איך להתנהג יפה יותר לאנשים שאת מעבידה כאומנת, בייביסיטר או מנקים בביתך.
שירי – יעל צודקת.
כולנו שוגים ונופלים ביחס מתנשא על הכפופים לנו
וחשוב שיספרו דברים כאלה
אפילו שזה קרה לה במקרה ולשלושה ימים בלבד.
אני חשבתי שצריך אומץ לספר דבר כזה.
לא כל אחד היה חושף את עצמו ככה.