דיבוק דבק צא!

נו, אתם רואים? אני לא יכולה להתנתק מכם. מכורה. מורעלת.

 

ואת הפוסט ההוא כבר הורדתי, פחות מעשרים וארבע שעות מעלייתו, כי כולם כבר בטח קראו. אז בא הסוף לזה.

 

ופשוט הייתי חייבת לדבר קצת על ביקורת, ועל איך לתת ביקורת, ועל מחמאות ופרגון, ועל קהילה, ועל קהילה של יוצרים, ועל אנושיות בכלל.

 

אני לא יודעת כמה פעמים שמעתי מאנשים וקראתי כאן שלא אחת דביק אצלנו, שאנחנו מרעיפים מחמאות ומחבקים זה את זה יותר מדי, ושזה חונק יצירתיות, והופך קהילת יוצרים לבית גיל הזהב או לחוג ריפוי בעיסוק.

 

אז אישית, אותי חיבוק דווקא מפרה ומעודד וגורם לפרץ של יצירה. הפריה הדדית קיימת בעיני דווקא במקום שבו יש מתיקות רחמית. טוב, לפחות אצלי זה ככה. ייתכן שישנם אנשים שפועלים דווקא כשדופקים להם על הראש. אינני יכולה להתווכח עם סוג אחר של אישיות וצרכים רגשיים.

 

שנית, לא פעם מאשימים דיאלוג "דביק" שכזה בשקריות. אצלי לפחות, זה מעולם לא שקרי. מי שמכיר את ה"נפלא!" ו"מקסים!" שלי, יודע שאני כותבת את זה כי ממש אהבתי ונהניתי. אם אינני אוהבת משהו, אני מעדיפה לצאת מהפוסט ולא להשאיר עקבות. יש כאן אנשים שאני אוהבת, ולא בא לי לפגוע בהם, גם אם במקרה לא אהבתי. (אגב, אל תבינו מזה שכל מי שאני לא מגיבה לו, אז לא אהבתי. פעמים רבות פשוט אין לי זמן ואז אני לא נכנסת לשום פוסטים, או נכנסת רק לאלה החביבים עלי באופן מיוחד. לגיטימי, לא? אני לא חיה באתר, למרות שישנם אנשים שנדמה להם שכך הוא הדבר. לפעמים אני לא נכנסת במשך כמה ימים, ובדרך כלל אני נכנסת לא יותר מפעם ביום, לזמן קצר, ככה לרפרף על פוסטים, ובדרך כלל אני גם לא קוראת תגובות – צריך גם לעבוד בחיים.).

 

בכל אופן, זו תרבות הדיון שלי: שאני מגיבה רק אם הנושא מעניין אותי, או מציינת על יצירה שאהבתי אותה. לא מכבירה במילים, כי אין לי הרבה זמן. ומעולם לא כתבתי תגובה מעליבה לאיש. שוב, כזו אני. אבל מי אמר שרצוי וצריך לנהוג ככה?

 

אז זהו, שאני כן מאמינה בזה כדרך התנהלות בעולם, ובעולם הוירטואלי על אחת כמה וכמה. שמעתי כאן המון טענות שבגלל הדביקות אי אפשר להשמיע ביקורת של ממש על יצירה.

 
וכאן אני שואלת: מהי ביקורת של ממש? להעליב זה ביקורת של ממש? להשתמש במילים פוגעניות זה "ביקורת עם שיניים"? מי קבע?

 

שימו לב שביקורת ספרותית בעיתונות מיועדת בעצם לקורא, לא לסופר. מטרת הרשימה לגרום לקורא הנאה, קטרזיס ועניין, חוץ מאשר לתת לו כלים לפענוח היצירה ולהכרות ראשונית עמה. 

 

במשך השנים הרבות שלי בביקורת (קולנוע וספרות), אכן צלבתי לא מעט קולנוענים וסופרים, אבל תמיד ראיתי זאת כחלק מאותה תרבות עיתונאית: אחרי הכול אני כותבת לקורא, שרוצה מידע וקצת שעשוע לשוני ונהנה לקרוא קצת חרפות משעשעות ושנונות, ככה זה, אין מה לעשות. אין למה שאני כותבת דבר עם היוצר. 

תאמינו לי, כמבקרת, מעולם לא השליתי את עצמי שהביקורת שלי "תאיר את עיני היוצר", גם אם היא מפרגנת, וכמבוקרת על אחת כמה וכמה. ואני בכלל לא מדברת על המבקרים שקטלו את ספריי ולדעתי לא הבינו מילה ובספק אם קראו יותר מחמישים עמודים, אלא על אלה שאהבו. תאמינו לי, לא למדתי מאומה מהביקורת שלהם, כי היא חסרת משמעות.

 

אני חוזרת על זה שוב: ביקורות עיתונאית מיועדת לעיני הקורא בלבד. המבוקר יכול להיעלב, או להשמין מנחת, אבל התובנות זניחות מבחינתו. (אגב, כבר כמה פעמים שדפנה שחורי ואני דנו בזה בפוסטים, והבטחתי שיום אחד אפרסם את גילוי הדעת שלי לגבי אפסותה של הביקורת, ואעשה זאת בוודאי באחד הימים.)

 

אבל כרגע אני חוזרת שוב לביקורת שלפני, ליצירה לפני שפורסמה בדפוס. מה משמעותה של ביקורות לכתב יד, או ליצירה טרייה שהועלתה זה עתה בבלוג?

 

כאן אכן ישנה משמעות לביקורת, כי ניתן לתקן. אבל מהי "ביקורת פרודוקטיבית", כמו שאומרים? יש דבר כזה? ואני טוענת שיש, ואין לה דבר וחצי דבר על חרפות וגידופים ולקבוע בשרירותיות שיצירה היא "חרא ואפס וזבל ובנאלית ומטומטמת ופרימטיבית ובזויה".

 

אביא כמה דוגמאות מחיי הארוכים והמפרכים כסופרת. על כתב היד של ספרי השני "רואות מכאן את כל העולם", אמרה לי חברתי הוותיקה, המשוררת, המבקרת והעורכת תמר משמר (שאני מקווה שתפתח כאן בלוג בקרוב), שלא ברור אם זה ספר לבני נוער או ספר למבוגרים על ילדות. זה הספיק לי, הכמה מילים נבונות ומדויקות האלה שלה, והאיר לי כיצד עלי לשכתב את הספר כדי לעשות אותו טוב ונכון יותר.  אם היו אומרים לי: "תשמעי, זה ספר חרא ואינפנטילי," בספק אם זה היה עוזר לי לשפר את כתב היד.

 

ואני כבר לא מדברת על הביקורת הבונה והמשמעותית שמתרחשת בין סופר ועורך, אותה אני מכירה משני הכיוונים. בלי זה הרי לא הייתה קיימת ספרות שוות ערך. כי אין סופר שלא צריך עורך, ולו רק לליטוש, שלפעמים מסתבר כקריטי ממש.

 

ואביא עוד דוגמה. לספרי השלישי "סוף סוף רומן", אמר לי עורך מסוים שהוא "זבל, ושאגנוז אותו". מובן שלא עלה בדעתי לעשות כן, וכעבור זמן קצר הספר התקבל בארבע הוצאות טובות, מהם בחרתי באלי הירש ודני דאור מ"חרגול" כדי שיוציאו אותו.

 

אז מה זה אומר? האם זה לא אומר בעצם שלהגיד "חרא" זה סובייקטיבי לגמרי, ורק גורם חרא בלב ליוצר? מה פרודוקטיבי כל כך בביקורת מעליבה ובוטה? ומה חוסם ולא יצירתי בביקורת נעימה ומפרגנת שמפנה זרקור בעדינות לפגמיה של היצירה? מה כל כך משתק וחונק וחוסם בזה? שוב, מי שמעייניי היצירה נפתחים אצלו רק מקורנס שבע טון על הראש, בכבוד. אבל מההתרשמות שלי, רוב היוצרים זקוקים דווקא להגנה ולטיפוח.

 

עכשיו, כולנו יודעים שחלק מהתגובות המעליבות והפוגעניות על יצירות באות מפי טרולים או סתם מעוברי אורח שאוהבים לזרוע מהומה ולמוטט מקום, כפי שקרה לאחרונה. לגביהם אי אפשר לעשות דבר. אנשים מקנאים ורוצים להוציא תוקפנות ורעל, ובלוגייה עם בני אנוש עם מקום אידיאלי לשם לכך.

 

השאלה היא למה בלוגרים רבים בינינו מעלים לא אחת את השאלה הזו, וטוענים כמה דביק פה. ולא פעם צצים כאן בלוגרים שמעוניינים לשנות את השיח הרגוע כאן, בטענה שפרגון הוא צביעות ושקר, ושאי אפשר לצמוח כיוצר בלי ביקורת קשה וחדה. ושוב, באמת? מה זה ביקורת קשה וחדה? שיגידו לי "את חרא"? 

 

אני יודעת שרבים כאן מסכימים איתי לגמרי לגבי ביקורת בונה, שפויה, נעימה ופרודוקטיבית. אני לא כותבת את הפוסט הזה למען המזדהים, אלא למען אלה המתלוננים תמיד כמה דביק כאן, כמה מפרגנים כאן יתר על המידה, אלה שנורא מתפלאים שאנשים נעלבים כאשר פוגעים בהם.

 

אני גם יודעת שישנם הטוענים שזה פשוט סגנון שונה של ביקורת והתנסחות, יש אנשים תוקפניים יותר, יש נעימים יותר – ואני טוענת: בולשיט! כולנו יודעים יפה-יפה מתי אנחנו פוגעים, ואנחנו עושים זאת במטרה לפגוע. ומדוע אנחנו יודעים שאנחנו פוגעים? כי פוגעים גם בנו. אז גם מי שלא רואה ממטר את האחר יודע מתי הוא פוגע. עמוק בפנים הוא יודע.

 

ושוב אני אומרת: אדרבה, תנו ביקורת. מי שמסוגל ויודע ויש לו כוח וזמן לתת ביקורת בונה ליצירה, מה רע. זה נהדר בעיני. אני מאוד מאוד מעריכה ביקורת בונה. לפעמים ברגע הראשון אנחנו מתמרדים למשמעה, אבל ברגע השני, כשאנחנו מבינים מה אמרו לנו, יוצאים מזה לפעמים אחלה דברים. אתם זוכרים מה אמרו על עגנון, שהביא את יצירותיו לליטוש מקסימלי. שהיה יושב עם ידיד או עורך, והידיד היה מעיר הערה בונה, ועגנון היה נכנס לחדר וחוזר כעבור חצי שעה עם טקסט מתוקן ומלוטש.

 

 

אני מציעה (ועכשיו אני סתם בלוגרית כאן, לא "מנהלת") לא לבטל במחי יד את ההרמוניה הנינוחה והנעימה במטע הבננות. יש החושדים בכך, בעינם הצרה, כשאננות מפוהקת של בית אבות. מקום בו אדי החיבוקים מעלים רקב. ולא היה. ממבטי הלא תמיד מתמיד (בגלל קוצר הזמן) אך המאוד בוחן ודקדקני על הבלוגיה, אני רואה הרבה הרבה דברים מעניינים שהתפתחו פה, מבחינה יצירתית.

 

טוב, זהו. אני יודעת שרובכם המכריע מחזיק בדעות האלה שלי, ובגלל זה אתם כאן, כי זה מתאים לכם.

אני רק מקווה שאצליח לשכנע אנשים שאינם מחזיקים בדעה הזו, שיש הרבה כוח בתרבות דיון שקטה, מנומסת והגונה.