יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
אומנם כתבתי בחיי כמה וכמה ביקורות לא מחמיאות על סופרים ישראלים, אבל אינני נוהגת לתקוע את הסכין ולסובב חמישים פעם, כפי שישנם העושים זאת במצפון שקט.
לכן גם התלבטתי אם לכתוב את הרשימה הזו או לגנוז אותה במחשבותיי, ובסופו של דבר החלטתי לכתוב. יש גבול עד כמה תפשוט במקומותינו תרבות "בגדי המלך החדשים".
סוף סוף קראתי את "דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום. אינני חובבת של כתיבתה, למרות שאני מאוד מאוד אוהבת ומעריכה סוריאליזם. אבל אף אחד משניים או שלושה ספריה שקראתי לא נגע בי. הפיקשן שלה משאיר אותי אדישה. אני מבינה את כל המהלכים שלה, הם כל כך שקופים לי, שהיא מייגעת אותי. אני סבורה שהיא אישה חכמה וכותבת מקצועית, ספריה תפורים היטב, אבל מה לעשות, אלי היא לא מדברת. עם זאת, אינני פוסלת אותה, כי כנראה שהיא מדברת ללב אחרים.
אבל להכתיר את ספרה "דולי סיטי" לאחד מהרומנים טובים והחשובים של הספרות העברית? ליצירת מופת? פליז, גיב מי אה ברייק. לא קראתי את הספר כשראה אור בזמנו. בשנה שעברה קיבלתי אותו כאשר יצא במהדורה חדשה, והחלטתי שאם כבר קיבלתי אקרא בהזדמנות.
אתמול קראתי אותו, ושעמום אפף אותי. אינני מבינה מה מופתי בטכניקת ה"בוקס בפרצוף" החוזר על עצמו עד פיהוק בספר הזה. עשרים-שלושים עמודים הספיקו לי כדי לקבל את מנת שאת הנפש של המחברת מהקיום המגעיל. כל השאר פשוט ממחזר את עצמו, ואפקט ההצטברות לא גורם לגועל קיומי, סתם לשעמום.
כבר אמרתי, כל פיתול אצל בלום נהיר לי בבירור. כתיבתה שקופה לי, ומשום כך היא כל כך לא מעניינת, לא מאתגרת. אבל בספר הזה היא כבר ממש חוזרת על עצמה כמו מכונה שלא נמאס לה לשהק את פרפורי גסיסתה.
כבר אמרתי, המיאוס הקיומי והציוני שלה מובהר בעשרים-שלושים העמודים הראשונים. מבחינתי, אחרי שהגיבורה חורטת את מפת ארץ ישראל על גוף בנה העלוב, היה היתה יכולה לסיים את הטקסט. הבנו את הסימבוליזם השקוף. "דולי סיטי" היה יכול להיות סיפור קצר טוב. כרומן הוא שלשלת מילים מיותרת.
ואם מישהו רוצה לקרוא סוריאליזם משובח, נא ילך לערך בוריס ויאן בספרייה וייקח את "חרש הלבבות" הענקי שלו. אני גם מייעצת זאת למבקרים העושים את דרכם עם לובריקנט לתוך הרקטומים של סופרים הנערצים על שום כלום. נא בקרו בספרייה מפעם לפעם, וודאו קודם מה זו באמת יצירת מופת.
ויותר מזה יעלה:
הספיק לי לקרוא ספר אחד שלה ("היכן אני נמצאת" ? זה היה שמו ?)
כדי להבין שהכאוס המטורף הזה לא בשבילי.
אני מחמירה ממך בלהחליט מה טוב בעיני לקרוא.
אני בשום אופן לא מוכנה לחטוף "שאט נפש קיומי" בעקבות קריאת ספר, ולא אוהבת וגם לא אקרא שום ספר שיחבר אותי לחרא העמוק שבחיים, אם המגמה שלו היא שלילית ופסימית.
אני מוכנה לקרוא רק ספרות שבעיני היא בונה.
זה בהחלט יכול להיות ספר על טרגדיה או על קשיים או על תחלואים או סאטירה חברתית או כל סוג אחר, אבל הקו המנחה חייב להיות בונה ומכיוון חיובי, ולא של התעלקות ביצתית על הקורא המסכן ונפשו הרעועה ממילא.
גם סרטיו של פון-טרייר למשל, שאני מודה שכן אהבתי מאד, כולל דוגוויל הגאוני, התלבטתי ביני לביני אם אני מרשה לעצמי לראות אותם.
החלטתי שכן, כל עוד אני צופה בחברה מבוגר אחראי )parental guidance(
שהוא אני המודע.
הקיצר, החיים לא מספיק קשים וכאוטיים בשביל לקרוא את קסטל-בלום ?
האם מזוכיסטיים הננו ?
"אני מוכנה לקרוא רק ספרות שבעיניי היא בונה"
תסלחי לי,
את מורה?
לוחמנית היום, הא ?
אני אחזור על זה:
אני מוכנה ורוצה לקרוא ספרות שבונה, שטובה לי, ולא כזו שמדרדרת אותי.
מצטערת אם זה נשמע לך רדיקאלי,
מותר לי להחליט מה טוב לי ומה לא.
זה לא נשמע לי רדיקלי. זה נשמע לי מאד ילדותי.
אה, ילדותי ?
אני חושבת שאני יכולה לחיות עם זה :))
מעדיפה ילדותי או כל מלה אחרת שיבחרו עבור זה, ולא הורס ומשחית ופוצע.
מהרגע שמנסים, לא רוצים לחזור כבר ….
הייתי מעתיקה לך את השיר "פינגווינים" של רחל חלפי ושואלת מה דעתך עליו. זה מסקרן. יש המון יופי בצד אליו אינך מוכנה להביט. אבל השיר הרבה יותר מדי ארוך, חבל.
אויש, את כל כך לא מכירה אותי, ומרשה לעצמך לדבר כל כך הרבה שטויות …..
אם היית מכירה היית יודעת, שאני לא מתעלמת, שאני מביטה וגם קוראת, גם זבל לצערי, גם דברים שבדיעבד הבנתי שלא טובים ולא בריאים.
אני מפעילה מודעות, ואז יש לי יותר אפשרות בחירה.
ולגבי "ילדותי":
אני בטוחה שגם שלום בעינייך ילדותי וגם להרגיש טוב, זה הרי משעמם …
וגם לבוא נייטרלית או אפילו חביבה לאנשים, זה "ילדותי" ו"משעמם".
כל כך יותר קל לבוא בתוקפנות ומלחמה ולצלוף לכל הכיוונים.
אפילו כייף, לא ?
ידעתי! את מורה!
וזה כביכול טיעון נגד לדבריה של רונית? אוי ואבוי, קראת לה מורה, איך היא תצא מהבית! (אם כבר מדברים על ילדותיות…).
רוניתוש, לי לא אכפת מזוכיזם, כי אני קצת מזוכיסטית כנראה אם אני אוהבת לקרוא ספרים מדכאים. אבל שיהיו טובים ואינטילגנטים ולא יחזרו על עצמם כמו מכונה.
גם "חרש הלבבות" הוא מבעית, אבל בחיי, איזה ספר!!!!!! איזו פרןזה גאונית!!! ובלום לא מבעיתה קיומית ולא נעליים, סתם משעממת ופשטנית. אה, שכחתי לכתןב את זה ברשימה, היא פשטנית, לא רק משעממת.
ולגבי פון טרייר, גם הוא כבר מייגע עד מאוד. שייצא לפנסיה.
:))
צריך גם לך להצמיד Parental Guidance
כשאת קוראת ספר או רואה סרט שלוא דווקא בריא לך.
אני מבינה את מה שאת אומרת, שלפעמים עושים דברים מזוכיסטיים, אבל שלפחות יהיה באיכות.
גם אני לפעמים בזה.
רק אני שואלת את עצמי:
אם אתה לוקח ביודעין משהו שמשחית את הנפש או נגיד הגוף, אבל זה נחשב "חומר טוב" יענו משובח או יקר, האם זה טוב לך או שמגביר את התרמית העצמית ואת המרחק שתצטרך לעבור מחדש בדרך אל עצמך בעתיד ?
אני מניחה שבקוראך שורות אלה בא לך להרביץ לי, אבל אלה הם הרהורים שלי..
בכלל, אתמול היה אצלי בדירה חרדי שהוא רב לשיעור פרטי, אל תשאלי מה אני עוברת כאן …..
🙂
מתה על הכנות שלך ועל האומץ.
תסלחי לי יעל, אבל כתבת שטויות במיץ.
כשהספר יצא הוא היה מהפכני לזמנו. מאז קמו לה כל כך הרבה חקיינים, שלא לדבר על המציאות המטורפת של החיים כאן שנראית בעצמה כמו פלגיאט ליצירה של קסטל-בלום – שלא פלא שהכתיבה נראית לך מוכרת ושטיקית. מסקנה – בפעם הבאה לקרוא בזמן אמיתי.
[זה כמו לקרוא המינגווי אחרי קארבר]
היי מירי, בכל מקום שאני קוראת אותך את מכה מגיבות שסחות לתומן בדֶבֶר השחור: "את מורה".
אז אני מורה לחינוך מיוחד והיסטוריה, אני בטוחה שזה אסון בל יכופר בעינייך וסליחה שאני מגיבה מעומק מעמדי הנחות, אבל לא הצלחתי לקרוא את בלום, הקטע עם הילד שהיא חותכת העיק עלי קשות ונשברתי, כך שאולי היא טובה אין לי מושג.
אגב, אני מכירה אנשים חכמים ומוכשרים שלא יכולים לקרוא את טולקיין, ואני לא מבינה איך לא.. אבל אני משתדלת להמשיך להיות חברה שלהם למרות ואפילו.
סתם התערבתי בשיחה בכדי שאיזו מורה סתומה תתחכך בך, אויה אויה.
אני חושבת שהיא מבריקה. קראתי את "טקסטיל" והתענגתי על כל רגע. את דולי סיטי קראתי ממש מזמן, אז אני לא יכולה להגיד לך מה הייתי חושבת עליו היום. זכור לי שהוא זעזע אותי.
אני חושבת שאם מטרת הספרות היתה להיות נחמדה ובונה לפחות מ80% מיצירות המופת בעולם היו נמחקות.
שימי לב מה כתבתי: "בונה", בהחלט לא "נחמדה".
ומבחינתי 80% לא רלוונטי לי באמת.
תסלחי לי שירה ארד, לא כתבתי שאני מבקשת ספרות נחמדה ובונה בשום מקום. בןריס יואן הוא לא בונה ונחמד בשום אופן, אבל הוא מאתגר ואינטילגטי ומדבים בדמיונו, ואילו בלום היא פשטנית וחוזרת על עצמה, והומור הנוססנס שלה משמים על אימה.
מירי שלם יקרה, לידיעתך, לא קראתי את החקיינים שלה, כך שאיני יודעת על מה את מדברת. ספרות מקור היא לא הקאפ אוף טי שלי, ומה שקראתי במשך השנים היה אך ורק למטרת כתיבת ביקורת מוזמנת בעיתונות, ויצא שלא נתקלתי בחקייניה, כך שמבחינתי זה המפגש ה"הבתולי" שלי עם הספר. כל שההתרשמות שלי היא "נקייה". ואני עדיין חושבת שהיא לא מחדשת דבר בספרת הגלובלית. אבל זה בטח לא המפגש הראשון שלי עם כתיבתה, כי קראתי כמה ספרים אחרים שלה כאשר רק ראו אור, וחשבתי שהם משעממים וחוזרים על עצמם ולוקים בשמץ של פשטנות. (אני גם חושבת שקארבר פשטני, חחחח, ושונאת את המינגווי).
אני סבןרה שכולם לוקים כאן בארץ האומללה שלנו בתסמונת "בגדי המלך החדשים".איזה שוורץ עלוב מכתיר מישהו וכולם כורעים לו ברך.
ועכשיו אקח את טקסטיל שקבור אצלי שנה וחצי מאז שהגיע אלי, ואקרא, ואגיד את דעתי.
אני מוכנה לשנות דעה רעה שלי על סופר בכל עת, אם הוא נותן לי משהו.
מבלום אני לא מקבלת כלום.
אני רוצה שיקומו אנשים ויודו את האמת על סופריפ "מוכתרים" שמשממים את התחץץ, וזה כולל עוז שמוז
אג. יהושוע, גרוסבמן ושות.
וגם מחול, גם מחול. קראתי לאחרונה את איאן מקיואן, איזה פיהוק ארוך.
טקסטיל גרוע. אבל "לא הרחק ממרכז העיר" טוב מאד, ודולי סיטי מופתי, ו"עם אורז לא מתווכחים" מעולה ברובו.
אוי אוי. זה מקומם לגמרי מה שכתבת פה, שאת קוראת ספרות מקור רק לצרכי פרנסה. הרי ספרים לא נכתבים בחלל ריק, ישנו רצף תרבותי, ספרות היא תמיד נדבך על נדבך. איך אפשר להתעלם מהרצף? איך אפשר להתנות התערות תרבותית במקום הזה בתשלום?
אם לא משלמים לך, אינך קוראת – הצהרה מבהילה. הכל נהיה כל כך תועלתני, גם קריאה. עצוב.
לא צריך לקרוא חקיינים כדי להרגיש את הצייטגייסט, את הזליגה ההדדית מהספרות לחיים. הכתיבה של אורלי קסטל בלום בונה עולם, כלומר משנה באופן בלתי הפיך את פרשנות המציאות, את השפה, את ההתייחסות הפסיכולוגית המקומית ליחסי אם-ילד. לא למדתי ספרות, אין לי כלים אקדמיים אובייקטיביים להסביר לך עד כמה את טועה. אבל מקומם שמישהי כמוך ממליצה על ספרים מקומיים, מתוך שנאה ליצירה המקומית. מבחינה אתית, היית צריכה להגביל עצמך לביקורת על ספרים מתורגמים ותו לא. וצר לי שאני חריפה כל כך.
גם אני התענגתי על טקסטיל, כל כך אפל וחתרני, תחת השפה, תחת הלשון המדוברת, תחת התרבות והתת-תרבות. אני חושבת שהספר הזה הוא אחד מהספרים המרשימים שנכתבו כאן. את דולי סיטי אני זוכרת במקוטע, קראתי אותו כשיצא, אבל זכורה לי הסצינה האלימה-מעולה שהיא תופרת את התינוק לגב שלה (אם אני לא מבלבלת עם יצירה אחרת שלה)גם ממנו התרשמתי מאוד. את צודקת שירה, היא לא נחמדה. תודה לאל.
ועוד משהו יעל –
לפני מס" חודשים, כשהבלוגיה הייתה טריה והסתובבתי כאן הרבה וקראתי לא מעט – לא זכורות לי ביקורות שליליות שלך על הטקסטים שפורסמו כאן. להיפך. אפילו עכשיו, כשנכנסתי לקרוא תגובות אצל אלחייני – ראיתי שאהבת.
אז איך את מסבירה את הפער?
הלוא אלו אותם כותבים ממש שמוציאים לאור ספרות מקור. אם מפרסמים ב"בננות" – את אוהבת, ברגע שמדפיסים וכורכים – זה מוקצה?
לא ברור.
מירי יקרה,
בלוגיה זה משהו אחד, וספר כרוך בתשלום זה משהו אחר. תני דעתך על ההבדל הקריטי הזה. בבלוגיה אנשים מפרסמים בהתנדבות, וכולם יכולים להיכנס או לא להיכנס חינם אין כסף.
ספר קונים בכסף טוב, ורוצים שהוא יתן לנו משהו, איזה ערך מוסף. בבלוג לא טוב, לא כסף. לא אני אקבע מהי איכות, וזה מה שיפה ברשת.
אני מאמינה שהרשת היא מקום לכולם, ודווקא אני, שעובדת בביקורת אך לא מעריכה רבות את המקצוע (פרדוקס, אני יודעת), מאמינה ומשקיעה בפלורליזם של הרשת. מצדי, שכולם יפרסמו, והקורא יחליט אם טוב או לא.
בספרות מודפסת, לעומת זאת, יש כל מיני גבירי תרבות עלק שדוחפים בכוח את הטלנטים המפוקפקים שלהם, וכל העם אומר אמן ומשתחווה. ואת זה אני מתעבת. זו תרבות בגדי המלך החדשים בעיני.
ולגבי ביקורת: מאחר ונתנו לי במשך השנים את מנדט המבקרת, כנראה סמכו על טעמי, ואני שפטתי את הספרים על פי מיטב שיקול דעתי.
ואינני חובבת את רוב ספרות המקור הנכתבת כאן לא מפני שאינני קוראת אותה, אלא מפני שאינה טובה. אני מעלעלת בכולם, וקוראת את חלקם. וכותבת רק אבל רק על מה שקראתי עד הסוף. מדי שבוע מגיעים אלי כשבעה ספרין לפחות, תני דעתך כמה זה בשנה.את מצפה ממני לקרוא הכול? למה, אני ברוווז בשעת האבסה? תרחמי עלי.
ואני בטח לא דוגמה לרשעות ולאינטרסנטיות שישנה בביקורת, כי אני כותבת כיום רק על מה שבא לי באמת לכתוב עליו, ז"א, מה שאני אוהבת, ופה ושם יש גם ספרי מקןר שאני אוהבת.
לעןמת זאת, ברור לי כשמש באמצע השמיים בתורכיה, שיש מבקרים שלא קוראים את הספר על תומו וכל ביקורתם היא מכוונת פוליטית ותועלתנית.
הכסף הוא לא הקריטריון שלי. יש כתיבה טובה, ויש כתיבה רעה, זה הקריטריון שלי. מדיום הפרסום אינו מעיד על איכות. שבעה ספרים בשבוע? אלוהים. כיף לחברות שלך.
שאלה שלא קשורה לעניין, אבל מעניינת אותי מאד, אולי תדעי להשיב עליה בעקבות החשיפה לכל כך הרבה ספרים חדשים- כמה מתוך הספרים שאת מקבלת, בהערכה גסה – הם קבצי סיפורים קצרים? ומתוך קבצי הסיפורים – כמה הם ספרי מקור? האם סבירה בעינייך הקביעה שבישראל יוצאים בממוצע בין שלושה לחמישה קבצי סיפורים קצרים(מקור) לחודש?
למירי,
כן, לא יוצאים הרבה קבצי מקור, לא אוהבים סיפורים אצלנו, ואני יודעת גם מהצד השני של עריכה ולקטורה שלא אוהבים להוציא את זה ומסרבים לקבצים לא רעים. לפני כעשרים שנה היתה תקופה טובה לקבצי סיפורים, ועכשיו אומרים שלא, אז על כל 50 ספרים שיוצאים בחודש בהערכה גסה, יוצאים רק שלושה ארבעה קבצי סיפורים, וחלקם ממילא בהוצאות במימון מחבר (גוונים וכאלה), שזה ממילא לא נחשב בכלל בעיני המבקרים.
אגב, קבצי סיפורים מתורגמים זה דבר עוד יותר נדיר.
עקרונית, סופרים בכלל נמנעים מסיפורים קצרים, ובדרך כלל קבצים כאלה הם של כותבים בראשית דרכם. עכשיו קראתי שניים לא רעים, של שי צלר ושל טוד חזק לואי, שהוא אומנם אמריקאי אבל מושםע מהספרןת הישראלית.
אורלי קסטל בלום סופרת חזקה בתחום הז"אנר שלה
משעממת היא בטח שלא
אבל מעבר לשיפוט האובייקטיבי כמובן שיש גם טעם אישי
מכול הספרים של אורלי קסטל בלום דווקא מאוד נהניתי מדולי סיטי. מהאחרים הרבה פחות, את האחרונים לא סיימתי אפילו.
אבל דולי סיטי היה לי הנאה צרופה.
השיגעון בו סוחף, ממוקד, לא מימי,
כמה דברים אני זוכר עד היום אחרי הרבה שנים כמו שהמפה שירטטה על הגב התכווצה, שהיא מחלקת את האנשים לפי
איך שהם שמים את הנייר טואלט בבית שימוש, האם הנייר יוצא מלמעלה של הגלי או מלמטה. בקיצור נהניתי מהספר הזה.
כל זה אומר דבר אחד: הכול סופו של דבר זה טעם אישי, וכך צריך להיות לפחות מבחינת הקורא שקורא אך ורק בשביל עצמו.
יעל את אמיצה מאוד. מעבר לכל ויכוח.
לא הבנתי מה אמיץ בזה. מה, יש כאן מלכים שאסור לפצות את הפה עליהם?
איציק, אולי תקרא שוב. אם ספר לא עומד מקץ 15 שנה, הוא אינו יצירת מופת חשובה. ספר גדול צריך להחזיק לנצח. גם זה פרמטר חשוב בבדיקת הספר.
עומד אחרי 15 שנה – זו דרישה שאלוהים ישמור.
🙂 יעל, אני לא רגילה כל כך להסכים איתך, אבל הפעם (למרות שקצת נחרדתי מהסגנון שבחרת לכתוב בו), אני חייבת לומר שאני מבינה לליבך.
קראתי רק ספר אחד שלה (ההוא על החורף של השפעת והפיגועים), ולא אהבתי את הסגנון הזה. זה בטח נחשב ילדותי מאד, אבל כשסופר מעביר את גיבוריו דרך שבעת מדורי גהינום ועומד כל הזמן מהצד ומגחך עליהם – על כולם, בלי יוצא מן הכלל – זה נראה לי בוגדני.
בעניין הביקורות – כן, יש טרנדים כאלה, ומי שאומר ש"כולנו רעים" (כשברור לגמרי שאיננו כולל את עצמו בתוך ה"כולנו") – הוא הכי מרשים. זו האופנה, אין מה לעשות. לא מוכרחים לזרום איתה.
והסכמתי אתך גם בעניין איכויות: ספר טוב יחזיק שנים, הרבה אחרי שהמציאות שהוא מתאר תעבור מן העולם.
שימי לב מי מבין שתינו לכלכה את הפה לכל אורך הדרך. הבנת הנקרא, יקירה.
היטבת לנסח יעל. את קשוחה אבל צודקת. קסטל בלום הומלכה על לא כלום. הלוואי ועוד יגידו זאת ברבים בלי לפחד שיערפו להם את הראש. קבלי כוכב ממני.
בראבו יעל. יש לך ביצים.
לפעמים המלכה היא מלכה מפני שהיא עירומה, או הייתה. אף אחד לא נשאר אדיש לזה.
יש יוצרים, כמו יונה וולך או אורלי קסטל בלום (ואולי אפילו אלן גינזברג) שמגיעים לתודעה לא בגלל שיצירתם אדירה במונחים מוחלטים אלא מפני שפרצו איזושהי פרצה שיכלה לאפשר דרך חדשה בתקופה מסוימת.
דולי סיטי, בזמנה, בהחלט הותיר עליי רושם גם בעולם שבו וגם באופן הדיבור שלו.
מסקנות הפוסט והתגובות:
אורלי קסטלבלום-גרוע
קארבר-לא משהו
המינגוואי- גרוע
אלן גינזברג- לא מי יודע מה גדול
יונה וולך- עירומה (שווה להסתכל) אבל לא משהו חדשני
ונשאלת השאלה-
מישהו פה קורא את הבלוגיה שלכם?
אם כל הנקובים למעלה באמת ברמה (או החוסר רמה) שאתם/ן מייחסים לה אז איך אין מילת ביקורת אחת לדברים שאתם מפרסמים כאן?
אני לא מאמין שמחקת את התגובה שלי רק בגלל שהערתי לכם על היהירות האינפנטילית ששוררת במחוזותכם.
ושוב אני ממליץ לכם לקרוא קצת בבלוגיה ולבקר קצת אותה כדי שתהיה ראויה למאכל אדם לפני שאתם נכנסים חזיתית בקארבר גינזברג המינגוואי וולך קסטלבלום וכו"
את מוזמנת למחוק למרות שלא היתה פה שום ניבול פה, או תקיפה אישית, וגם לא בתגובה הקודמת שלי.
כל הכבוד יעל! עכשיו יזכרו אותך!
מי אלו בכלל כל הקארבר המינגוואי גינזברג וולך האלו?
לא סותמים כאן פיות מסייה בועז, תהיה אשר תהיה (למה שלא תזדהה באמת).
היה באג אצל כולם, נחמקו תגובות, עכשיו הכול חזר. שתיהנה!
זה די מצחיק, בעז
כל שמות היוצרים שהזכרת – אף לא אחד מהם הועלה מתוך זלזול. הבנת הנקרא?
"לפעמים המלכה היא מלכה מפני שהיא עירומה"- המשפט הזה שלא יכול שלא להתפרש כלא יותר מדי מחמיא הופנה כלפי וולך גינזברג וקסטלבלום.
"(אני גם חושבת שקארבר פשטני, חחחח, ושונאת את המינגווי)."-אם את זה את מצליחה לפרש בצורה לא מזלזלת אז באמת את צריכה לעבוד על הבנת הנקרא שלך.
הייתי יכול להמשיך לתת דוגמאות לצורה המזלזלת בה הועלו שמות הכותבים אבל נראה לי שזה מספיק…
ושוב: הלוואי והיתה רבע מהביקורת מופנית כלפי מה שמתפרסם פה בבלוגיה!
בועז, אני חושש שיש לך דיעות קדומות נגד עירום.
לא זלזלתי פה באיש, ואם ההתנסחות הטעתה, חבל.
ניסיתי להצביע על ההבדל הדי משמעותי בין פורצי הדרכים של השירה לבין בוני הערים שלה, ויש הבדל כזה.
קסטל בלום לא רק שהיא סופרת גרועה ומנופחת הרבה מעבר למידתה, היא גם פאסה. בגלל זה יעל מצאת אותה כל כך מיושנת ולא אפ טו דייטית. ואת ספריה החדשים אי אפשר לקרוא מרוב שהם משעממים. תראי את התגובות כאן: הרוב חושבים שטקסטיל רע ומשעמם.
אפצח בוידוי: לא החזקתי מעמד עם אף אחד מספריה של אורלי קסטל בלום . התחלתי , המשכתי, זנחתי ושוב חזרתי. ולא, לא נדבק בי כלום.
באחת מהתגובות למעלה – העלו את שמו של לארס פון (אני לא) פרייאר – ואני אזעזע את האמאמא שלכם. ומעניין שגם אצלי באסוציציות הוא הולך יד ביד עם הקסטל.
אני חושבת שמעל הכל זה עניין של טעם. ניכור , שנאת המין האנושי, אכזריות ורוע לשמו – גם אם צבוע בצבעי פוסט מודרניזם הממליך מידי יום ביומו מלכים עירומים – אינם לטעמי.
כך גם אני לא סובלת את טרנטינו ( מה את מדברת??? השתגעת?? הוא גאון !! …. לא, סליחה, לטעמי שונא אדם סדיסט אינפנטיל וטרנדי שסרטיו מעניינים אותי כמו קרוקודיל דנדי)
כאמור, כשהתחלתי – שוב ושוב לקרוא את ספרי קסטל בלום – לא חשתי לדאבוני כל עומק, עניין, רגש או טלטלה אמיתית . נהפוך הוא- התעצבנתי ונאלצתי לשים בצד. משהו שם זייף לי קשות.
לעומת זאת- קראתי היום את "ימים מאושרים" של סמואל בקט- זו, לכל הדעות, יצירת מופת. כאן הניכור , השיממון הדיכאון והחידלון מתורגמים באופן כל כך חד, מבריק , מקורי ודק – ויחד עם זה אנושי- שכמו ב"אלה תולדות" של אלזה מורנטה- משאירים אותך עם לב הפוך, שבור מצער ונדהם.
טעם – נכון, זה משהו מאד אישי.
ועדיין – הכתרות מפוצצות סופרלטיבים תמיד נראות לי חשודות וזמניות – בדיוק כמו טרנד.
נול את צןדקת באמה אחוז.
גם אני לא מחובבי הטרנטינו. חיבבתי את ספרות זולה, לא יותר.
טרייר יוצא לי היום מהתחת.
ואת מורנטה הגדולה הכתרתי לאחרונה כספר הכי אהוב שלי.