יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
לכל הנשים והילדות שאוהבות את "אורה הכפולה" (ובמיוחד ללי ואסתי שחולקות איתי את האהבה הנצחית לספר הזה)
העלמה אירנה גרלעך הבהילה אותי. את העלמה אירנה גרלעך שנאתי בתור ילדה, וגם היום אני לא מסוגלת שלא לשנוא אותה, למרות שאני יודעת ששונאים אותה שלא ממש בצדק, וכי גברים שלא מחבבים נשים הם אלה שכותבים נשים חזקות כאלה, שלא רוצות ילדים, שרוצות קריירה וחיים טובים, ומציגים אותן זה עידן ועידנים כמכשפות רעות.
מר קסטנר, סופר נפלא, הצליח לגרום לי לרעוד כל ילדותי מהעלמה גרלעך היפה והתככנית, שהעדיפה שאורה תלך לפנימייה כדי שתיפטר ממנה ותזכה באביה רק לעצמה. ויש עוד המון אימהות חורגות כאלה ונשים חמסניות בספרות ובקולנוע. מהי סיגרוני וויבר ב"נערה עובדת" אם לא גרלעך משודרגת ומאובזרת היטב? אישה שנשים אחרות אוהבות לשנוא.
אישית, גם אותי תיכנתו לשנוא את הגרלעכיות של העולם. אני רק שואלת את עצמי האם זה הוגן שאנו שונאות אותן. אז הן עשירות, יפות, מצליחות, בעלות קריירות וגברים משובחים, ושואפות להישאר כך לנצח. אז מה כל כך נוראי בזה? מדוע אנחנו אוהבות לשנוא אותן?
האירנות גרלעך של העולם מאיימות כל רובנו, זה נכון. האירנות גרעלך של העולם הן טורפות גברים, וזה מבהיל. גם על פי הפמיניזם קשה לשפוט אותן: מצד אחד הן מקיימות את הפמיניזם הפרקטי הלכה למעשה, כי הן חומסות הכול ושולטות בכל. מצד שני, הן עושות זאת גם על חשבון נשים אחרות.
אישית, קל לי לשנוא אישה כמו גרלעך, שרוצה את הכול לעצמה, ושולפת חודי ציפורניים אדומות כדי להשיג את זה. אבל אני אומרת לעצמי שצריך להפסיק לתעב את הגרלעך, כי גם לגרעלכיות יש מקום בעולם. אוי אוי אריק היקר, איזה מום הטלת בנו, דורות על דורות של נשים שפוחדות מהגלעכיות של העולם.
איזו נוסטלגיה ספרותית – אריך קסנר.
מאד אוהבת את אורה הכפולה, אבל מפאן אחר, את האם החורגת הכרנו כבר בשילגיה ובסינדרלה, באורה הכפולה היא עוד היתה מעודנת באופן יחסי לשתיים האחרות, הבעיה פה היא עם האבא, מה הוא סמרטוט? אין לו מקום, דעה? עיניים? לב? אהבת אב?? מה יותר חזק מכל אלה? אהבת אישה, ??
זאת ועוד: גם באגדות עם האמהות החורגות הרעות השאלה איפה האב, הוא חלש ולא נוקט עמדה. ברונו בטלהיים מפרש שהאם החורגת אינה אלא צד אחר של האם האמיתית, שהתודעה הילדית מפצלת לטובה ןרעה, ואולי זה ככה גם בין אירנה גרלך לאם העסוקה ליאורה, שתיהן בסה"כ שולחות את הילדות לפנימייה או שווה ערך של זה…
בכל מקרה – כיף, גם את, יעל, וגם אורה מאירות לי זוויות אחרות. אצלי אני חושבת שקסמו של הספר בעיקר בפנטזיה להיות תאומה, בפנטזיה על אני אחרת, משלימה.
ובקשר לאהבת אישה, התשוקה לאהבה, שהיא מעוורת עיניים. ראיתי את ההצגה של חנוך לוין אתמול, בקאמרי, הרטיטי את ליבי, מעולה לטעמי, רמי ברוך נותן שם מונולוג בן מלה אחת, – אהבה- באופן מרגש, ומעורר חמלה, הוא מאוהב בפאם פאטאל , ולא רוצה לדעת, לראות לשמוע, את האמת, היא לא שמה עליו, אבל הוא מטורף בתשוקה , לראות אותה פעם בשבוע, במוצ"ש, ככה הוא מרטיט את ליבו, ומדמיין את האישיות הביישנית שלה ומשקר לעצמו עד כלות ההצגה, כשהיא עוזבת אותו סופית, לא שקודם היא היתה שלו, זו קומדיה שכשצוחקים בה הצחוק מכאיב את הלב, זו תגובת אפרופו לגברים מאוהבים ולא רואים כלום מסביב.
לכל אחד יש מקום בעולם.
אבל שנאו אותה בצדק, לא ?
אני יכולה להבין את החן שאפשר לראות
בנשים כאלה, הן מעניינות, אקטיביות,
עושות לביתן ….
אבל זה לא שהן הדלאי למה או משהו….
ואני חולקת לגבי מה שאת אומרת על הפמיניזם הפרקטי: על נשים שחומסות הכל ושולטות בכל.
לא זו המשנה של הפמיניזם !!
ומי שמפרש זאת כך, בעיקר כמה גברים מפוחדים, לא פלא שזה גורם לכזו הוקעה של הפמיניזם בימינו, כי יש אנשים שלקחו אותו להקצנה והפכו אותו לכלי של שנאת גברים או שנאת נשים, ובקצרה שנאה,
ולא למה שהוא אמור היה להיות:
צמצום פערים והחובה המוסרית להקנות לנשים איזשהו סוג של שיוויון הזדמנויות.
אבל אולי אירנה גרלך היא בכלל לא הדגם של אשה מצליחנית? אין לה בכלל קיום בפני עצמה, לא במישור הכלכלי ולא בשום מישור אחר, ולכן היא מוכרחה להשיג לעצמה גבר מצליחן. זה לא כל כך פמינסטי.
וחוץ מזה, היא פשוט יושבת על המשבצת של המכשפה. בכל סיפור ילדים צריך אחת כזאת.
וחוץ מזה, ספר נהדר נהדר. ביחד עם "פצפונת ואנטון".
אריך קסטנר צבע לי את הילדות, הוא ועוד כמה סופרים.
ואני אישית לא מפחדת מנשים כאלה, כפי שאינני מפחדת מגברים כאלה, זה סוג של מחלה להיות אדם חומס. השיחרור הפמיניסטי הביא גם מחלות גבריות טיפוסיות כמו תחרותיות חסרת מצפון, אבל הנשים הללו עשו גם לפני התקופה הפמיניסטית את מה שעשו, רק שבשקט ובאופן פאסיבי אקטיבי.
מדוע אינני מפחדת מהן או מהם? כי אני חיה בפאזה אחרת, כי אני מתקשרת במישורים אחרים, וכשאתה בא מנקודה נקיה, בוטחת, בדרך כלל לא מזיקים לך ממש, אולי שריטה קטנה ודי.
רוצה לומר, אני כל כך עניה ולא במירוץ שלהן/הם עד שאינם רואים בי בת תחרות, עד שמגלים שאני עשירה באופן שלא חשבו עליו.
אנחנו פשוט באיזה שהוא מקום מקנאות בהן. היינו רוצות להיות כמוהן, אפילו קצת, חלק מהזמן, אך איננו יכולות. לא בנויות לזה. מה הכי קל? לשנוא אותן.