חלום האחיות (לכל חובבות "אורה הכפולה")

 

 

מוקדש לאורה וללי

 

"אורה הכפולה" הוא ללא ספק הרומן המכונן של ילדותי, והוא השפיע רבות על הרומן השני שלי "רואות מכאן את על העולם", הקיבוץ המאוחד/ סימן קריאה, 1997. 
אני מביאה כאן פרק ממנו, המביא שמץ מן הכמיהה לאחות תאומה, או לפחות אחות בנפש. הרומן עוסק למעשה בסוגיה הזו, וגם בסוגיית החציצה הנפשית שלנו כנשים, שעדיין לא ביצעו אינטגרציה בין הילדה הטובה לתום בוי שבתוכן.

 

  

 

                                                ח ל ו ם   ה א ח י ו ת

 

 

                    

כשריחות הפריחה הציפו את האוויר בניחוחות נעימים של יסמין והדסים, גילו הרחלות שהן נולדו בדיוק באותו חודש. רחל הקטנה הציעה שהן יחגגו את יום הולדתן האחד עשר ביחד. אבל רחל הגדולה, שזיכרון מסיבת הפורים העגומה העיב על שמחת התגלית, סירבה, בטענה שהיא שונאת מסיבות גדולות. בפרט כשהיא יודעת מה מצפה לה בשנה הבאה, שכן הוריה מתכננים כבר מעכשיו את מסיבת הבת מצווה שלה.

 

   "איזה כיף לך. ההורים שלי בטוח לא יעשו לי בת מצווה באולם, מקסימום בבית כנסת, ועוד בבית הכנסת הספרדי, שזה עוד ותר  גרוע", קוננה רחל הקטנה ולא הצליחה שלא לקנא בגדולה.

 

    "ואני מוותרת מראש על מסיבת הבת מצווה שלי," אמרה רחל הגדולה. "הכי אני שונאת שהם מעמידים פנים בפני החברים שלהם. שהם רוצים להראות כמה הם עשירים וכמה שאבא שלי מצליח. והכי גרוע שהם מעמידים פנים כאילו הכול בסדר."

 

     " את לפחות לא תצטרכי לעבור את ההשפלה של חגיגת בת מצווה בבית כנסת עם כיבוד של בייגעלך ובורקס וערק, ומיץ פטל בכוסות נייר, ושקיות קטנות עם סוכריות שקדים שהזקנות זורקות על הילדים מעזרת-נשים," אמרה רחל הקטנה.

 

     "אין דבר, אני אהיה שם איתך, אז תרגישי יותר טוב," עודדה רחל הגדולה, והוסיפה שהיא בכלל מתכוונת לבקש מההורים שבמקום מסיבת בת מצווה הם ייקחו אותה פעם אחת ביחד איתם לחוץ לארץ, אבל גם הוסיפה בצער שלא בטוח שזה יקרה, כי אימא ואבא שלה לא אוהבים לקחת אותה איתם לשום מקום.

 

       רחל הקטנה הקשיבה בשקט, והרגישה שהיא לא מסוגלת שלא לקנא בחברתה, למרות שידעה שגם היא לא מאושרת. מאז שאמה שבה מבית החולים, טענה רחל הגדולה שהיא מתנהגת עוד יותר משונה. כל רחש מרגיז אותה – אפילו המים של הדוש באמבטיה, והיא בכלל הפסיקה לבשל. אפילו את תיק האוכל לבית הספר היא כבר לא מכינה לה. רחל הגדולה הולכת רעבה לבית הספר.

 

     עובדות חדשות אלו ממשק ביתה של רחל הגדולה דווקא ניחמו מעט את רחל הקטנה. היא הרגישה שעתה היא משתווה לחברתה. עכשיו גם היא תראה מה זה אימא ששוכבת כל היום על הספה בסלון עם חלוק מוכתם וז'ורנלים בצרפתית. עכשיו גם היא תרגיש איך מרגישים עם אבא שבא הביתה ובקושי נוגע בך, כי הוא עסוק בלסדר את הבית ולהכין אוכל ולדאוג לאימא החולנית.

 

     היא ידעה שהיא רעה על שהיא חושבת מחשבות כאלה על חברתה הטובה ביותר, אבל היא לא הצליחה להתאפק. נעם לה לדעת שעכשיו גם רחל הגדולה תדע איך מרגישה ילדה שבלב שלה יודעת שהיא נסיכה. שתדע שלמרות הבגדים שלה והילקוט היפה, למרות חדר הילדים הגדול עם הצעצועים, והמחברות עם העטיפות הצבעוניות והטושים מחוץ לארץ, היא לא יותר טובה ממנה, מרחל הקטנה שישנה על הספה בסלון, כי הם גרים בבית שיש בו רק שני חדרים ומסדרון קטן שמשמש בתור פינת אוכל, ולעיתים גם כחדר עבודה לאביה, שבלילות משתמש בו לעבודות צדדיות.

 

     לפעמים, כשהתעוררה בלילה מחלום מפחיד, הייתה שומעת  את אביה נגרר מהמסדרון לבית השימוש והאזינה לרחש המונוטוני של השתנתו. כששב משם עקבה אחר תזוזת צלליתו, שנגלתה לה מבעד לזגוגית הדלת המוגפת המפרידה בין הסלון למסדרון, עת גרר את גופו העייף בהליכה שחוחה בחזרה לשולחן העבודה. כמה ייחלה אז שהוא ייכנס לחדרה, יקרב למיטתה, יכסה אותה בשמיכה וילטף את ראשה, כמו שעשה כשהייתה יותר קטנה.

 

      היא לא הבינה למה אינו עושה זאת יותר. היא לא ידעה מה עשתה שגרם לו להתרחק ממנה, להסיר אותה מברכיו כל אימת שהעזה להתקרב קרוב קרוב אליו, מריחה את ריח סבון הגילוח שלו המעורב בריח הזיעה מחולצת העבודה. הרי את אחותה הקטנה הוא ממהר לנשק ולחבק בכל ערב כשהוא חוזר מהעבודה, אז מדוע לא אותה? מה רע עוללה? הרי אפילו את אמה הזועמת הוא מנשק בשובו, מצמיד את לחיו הגלוחה ללחייה הרופסת ומנסה לפייסה. אחר כך הוא גורר רגליים אל המטבח באותה הליכה שחוחה שלו, שרחל לא יכולה לסבול את קיומה, מטגן חביתות שמנוניות לילדות, חותך סלט ירקות ובוצע לחם שחור לפרוסות עבות של פועלים.

 

      באותה עת הייתה אמה ממשיכה לשכב על הספה בסלון, נוזפת בו משם ומחלקת לו הוראות בקול צווחני, עת רחל הייתה יושבת ליד השולחן במסדרון ומכינה בשקט את שיעוריה, מדמה שהיא לבדה בעולם, אבל לא תמיד מצליחה בכך. אחותה הקטנה הטרידה אותה, והוריה היו משוחחים ביניהם לאדינו בקול רם מדי, וגם הרדיו תרם את רחשיו המציקים בשריקות שנבעו מהמקלט עם בוא אות החדשות מקול ישראל.

 

      ערב ערב נאלצה לחזות באותו מחזה עגום. ערב ערב נאלצה להתעטף בקליפתה, כדי למנוע מעצמה כל השתתפות פעילה במחזה המשפחתי. היא נהגה לשנן לעצמה שהיא לא באמת בבית הזה, בחדר הרעשני, בזמן שהכינה שיעורים בטבע או בחשבון או פתרה בקלי-קלות את המבחן בדקדוק. כשרצתה לקרוא ספר בשקט, במקום שבו אפילו אחותה הקטנה לא תוכל להגיע אליה, היא הייתה מסתגרת בבית השימוש, ומתפללת שאימא לא תרגיש בחסרונה ותקרא אותה אליה.

 

     שעות ישבה בבית השימוש, שעות. קוראת לאור נורת הארבעים ואט את כל ספרי הספרייה שלה. את כל קימורי התקרה כבר הכירה, את קילופי הסיד, את הצללים שצייר האור על הקירות, את צבע השמן הירוק המתקלף ליד ידית הדלת, ואת תחושת הישבן על אסלת העץ הנוקשה והקרירה שלא נעמה לה. אבל הרי לא הייתה לה ברירה. באין לה חדר משלה, באין לה אפילו פינה אחת בעולם כולו שתוכל לקרוא לה שלה, היכן עוד תוכל לשבת? לשם כך יתאים גם בית השימוש הצר והמצחין, שלא עלה בגודלו על "המערה" שלהן במקלט ביתה של רחל הגדולה.

.

      אבל אפילו קיומה של המערה, הסוד המשותף לשתיהן בעולם, לא ניחם אותה. הנה, אפילו עם חברתה הטובה ביותר היא לא מרגישה מספיק נוח כדי  להגיד את כל הדברים, לספר על כל מה שקורה אצלה בבית. אז איך אפשר לקרוא להן אחיות בדם? הרי לאחיות אפשר לספר הכול. רק אותה היה צריך המזל המחורבן לפקוד: שיש לה אחות קטנה וטיפשה במקום אחות גדולה, או לפחות אחות שהיא בערך בת גילה. עם אחות כזאת הייתה יכולה לדבר על הכול, זה בטוח.

 

     אבל  המזל שלה זה לישון על הספה הגבשושית בסלון, לעשות שיעורים על השולחן במסדרון, וגם אז רק בשעה שמישהו אחר מבני המשפחה לא זקוק לו, ולטפל ולבדר את אחותה הקטנה והבלתי נסבלת, שמשום יתרונות גילה זוכה לישון עם ההורים, מיטתה הקטנה כמעט נושקת למיטתם הזוגית.

 

      פעם, לפני שהיא פתאום נולדה לה, גם היא זכתה לישון בחדר השינה של ההורים. ולפעמים, כשהחלום הרע עורר אותה משנתה – החלום בו היא צונחת בלי הפסקה לבור עמוק, היא הייתה חומקת למיטתם ומתחפרת מתחת לשמיכה הזוגית, נצמדת לגופו החם של אביה הלבוש בפיג'מת פלנל, כמעט מסוגלת לחוש את רכות הבד ואת קווי המתאר של גופו ואת אבריו הרפויים הנמים, שואפת לתוכה את ריחות נמנומו ונרגעת.

 

     מדוע כבר אינה זוכה לקבל את זכותה הטבעית, הזכות שנגזלה ממנה עם הולדת האחות הקטנה? מדוע שתהיה זו האחות הקטנה, שבכלל נולדה אחריה, שתישן עם ההורים ותחוש בהבל נשימתם? איזה אלוהים רשע המציא אחיות קטנות? למה לא היה יכול להעניק לה אחות בגילה?

 

     היא התפללה לאלוהים ושאלה מדוע שלא תהיה לה אחות תאומה, אחות שאפשר להגיד לה הכול כי היא בדיוק באותה רמה. אחות שאפשר לחיות איתה כל החיים, כמו האחיות הרומניות שגרות בקומה שמעל ביתם. אחיות כאלה מאוחדות, שעושות הכול ביחד. אפילו לחופשות הן נוסעות ביחד. אפילו מניקור-פדיקור הן עושות ביחד. הכול ביחד.

 

     אבל אז נזכרה בחלום שחלמה לפני כמה ימים, שהבעית אותה וסירב להרפות מזיכרונה. בחלום הרע הזה היא ראתה את האחיות הרומניות מהדירה למעלה פוסעות בשילוב זרוע בגן העצמאות. והן יפות ומהודרות, לבושות בגנדרנות ותסרוקותיהן עשויות במספרה, בדיוק כמו שהן נראות בחיים. והיא מתקרבת אליהן בחיוך כדי להגיד שלום, והאחיות מביטות בה במאור פנים ואף מברכות אותה לשלום בנעימות ומגישות את כף ידן ללחיצה, כמו שעושים הגדולים. והיא, שמרגישה פתאום חשובה על שהן רוצות ללחוץ את ידה כמו גדולה, מיד מושיטה להן את ידה הקטנה. אבל כשהיא לוחצת את ידיהן היא מרגישה בבהלה שלשתיהן יש יד ימנית יבשה ומצומקת, ללא רוח חיים, עם מספר חרוט על הזרוע, שנראית כמו זרוע של ילדה נכה יותר מאשר זרוע של אישה מבוגרת.

 

     היא תהתה אם לאחיות הרומניות באמת יש יד ימנית יבשה. בבעתה נזכרה שגם בימים חמים הן חובשות כסיות. כסיות של קיץ בכל מיני צבעים, התואמות לבגדים ולארנקים ולנעלי העקב שלהן. אולי גם הן היו אצל הנאצים תהתה. אולי בגלל זה הן חיות ביחד? ככה הן יכולות לספר זו לזו בלב שלם את מה שקשה להן. לא כמו גברת טוכטרמן שאין לה אחות בנפש, ולכן אין לה עם מי להתחלק במזל.

 

    זה הכול מזל, חשבה. בדיוק כמו שגברת טוכטרמן שבעלה מת אצל הנאצים כל הזמן אומרת להן. יש אנשים עם מזל טוב ויש אנשים עם מזל רע, אמרה להן רק  לאחרונה.

 

    בליבה המשיכה רחל הקטנה להאמין שהיא שייכת לאותם אנשים שהמזל הטוב, שאומנם עדיין לא פקד אותם, כבר  ממתין בקוצר רוח ליום בו יבקע לתוך חייהם. כמו כוכב פאן-הורוס, שלא מזמן קראה בחוברת אסטרונומיה כי יום אחד יפציע בשמי כל בני מזל שור, וישנה את מזלם לטובה.